נצייר לעצמנו, יום של חול-המועד סוכות בבית-הכנסת.
כל הציבור עומד בעיצומה של תפילת ה"הלל", כל אחד מחזיק את ארבעת המינים בידיו, הנה מגיעים כבר ל"הודו לד'…" וכל הציבור מתחיל לנענע את הלולב. בדיוק באותו רגע נכנס לבית-הכנסת נהג המשאית, בן קיבוץ תל-גד, לחפש את איציק. בקושי שמע על חג הסוכות, על ארבעת המינים אין מה לדבר שלא שמע, והנה הוא רואה מאה אנשים מחזיקים כמה ענפים ומנענעים אותם לכל הכיוונים…
מה קורה לו?
דבר ראשון הוא בהלם טוטאלי. מהיכן זה בא לו? מהיכן נחתו המשוגעים האלה, מנענעים ענפים למעלה ולמטה… ממש לא נורמאליים, פרימיטיביים, מאמינים בכל מיני אמונות טפלות, עובדי אלילים…
התחושה הזאת הייתה קיימת אפילו נקלע לתפילת שחרית בסתם יום של חול, ורואה שלכולם יש קופסאות שחורות על הראש ועל היד…
זה נכון גם באשר לתפילת יום הכיפורים… אנשים בריאים שכוחם במותניהם עומדים יום שלם בביהכ"נ ומתפללים…
התחושה הזאת נכונה באשר לכל מצווה ומצווה שאנו מקיימים כשהיא אינה מוכרת, לא התרגלו אליה, לא היו מוכנים נפשית ש"הדתי הזה" הולך לעשות פעולה זו או אחרת.
האמת היא, שנהג משאית כזה קטנצ'יק יושב אצל כל אחת מאיתנו עמוק עמוק בפנים וזורק מידי פעם הערות "בשביל מה זה טוב?" מה ההגיון בזה? תפסיק עם השטויות, קח הכול בקלות, אפשר לחפף… העיקר האווירה… מה אנחנו אומרים לנהג המשאית "הקטנצ'יק" שלנו, איך אנחנו מתייחסים אליו?
לרוב מנסים להשתיק אותו, או לזרוק לו כמה "עצמות" שיאכל וישתוק… כמה הסברים "הגיוניים" כדי שאפשר יהיה לשרוד אותו… אבל כל זה לתקופה מוגבלת בלבד. "הקטנצ'יק" הזה גדל ומתפתח, מתמלא בנפח ושולט בכיפה…
יש כאן בעיה בדיסק. צריך להחליף דיסק!
זה לא פשוט להחליף דיסק, התרגלנו לדיסק הישן, הוא די נח לנו, הוא מקובל, זה מסתדר עם הסביבה הקרובה והרחוקה… יש התנגדות פנימית לדיסק החדש, שהוא למעשה לא כ"כ חדש, אלא שנתכסה בהרבה אבק…
אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו, להחדיר לתוכנו ולהפנים, מי אנו, מה אנו מחפשים כאן בעולם הזה. אנחנו עבדי ד' וכל מהותנו לעשות רצונו!
"ואהבת את ד' אלוקיך בכל לבבך" – בשני יצריך, בכל כולך, בכל אישיותך, בכל מהותך…
ובכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך עד כדי מסירות נפש ממש…
ובכל מאודך – בכל ממונך שכ"כ חשוב לך ובכל מידה שמודד לך הווה מודד לו במאוד מאוד בין כשהדברים נוחים, נחמדים ונעימים ובין שהדברים קשים, כואבים ומייסרים. בכל מצב אהב אותו.
"ד' מלך ד' מלך ד' ימלוך לעולם ועד!"
אני צריך לומר לנהג המשאית הקטנצ'יק שלי שבפנים, דע לך, אני נוטל לולב לא מפני שאני מבין, לא מפני שזה נחמד וזה מוסיף לאווירה, לא מפני שכל המינים מבטאים את כל חלקי עם ישראל שצריך לאגוד אותם ולכוונם לכיוון אחד, ולא בגלל כל מיני הסברים נחמדים יותר ונחמדים פחות. אני נוטל לולב כי זו גזירה אלוקית. מפני שזה רצון ד' שנעשה. כך הוא ציווה אותנו בתורה האלוקית שמסר לנו!
אני לא יודע למה, לא מבין למה, לא מבין את ההגיון, לא מבין את המשמעות של הנענוע לכל הכיוונים לארבע רוחות השמים ולמעלה ולמטה, אבל אני יודע ש"מלכותך מלכות כל עולמים", שאני עבד ד' ואני צריך למלא את רצונו.
"עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו".
האמת, הדיסק הזה קיים, במידה זו או אחרת אנו אפילו פועלים על פיו. אנחנו נוטלים לולב, אנחנו עומדים יום שלם להתפלל ביום הכיפורים, אנחנו עושים הרבה דברים. אבל אין אנו מודעים די למשמעות שלהם. קשה לנו, ומפחידה אותנו ההגדרה הטוטאלית שאנחנו עבדי ד' ואנו חיים מתוך המגמה לעשות רצונו. כל המציאות שבה אנו חיים משדרת לנו מסר הפוך: האדם הוא מרכז ההוויה. אני צריך להרוויח, אני צריך להצליח, אני צריך להינות. ללמוד, לעבוד, לעשות כסף, לעשות קריירה, לכייף.
האמת היא, שלא רק המציאות מסביב שולחת לנו את השדר הקבוע הזה. גם המציאות הפנימית שלנו, עצמנו, משדרת את זה: יש לי כוחות, יש לי כשרונות, אמצה את עצמי, לא אוותר, אעשה את זה וגם את זה וגם את זה… ארוויח, אצליח, אתפתח, אהנה…
ולא במקרה!
הקב"ה טבע בנו את הרצון והצורך לגלות את הכוחות שלנו, לגלות את עצמנו ולהביא את עצמנו לידי ביטוי. כי אדם שאין לו כוחות או שאין הוא יודע שיש לו כוחות אינו מסוגל להביא את כוחותיו לידי ביטוי. אדם שמרגיש אפס בתור אפס, אין לו מה לעשות ומה לחפש ביחידה המובחרת ביותר של הקב"ה. "עם זו יצרתי לי…" ביחידה המובחרת הזאת כל אחד יהלום, כל אחד כוכב, לכל אחד כוחות אדירים.
אנחנו חיים כל ימינו במתח המתמיד שבין הביטוי האישי שלנו לבין ההתבטלות בפני הרצון האלוקי. ככל שנפנים שאנחנו היחידה המובחרת ביותר של הקב"ה, אנחנו אותו "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו", אנחנו אותה יחידה מובחרת ששם באמת אין סירוב פקודה, שאנחנו חיילים מקצועיים, חיילים לכל החיים, שלהיות חייל ביחידה המובחרת הזאת זה קשה אמנם, ודורש הרבה מאמצים, אבל זה שיא המיצוי שאדם יכול להגיע, ככל שנפנים זאת, המתח הזה שבין הביטוי האישי שלי לבין ההתבטלות כלפי הרצון האלוקי, יהיה מתח חיובי, מתח בונה. מתח המבטא את היחס הנכון.
ד' אלוקינו ד' אחד, אין עוד מלבדו. ואני, עבדך בכל לבבי, נפשי ומאודי, בכל כולי.