חודש טוב מאיר ומבורך!

כבר רמזו בספרים שהראשי תיבות של הפסוק "בכל דרכיך דעהו" הוא המילה "בדד" ובאמת בעולם שלנו כשמנסים ללכת עם ה' עד הסוף בכל הדרכים השבילים והצמתים של החיים, לפעמים יש תחושה של 'בדד', תחושה של בדידות שאתה חי משהו שהעולם הזה לא בדיוק נמצא בו. השפה של עובד ה' שונה, היחס והעדיפות לדברים במציאות שונה ממה שהולך ברחוב, אפילו המראה החיצוני הרבה פעמים מבליט את השוני.

את יכולה ללכת ולשמוע ברחוב שפה זולה, לשון הרע שנוזל מהפה של אנשים שנראה לך כל כך זר ומנוכר. פתאום נתקלים במושגים אחרים של צניעות, פתיחות ושבירת מחיצות כאלה שאת יודעת איפשהו בפנים שלא נכון לחיות כך אבל לאט לאט משהו יכול להיסדק בתודעה של הנפש, כל כך הרבה אנשים חיים אחרת.. המציאות אחרת, ככה העולם עובד עד מתי אהיה "שונה" ופתאום עולה שאלה בנפש "אולי אני קצת מנותקת מהמציאות" אולי העולם והמציאות יותר חזקים מכל מה שלמדתי בספרים מצהיבים?!

אני רוצה פה לשתף אתכן בשתי תמונות שעוברות לי בראש תמיד בחודש כסליו בזמן שימי החנוכה ממשמשים ובאים.

תמונה ראשונה היא ספר ישן שקראתי בו על התקופה של מאחורי מסך הברזל ברוסיה שיהודים נאלצו לחיות חיים ללא תורה ומצוות. יום אחד האבא, גיבור הסיפור, ראש המשפחה החליט שהוא חייב לעזוב את גבולות רוסיה הוא חייב לצאת מהמשטר הזה בשביל לגדל את ילדיו על ברכי היהדות. הבעיה הייתה שרוסיה סוגרת ומסוגרת. הדרך היחידה לצאת היא לקחת מבריחי גבולות והסיכון הוא כפול. העלות של הברחה הייתה אדירה. המשמעות שלה הייתה למכור כמעט את כל הרכוש שהיה לאדם על אדמות רוסיה. שנית משטר הגבולות מחפש מאוד את אותם אלו שמנסים לברוח ויש סכנה גדולה להיתפס. מה שאומר שמעבר לכך שכל כספך הלך לריק אפשר גם לקבל עונשים כבדים והגליה לסיביר הקפואה. על אף הסכנות הכרוכות בכך אב המשפחה אמר טוב לי לנסות לעשות את אשר ביכולתי ולוותר על הכל למען חינוך ילדי מאשר לגדל אותם פה כגויים.
הוא שילם למבריח מיטב כספו וחיכה ליום המיוחל יחד עם משפחתו ועם קבוצה של עוד כאלה שרצו לברוח על מנת לצאת באישון לילה לנתיב הבריחה.

לאחר שיצאו לדרך והלכו עם הילדים על גבם במשך כמה שעות הגיעו בשעת לילה מאוחרת לחורבה. המבריח הודיע לכולם שיש כמה דקות מנוחה פה בחורבה. ודרש מכולם לשמור על שקט על מנת לא למשוך תשומת לב מיותרת. אבי המשפחה תפס פינה בתוך החורבה ובין הלבנים הדליק נר והחל להתפלל חרש על ידו. הדלקת הנר משכה את תשומת לבם של כל הסובבים ששאלו אותו מה הוא עושה ואמר להם שהיום ליל ראשון של חנוכה יש מצווה להדליק נר ולהיזכר במכבים הקדושים ובניסים שנעשו להם. האב פנה לילדיו ואמר להם תסתכלו על הנרות הקדושים איזה סיפור הם מחזיקים בתוכם.. עד מהרה המראה הפסטורלי נקטע בצעקות חרישות שהגיעו מכל עבר שיכבה את הנר כי זה יכול לסכן את כולם ושיוכלו לראות ממרחק רב את האור הקטן בתוך החושך ויעלו על עקבותיהם הוא מסכן בכך את כולם… עוד הם מתווכחים והם שומעים קול מבחוץ 'להרים ידיים'. בין רגע פורצים מכל הכיוונים חיילים רוסים ומקיפים את הבית. הלב של כולם נפל הקבוצה נתפסה, החלום נגוז, העתיד לוטה בערפל.

הקצין שעמד בראש החיילים שואל מי הדליק פה את הנר? ביד מהוססת מרים אב המשפחה את היד מסביב כולם מסתכלים עליו במבט של ספק בוז ספק רחמים. הוא אמר לו אתה בא איתי.. הוא יצא איתו החוצה ושאל אותו מדוע הדלקת נר? האב הנרעד והמבוהל פשוט פולט את האמת מתוכו שהוא יהודי והיום זה חג שנקרא חנוכה והם נוהגים להדליק בחג זה נרות לזכר אבות אבותיהם שניצחו מעטים רבים… עוד הוא מדבר והוא רואה בזווית עינו של הקצין דמעה נוזלת. הקצין פונה אליו לתדהמתו בעברית ואומר: "שלום עליכם" עשית דבר גדול עכשיו. "הזכרתי לי את בית אבא" אני זוכר כילד את אבא שלי מדליק נרות חנוכה וכולם מסביב שרים "הנרות הללו שאנו מדליקים.." החזרת אותי אחורה לטעם של הבית היהודי בו גדלתי ושכבר כל כך התרחק ממנו. הוא נתן לו חיבוק ונכנס ואמר לחייליו אני רוצה שאתם תלוו את הקבוצה הזאת עד שיצאו מגבולות רוסיה באישור שלי ואני מבקש שזה יהיה מהר ובלי עיכובים. הקבוצה נשמה לרווחה אב המשפחה הפך להיות הגיבור של הקבוצה. האב עם אשתו וילדיו זכו כעבור כמה חודשים לדרוך על אדמת הקודש של ארץ ישראל ולגדל את ילדיהם על ברכי התורה והמצוות.

תמונה שניה היתה לפני כמה שנים בעת התהלכתי בשבילי אושוויץ על האדמה הארורה – קדושה הספוגה בדם אחינו בית ישראל הקדושים. לצידי הלך יהודי קשיש, איש עדות שבא לספר לקבוצה את סיפורו האישי "למען ידעו דורותיכם.."  לפתע בין שני צריפים באיזה שהוא מין תנור אבנים ישן וחרב הוא נעצר ושקע במחשבות. הוא פנה אלי ואמר לי: "זה מקום מיוחד באושוויץ זה מקום שהיינו מתחממים בו. לא, לא שהתנור הזה עבד פעם, הוא תמיד היה קר. אבל בתוכו בסתר היינו מדליקים נרות חנוכה. עשרות ואולי מאות יהודים היו עוברים כן בשקט באותם דקות שהנרות דלקו מבלי שכוחות החושך ישימו לב והיינו באים לשאוב כח מהנרות הזעירים. וזה לא היה פשוט זה היה כרוך בסכנת מוות". "מאיפה היה נרות"? שאלתי. והוא ענה לי "שהיינו חוסכים מעט מהחמאה שהיו נותנים לנו .. זה היה ממש מסירות נפש שאי אפשר לתאר בתנאי הרעב של אושוויץ.. מכותנות הפסים היינו פורמים חוטים ושזרנו אותם לפתילה. וכך מהחמאה והחוטים יצרנו נרות חנוכה והיינו שרים בתוך הלב פנימה "מעוז צור ישועתי…" והיינו מתחננים שמנותר הקנקנים שזרוקים פה בתוך החושך של אושוויץ שהקב"ה יעשה נס לשושנים ויצילנו שנוכל להמשיך ולהפריח את ערוגת השושנים של עם הקודש".

כל הסיפור של חנוכה, כל הסיפור שלנו מול תרבות יון המלחמה, של יעקב מול שרו של עשיו – לא נגמר עד הגאולה השלמה עד "עלות השחר" שיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו. עד אז יש לנו מלחמה.

כוחות גדולים מאוד עומדים מול היהדות שלנו, נאצים שהולכים ומשתלטים על העולם… ומכלים ונוגסים בנו. קומוניסטים שבעוצמה אדירה כובשים מיליוני אנשים לשיטתם ומחריבים ומנתקים כל יהודי מעולמו הרוחני… אימפריה הלניסטית שמשנה את שמי אירופה ומכניסה התייוונות בעם ישראל. ומול כל זה עומד לו בשקט נר החנוכה אור שבוקע משמן שיודע לצוף מעל הכל ולא להתערבב אל מול כל מה שיש וממשיך לשדר את אותה אמת של התורה את אותו אור שעתיד לכבוש את העולם ביום מן הימים.

האור הקטן הזה, מה לא עבר עליו.. כמה רוחות עזות נשבו בו, האימפריות באו והלכו עשו רעש גדול אבל נעלמו כלעומת שבאו.. היום הם בעיקר נמצאים כמוצגים במוזאונים ונושאי מחקר לפרופסורים להיסטוריה ואנתרופולוגיה. אבל הנר הזה ממשיך לפעם, לחיות במציאות באותה צלילות, עצמאות וקדושה.

אסור לנו להתבלבל במציאות! גם עכשיו שנושבות רוחות מערביות חזקות, צריכים להמשיך ולהיות חלק מהאור, אל מול כל מה שנוצץ בחוץ לצעוק "מי כמוך באלים ה'" בגאווה של שרשרת הדורות. לחיות אמת לחיות את המציאות האמתית באמת.

ככל שנתרבה וניתן יד ליד עוד ועוד נרות קודש בודדים שחיים את המציאות האמתית, חיים של "בכל דרכך דעהו" נזכה לקיים את הנאמר בשיר ש"כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" והקב"ה יפציע עלינו את האור הגדול שאנחנו כבר כל כך קרובים לביאתו שיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והייתה רק לה' המלוכה. וה' יודה ויכיר טובה לכל אחת שהמשיכה באותם זמנים שהאור והחושך שימשו בערבוביה להחזיק את הנר הקטן הזך והטהור ושמרה עליו מכל משמר והעבירה אותו הלאה באמונה ובגבורה בלי להתבלבל.

חודש טוב !

הרב זאביק הראל.