בניין עם ישראל בנבנה על ידי יעקב אבינו, נבנה על ידי שתי אמהות, רחל ולאה.
יעקב אבינו אמנם לא רצה לבנות את ביתו עם שתי נשים אלא רק עם רחל (יתכן ואולי רצה לשאת גם את לאה, אך גם אם כן- זה רק בשלב מאוחר יותר וברור שרחל היא 'עקרת הבית'- עיקר הבית), אך רצתה השכינה שעל ידי הרמאות של לבן, בית ישראל יבנה דווקא על ידי שתי האמהות.
"וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל. וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה. וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה".
כבר מלשון הפסוק שכתוב שללבן 'שתי בנות', ניתן לראות שיש כאן יחידה אחת, חיבור בין רחל לבין לאה, שתיהן בנותיו של לבן- וללבן שתי בונות של עם ישראל.
הרב קוק ב'מספד בירושלים' (על פטירת הרצל ז"ל) מסביר שלולא עוונותיהם של ישראל, היה איחוד בין בני רחל לבין בני לאה, בין יהודה המסמל את הכוח הרוחני, לבין יוסף המסמל את הבניין החומרי של עם ישראל: "ולולא שגרמו עוונות, וישראל מאסו במלכות בית דוד עד שנחלקה האומה, עשרת השבטים שאפרים שהוא כח יוסף בפני עצמו, ויהודה בפני עמו, היה הכל מאוחד בכח אחד ע"י עץ יהודה שהיה כולל ג"כ כחו של יוסף… וע"י קיבוץ ב' הכחות יחדיו היו שניהם מתעלים, הכח החמרי היה מתעדן ומתקדש מצד קרבתו אל הקדושה המיוחדת לישראל, והכח הרוחני היה מתחזק ומתאמץ… לא מלחמה בין שני כחות מתנגדים כי אם מנוחה שלמה, שהוא הכבוד היותר עליון ונשא, אמנם, עוונותינו הטו אלה, שנתחלקה מלכות בית דוד וכל אחד מן הכחות השנים, שהיו ראויים להתאחד דוקא, התחיל להתפתח בפני עצמו, כאילו דבר אין לו עם משנהו, ומזה יצא מה שיצא להפסד כללי לשני העניינים בעונותינו הרבים… אפרים, שנוסד ע"י ירבעם, שהופקד מתחלה על סבל בית יוסף, מפני כשרונו המעשי… פנה לגמרי מהקדושה העליונה המיוחדת לישראל… ומזה יצא הסילון הממאיר, חטא עבודה זרה… ויהודה בחסור לו הצד המעודדו בחומריותו, היה צריך להשלמה רוחנית גדולה ואדירה, שתספיק להמציא גם כן את הצד החסר החמרי, וכיון שלא עלה למעלה זו נתבזבז הכח הרוחני ג"כ עד שלא החזיק מעמד…".
הזוהר הקדוש קורא ללאה אמנו 'עלמא דאתכסיא', ולרחל אמנו 'עלמא דאתגליא'. לאה מסמלת את החלק הנסתר, את הקדושה הנסתרת והחבויה, ואילו רחל מסמלת את הצד הגלוי יותר. יעקב רוצה להינשא לרחל, אך בפנימיות ובנסתר יש קשר עמוק מאוד עם לאה. הכח הרוחני הנסתר המגיע מלאה, זה שמעמיד את דוד המלך ואת משיח בן דוד, לא יכול להתגלות לבדו, הוא נסתר מידי, יעקב חייב לשאת את רחל המסמל לפי דברי הרב קוק את הצד החומרי יותר, את הצד הגלוי יותר. רחל הייתה יפת תואר ויפת מראה, הצד החיצוני אצל רחל משמעותי מאוד. אמנם בצד החיצוני "וירא ה' כי שנואה לאה', אמנם הקשר עם לאה מגיע דווקא בעקבות רמאותו של לבן, אך זהו טבעם של דברים נסתרים, הקדושה המגיעה מבית לאה עמוקה מאוד, היא הבונה את בית דוד המלך, כמובן בשילוב עם הכוח המיוחד הבא מרחל אמנו.
רחל אמנו מסמלת את הקדושה הנגלית, את הקדושה המעשית. קדושה זו יכולה לבוא לידי ביטוי גם בדברים חומריים מבחינה חיצונית, בניין ארץ ישראל וכדומה, וכך מסביר הרב קוק את משיח בן יוסף, שזאת התחיה הלאומית החומרית של עם ישראל. אך יש קדושה נשגבה יותר, קדושתה של לאה, שאמנם היא נסתרת, אך היא עמוקה מאוד.
לא תמיד עם ישראל נמצא במדרגת קדושה גבוהה ואז לא באים לידי ביטוי חלקי הקודש הגבוהים הללו, בית המקדש, בגדי כהונה, עבודת הקרבנות וכו', אך עדיין קיימת וחיה בעם ישראל הקדושה הבאה מכוחה של רחל, הקדושה המחוברת לעולם העשייה, לעולם החומרי, גם אם לא תמיד נראה הקשר הישיר שלו לתורה ולקודש.
רצתה ההשגחה העליונה להקים את בית ישראל על בסיס שתי האימהות, שתי הכוחות לחוד, בגלל חוסר התאמה למציאות להופיע את הקדושה דרך צינור אחד, באופן זמני. אך לעתיד לבוא. "… הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי…" (יחזקאל ל"ז).