לפני שבוע קראנו בתורה בשבת את פרשת 'זכור את אשר עשה לך עמלק'. עולם הזכירה הוא עולם עליון, מעבר לעולם המעשה. אדם זוכר לעולם איך קוראים לו, זה חלק מהחיים שלו. מצווה אותנו התורה לזכור את שעשה לנו עמלק- מצווה שעל עולם העשייה, מצווה שנוגעת בשורש עליון יותר- בעולם הזכירה. דבר שאתה חי אותו כל הזמן, זה חלק מהחיים שלך, מהמהות שלך. ומדוע?
אנחנו צריכים להבין שיש כל הזמן 'עמלק' שמנסה להלחם בנו, להחטיא אותנו, לפגוע בחלשים שבנו. לערער על קיומו של עם ישראל בעולם. להבין שיש בעולם יצר הרע, שיש מי שמנסה להסית אותנו ממטרת קיומנו בעולם- זה חלק מהחיים שלנו. אם נתעלם מכך שיש אויבים, שיש גורמים המנסים לזנב בנחשלים בנו- לא נלחם בהם, לא נתמודד מולם וכך גם נכנע להם. כאשר מבינים שמי שעומד מולך זה אויב, שהתופעה שמולך היא סכנה- אז אתה יכול להיערך אליה כראוי. עמלק בגימטרייה זה 'ספק'. עמלק בא להטיל ספק בדרך של עם ישראל. אם יש לנו ספק, התלבטות אם העומד מולנו הוא עמלק או שהוא בא לשלום- לא נוכל להלחם בו, לא נמחה אותו, כיוון שכל הזמן יהיו לנו ייסורי מצפון, לא נרגיש שלמים במחיית הרע שבא להכשיל אותנו בדרך אל קבלת התורה, בדרך למטרתנו וייעודינו בעולם הזה.
כאשר שאול והעם חומלים על אגג מלך עמלק ועל הצאן – הם חוטאים בנקודה זאת של התלבטות האם עמלק הוא אויב מספר אחד, או שאולי יש בו נקודות אור וטוב שניתן להשלים איתן, לקיים אותן. את עמלק צריך למחות רק "מתחת השמיים", כלומר מעל השמיים יש לו גם איזה שורש רוחני, איזו מטרה בעולם. אבל כאשר מסתכלים רק על הנקודה הזאת ומתעלמים מכל הרע שיש בעמלק שיש לדחותו ולמחותו, אז מגיעים לשיתוק, אז לא מוחים את עמלק, כפי שעשה שאול. כאמור, עולם הזכירה הוא עולם של חיים, עוד לפני ירידה לפרטים, לעשייה ממשית. לזכור זה לחיות את הדבר.
לאחר מלחמה בעניין העמלקי, בבירור של האמת מהשקר והבנה מיהו האויב "איש צר ואויב, המן הרע הזה", אז ניתן לקבל תורה מחדש ברמה גבוהה, ברצון ומאהבה: "הדוּר קבלוה בימי אחשוורוש".
"… אשר קרך בדרך"- לאחר מחיית עמלק והמאבק העיקש איתו, צריכים לחזור אל הדרך ממנה ניסה עמלק להסית אותנו, מדרך עבודת ה', קבלת תורה וקיום מצוות מעשיות. שהרי לעמלק אין מלחמה בקיומו של הקב"ה, אלא מ'נוכחתו' בעולם הגשמי, כפי שאומר המדרש שתפס עמלק את עורלותיהם של ישראל וזרק אותן כלפי שמיא. כעת יכולים אנחנו להיכנס אל תוך המצוות המעשיות ללא מפריע ומזיק.
זוהי השבת בה קוראים פרשת פרה אדומה הבאה לטהר את ישראל מטומאות העולם, מטומאת המת שהיא חסרון חיים. חיסרון חיים הוא התחברות עם הרגע, עם האבדן הזמני. בעולם הזכירה אנחנו מתחברים אל הנצח, אל האינסוף ברוך הוא ויוצאים עם הבנה שהמוות הוא רגעי, זמני ובעיקר רק בעיניים של בשר ודם שרואה בעין חיסרון, אך האמת היא שיש התעצמות של החיים בהגיע הנשמה אל העולמות העליונים. אנחנו נטהרים באמצעות הפרה האדומה מטומאת העולם הזה המגביל, לקראת יציאה שלמה מעבדות לחירות, משעבוד לגאולה, מגבולות ארץ מצרים- אל נחלה בלי מיצרים. זוהי פרשת פרה ודווקא בשבת שבכוחה להנחיל לעם ישראל 'נחלת יעקב יירש, בלי מיצרים נחלה'.