שולחן שבת ערוך, מפה לבנה וכלים יפים. המשפחה מקדשת ויושבת לסעוד.

בני המשפחה נזהרים ומקפידים על קלה כבחמורה: להיזהר ממלאכת "טוחן" בחיתוך הסלט, ממלאכת "בונה" בסידור החומוס וממלאכת "בורר" בהוצאת העצמות מהעוף… ואז מתחילות השיחות.

בתחילה אלו השבתיות ובהדרגה גם אלו שלא… כמה עלתה לך השמלה? מה אתם מתכננים מוצ"ש? לאיזה קורסים תלכי באוניברסיטה השנה? דיונים בין האחים הנשואים על גודל המשכנתא ואיך אפשר למחזר אותה… ואם כבר כולם כאן אז בואו נתכנן את המפגש המשפחתי בחופש…

 מהי מצוות כבוד שבת? האם אני זוכה באמת לכבד את השבת? בדיבור, בלבוש, בהליכה? בהלך הרוח המשפחתי? ואיך ישעיהו הנביא יכול ללמד אותנו על השבת שלנו?

סוגיית כבוד שבת (שבת קיג) בוחרת להביא את פרק נ"ח בישעיהו כמקור למצוות כבוד שבת.[1]

הפרק בישעיהו, המשמש גם הפטרה ביוה"כ, עוסק בצום שאיננו רצוי לפני ה'. כאשר אנשים צמים ומתפללים אבל מתייחסים אחד לשני בזלזול וחוסר אכפתיות הצום נהפך לקליפה ריקה, מעין תפוח סדום- מעשה חיצוני ללא תוכן פנימי. כך גם בשבת.

כאשר אנו זוכים לשמור את השבת על כל פרטיה ודקדוקיה אנו עלולים לשכוח את "אור היקרות" שלה ולהישאר רק בפרטי ההלכה. "אור יקרות קיפאון" אומר הנביא זכריה (פרק יד) – אור יקרות חם ובוער עלול להפוך לקיפאון קר ומנוכר כאשר הוא נותר עם מעשה חיצוני חסר תוכן. כללים ללא רוח, חוק ללא אהבה, גוף ללא נשמה.

---

סיפור מדהים על שיחתם של האדמו"ר רבי יצחק מאיר[2] ונכדו ממחיש לנו כמה חשובה אותה נקודה פנימית ובוערת בשבת שלנו בפרט ובעבודת ה' בכלל :

"פעם אחת באחד מערבי סוף הקיץ התהלך רבי יצחק מאיר עם נכדו בחצר בית המדרש… אחר כך התחיל מדבר: "כשנעשה אדם למנהיג, מן הצורך הוא שיהיו מוכנים כל הדברים, בית מדרש וחדרים ושולחנות וספסלים, ואחר נעשה גבאי ואחר נעשה משמש וכיוצא בזה. ואחר כך בא השטן וחוטף את הנקודה הפנימית, אבל הוא משאיר את כל השאר, והגלגל מתגלגל, ורק הנקודה הפנימית חסרה". והרים הרבי את קולו: "אבל יושיענו השם: יש למנוע זאת!"[3]

המעשים החיצוניים יכולים להמשיך ולהתקיים ומן החוץ הכל נראה אותו הדבר. אך אם לא נשמור על אותה להבה פנימית בוערת בעבודת ה' שלנו היא עלולה להעלם ולהשאיר אותנו ריקים וחלולים.

אותה נקודה פנימית בשבת טמונה גם בכבודה. ביחס שלי אליה, לקדושתה. בהשתוקקות ובצפייה שלי לקראתה.  בביטוי אהבתי אליה- בלבוש יפה, בהליכה נאה ובדיבורי קדושה (על הביטויים המעשיים של שלושת אלו ועוד נרחיב אי"ה בפעם הבאה). בתפילה לאש תמיד שתוקד על מזבחנו, לא תכבה.

ויהי חלקנו מאוהבי שבתות, וטועמיה חיים זכו.

[1] תודה לרב יהודה ברנדס על הארת הקשר העמוק בין הפרק בישעיהו למהות מצוות כבוד שבת.

[2] מייסד חסידות גור, בעל חידושי הרי"ם.

[3] מרטין בובר, אור הגנוז, ירושלים ותל אביב: שוקן, תשס"ה, עמ' 422,

חג הפסח נקרא בתורה בכמה מקומות בשם "חג המצות" ומכאן שעיקר ענינו הוא המצה. מדוע אנחנו אוכלים מצה בפסח?

בליל הסדר נאמר בהגדה: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותנו להחמיץ…". טעם זה קשה מאוד שהרי הציווי לאכול מצות, ואיסור אכילת חמץ בפסח, נאמר למשה שבועיים קודם ליציאת מצרים, הרבה קודם לסיפור שהבצק לא הספיק להחמיץ כשיצאו ממצרים? וכך נאמר למשה בר"ח ניסן: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת… וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ… וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ… וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה… וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהֹוָה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ: שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי…"

תירוץ אחד הוא שגם הציווי לאכול בלילה מצות, עוד לפני היציאה ממצרים, הוא בגלל שהקב"ה ידע שלמחרת לא יחמיץ בצקם, ואצל הקב"ה אין מוקדם ומאוחר. הסבר זה רחוק מהפשט.

שאלה קשה נוספת שיש לשאול היא: כיצד לא הספיק בצקם להחמיץ? מיליוני אנשים הולכים מרעמסס לסוכות עם בצק באמתחתם, וכשמגיעים צריכים להכין תנורים ולאפות את הבצק, וכל זה בלי שיחמיץ הבצק?! גם אם נאמר שהייתה קפיצת הדרך, עדיין קשה לומר שמיליונים הספיקו לאפות תוך דקות ספורות.

האדמו"ר הזקן בעל התניא מסביר הסבר יפהפה שמתרץ את שתי השאלות כאחת. אנחנו יודעים שהקדושה של האדם מתפשטת על סביבותיו. כשעם ישראל אכלו מצות בליל הסדר הם התקדשו בקדושת המצות, הם הפכו בעצמם למצות, מלאי ענוה וביטול לקב"ה. צדיקים כאלה שהם בעצמם מצות, בצקם לא יכול להחמיץ, כמו החמור של ר' פנחס בן יאיר שלא יכול לאכול דברים לא מעושרים. לא הספיק בצקם להחמיץ הכוונה לא יכול בצקם להחמיץ.

ודאי שעבר זמן רב עד שהבצק נאפה, אך עם ישראל היו במדרגה כזו שבצק לא החמיץ. ודאי שאנחנו אוכלים מצות בגלל הציווי "על מצות ומרורים יאכלוהו"  אך אנחנו רוצים להזכיר שמטרת אכילת המצה היא כדי שהיא תכנס לליבנו, ושנהפוך בעצמנו להיות מצות, כך שגם אחרי החג לא נשוב לתפוח ולהחמיץ.

---

פרק ח' בספר ויקרא מתאר את שבעת ימי המילואים במשכן. משה מצווה לקחת את אהרון ובניו, לרחוץ אותם במים, להלביש אותם בבגדי הכהונה המיוחדים להם. כמו כן מצווה הקב"ה את משה לקחת את שמן המשחה ולמשוח בו את כל כלי המשכן. כמו כן, משה מקריב שני אילים, את איל העולם ואת איל המילואים, ומדמו של האיל נותן משה על אהרון ובניו, וגם משמן המשחה מזה משה עליהם.

התורה לא מפרטת את כל כלי המשכן שאותם מושח משה בשמן המשחה, אלא התורה מדגישה רק שני כלים: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם. וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ לְקַדְּשָׁם".
התורה מתארת שמשה מזה על המשכן וכל כליו, ומתוכם מפרטת התורה רק את המזח ואת הכיור.
מדוע מדגישה התורה דווקא את הכלים הללו, את המזבח ואת הכיור?

---

אולי ניתן לנסות ולומר שהתורה מדגישה שני כלים 'קיצוניים' זה לזה במשיחתם. את המזבח שהוא כלי עבודה, ואת הכיור שאינו כלי עבודה במשכן כלל. את המשכן התורה מפרטת כאן, כיוון שלאחר מכן גם כך הוא מוזכר כיוון שמשה היזה מהקרבן על גבי המזבח, לכן כיוון שהוא יוזכר כבר בהמשך, הזכירה אותו התורה גם כאן בעניין משיחתו בשמן המשחה. אבל מדוע הדגישה התורה את הכיור?
ניתן לומר בפשטות שהתורה הדגישה שגם את הכיור משח משה רבנו בשמן המשחה, למרות שאיננו כלי עבודה. היינו חושבים שכיוון שהוא רק כלי שבא להכשיר את העבודה, לא נעשית בו עבודת ה' ממש, אלא הכהנים לפני שנכנסים לעבודתם עליהם לקדש את ידיהם ואת רגליהם בכיור, ולכן אולי לא היה נדרש למשוח אותו בשמן המשחה, כיוון שאין בו קדושה כשאר כלי המשכן. לכן באה התורה להדגיש, שאף את הכיור משח משה בשמן המשחה, כפי שמשח את המזבח ואת כל כלי המשכן.

ניתן להעמיק זאת עוד יותר. אם היינו נותנים כותרת לפרק ח', אולי הכותרת המתאימה לפרק הזה ביותר היא 'כיור'. נכון שהכיור הוא לא כלי מרכזי בפרק, אבל מה שמצווה ה' את משה רבינו לעשות בפרק הזה, זה בעצם 'בבחינת כיור'. ונסביר: בפרק ח' מתוארת עבודת משה בשבעת ימי המילואים. היום השמיני למילואים יתואר בפרק ט'. מה תפקידם של ימי המילואים? זה מופיע לקראת סוף פרק ח': "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם" (ויקרא ח, לג). ימי המילואים באים למלא, להשלים את אהרון ובניו לעבודת ה'. ימים אלה באים להכין אותם לקראת עבודתם במשכן במשך כל חייהם. לא ניתן להתחיל לעבוד במשכן ללא הכנה, הכנה של תרגול והכנה של התקדשות והטהרות.

זהו בדיוק תפקידו של הכיור במשכן. כהן המגיע לעבודתו במשכן, איננו יכול להיכנס לעבודת המשכן ללא הכנה. גם אם טהור מכל טומאה, עדיין הוא לא יכול להיכנס לעבודה במשכן ללא הכנה, הוא צריך לעשות פעולה שתסמל את ההבדל בין חייו מחוץ למשכן ולבין עבודתו במשכן. לכן, בהיכנסו למשכן עליו לקדש ידיו ורגליו בכיור. לכן, מה שעושה הכיור לכהנים לפני כניסתם לעבודה בכל יום, עושים ימי המילואים לכהנים בתחילת חנוכת המשכן.

---

הכיור אמנם איננו כלי עבודה אלא רק כלי הכנה, אבל בתורתנו יש ערך ומצווה לא רק במעשה המצווה עצמו, אלא גם בהכנה לקראת המצווה ובמכשירי המצווה. אמנם אדם יכול לשבת בסוכה של שכן, אך יש מצווה בבניית הסוכה. יש מצווה וחשיבות בעשיית מצות לפסח, בהכנה האדם עצמו לקראת שבת ולא לבוא כאשר הכל מוכן כבר.
אנחנו עומדים בפתחו של ליל הסדר. ככל שנקדש ידינו ורגלינו בכיור לפני החג, ככל שנכין את עצמנו לקראת החג, בעניינים גשמיים ובעניינים רוחניים, כך נזכה שהלילה יהיה משמעותי יותר, קדוש יותר ונגיע בו להשגות גבוהות.

לפעמים שגרת החיים נראית לנו אפרורית ומשמימה, אך ביהדות, גם המעשים הקטנים שאנו עושים, הם חלק מדרך נפלאה ומשמעותית

אני נוסע עם הרכב בכביש עמוס לעייפה, אחד הכבישים החוצים את תל אביב, מרים את העיניים ורואה מעל ראשי פרסומת ענקית לטיסה לחו"ל: אדם יושב בערסל עם חיוך מרוח מאוזן לאוזן, מחזיק בידו כוס מיץ פירות עסיסי (שמישהו בהפקה של הפרסומת הכין לו) ומולו נוף עוצר נשימה של אי טרופי. בכותרת שכנראה בנתה עבורו הקופירייטורית של חברת הנסיעות, שמנסה למכור את הטיסה הזאת, היה כתוב הסלוגן: "גם אתה יכול להרגיש את החיים".

הרעיון הזה, שבעצם אנחנו חיים באפרוריות, אבל שם על הערסל נמצאים החיים האמתיים – זה משהו שנעוץ בתרבות המערבית שסובבת אותנו. ששם, ברכב החדש יש טעם של חיים, ששם, במקום אחר, במשהו אחר, יש משהו אמתי וטוב. לא כמו במציאות שלי…

---

אבל בעיניים של התורה הקדושה המבט הוא אחר לגמרי. אנחנו נמצאים עכשיו בימים הנפלאים של ספירת העומר. הרמב"ן מגדיר את זה כמו חול-המועד אחד ארוך, בין פסח לחג השבועות, שאותו אנו סופרים יום יום עד שמגיעים לשבועות.

אנחנו יודעים שבאופן פשוט הספירה מבטאת את התשוקה שלנו להגיע למעמד קבלת התורה. שהיציאה לחירות בפסח אינה חירות, אם לא יוצקים לתוכה את התוכן של תורתנו הקדושה שבשבילה נברא העולם, ובשבילה נבראנו אנו.

הרב פינקוס זצ"ל מאיר נקודה חשובה. הוא אומר שבתשוקה היהודית ישנו דבר מיוחד. בדרך כלל כשמחכים מאוד למשהו, סופרים לאחור עד שהוא מגיע. ואילו בספירת העומר אנו לא אומרים 'עוד חמישה עשר יום שבועות' אלא 'היום חמישה עשר יום לעומר, שהם שני שבועות ויום אחד'. כלומר, כל יום שאני סופר יש לו משמעות עצמית, משמעות יקרה. זה לא שאנחנו מדלגים על הימים הקטנים בשביל להגיע ליום הגדול. אנחנו סופרים כל יום, או כפי שנהוג להגיד בשפה המודרנית – כל יום "סופרים אותו", מתחשבים בו, ומתוכו מגיעים לחג השבועות.

בדומה לזה, הקב"ה במדבר לא זכר לנו רק את ה'נעשה ונשמע' שאמרנו תחת הר סיני אלא זכר גם את עצם ההליכה שלנו אחריו יום יום בין חולות המדבר בדרך להר סיני: "כה אמר ה' – זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".

אנו שואפים להגיע לפסגות גבוהות, אנו משתוקקים להרגיש את האור, הערפל והלפידים על פסגת הר סיני – אבל אנחנו סופרים גם את הדרך ומשקיעים בה. שם נמצא עיקר החיים שלנו. והיהלומים הקטנים שמפוזרים בדרך – הם יעלו אותנו לפסגות הגבוהות.

הטעם של החיים לא נמצא על הערסל באי. הטעם נמצא בשגרה, ברכב שאתה יושב בו תוך כדי הפקק ומסתכל נכון על הזמן, כשהמחשבות מכוונות ואתה חי עוד פיסת חיים בצורה נכונה. הטעם של החיים נמצא בשטיפת כלים בבית ובסידור הסלון מתוך שמחת הלב ותפילה על השפתיים.

זה טעם של חיים!

הערסל הוא טעם של בריחה מהם.

פרשת השבוע שלנו, פרשת שמיני, פורסת בפנינו דילמה משמעותית בעבודת ה', המלווה אותנו גם כיום – האיזון בין הציות הלא מתפשר למצווה ובין החתירה לעשות את הטוב בעיני ה'.

אין כמו פרשת השבוע הזו כדי להמחיש את חשיבות ההקפדה על פרטי המצווה מבלי לסטות ממנה ימין או שמאל. שעה שנדב ואביהוא, בני אהרן, מקריבים לפני ה' אש זרה 'אשר לא צוה אותם', יוצאת אש מלפני ה' ואוכלת אותם. לאור זאת, כלקח מהמוות הנורא שלהם, היינו מצפים לגלות אצל הכהנים הקפדה יתירה על פרטי המצווה. לכן, כמה מפתיע לקרוא מיד בסמוך על התנהגותם של בני אהרן הנותרים, אלעזר ואיתמר, שעל אף שהם נצטוו להמשיך בתפקידם בעבודת המשכן, שהם שרפו את שעיר החטאת ולא אכלו אותו. ואכן, דומה שמשה רבינו הפיק את הלקח הנדרש ממות נדב ואביהוא וקוצף עליהם: "מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה': הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי".

אהרן עונה למשה תשובה המלמדת אותנו לקח ולימוד יסודי לדורות על האופן בו יש לפרש את ההלכה: "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?" בדברים אלו, אהרן לימד את משה שלא די לשמוע בקול ה' אלא שיש לשאול גם מה טוב בעיני ה', ולפרש את הצו האלוקי באופן כזה שהוא עולה בקנה אחד עם הטוב בעיני ה'.

---

לאהרן היה ברור שאכילת קדשים לפני ה', שצריכה להיאכל מתוך תחושת שמחה, עומדת בסתירה מוחלטת לתחושות האבל המציפות באותה שעה את אלעזר ואיתמר המתאבלים על מות אחיהם. אמנם ככהנים היחידים העומדים על משמר העבודה במשכן, הם נצטוו להמשיך לעבוד במשכן אף בימי האבל. ועם זאת, לאהרן הכהן היה ברור שהצו הזה מתייחס להכרח לתפקד ולבצע את העבודה, אולם לא ייתכן שהצו האלוקי מתעלם מרגשות האבל הגואים בתוך נפשותיהם של אלעזר ואיתמר המתאבלים על מות אחיהם.  לפיכך אהרן פירש את הצו כחובה להמשיך לעבוד אף בשעה שהם אבלים בלבותיהם. ההכרה באנינות של אלעזר ואיתמר פירושה הכרה בכך שעליהם להימנע מאכילת קדשים באותה שעה. ואכן דבריו של אהרן נקלטו אצל משה רבינו – "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו".

מובן שהשאלה המרכזית העולה מתוך הדברים היא כיצד מזהים את מה שטוב בעיני ה' ולא חוטאים בחטא של 'אש זרה'. דומני שהתשובה לכך טמונה בדברי הרמב"ם שכתב בהלכות אבל יג, ב: "כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי". מניעת רגשות אבל יש בה אפוא מן האכזריות, ולא ייתכן שהיא טובה בעיני ה' משום שאחת מהמידות של הקב"ה היא היותו 'רחום'. משמעות הדברים שלא ייתכן שצו אלוקי יסתור את אחת מן המידות האלוקיות, ולא יעלה על הדעת שהקב"ה יצווה צו שאיננו מוסרי. משמעות הדברים לגבינו הוא שלא די שנהיה שומרי תורה ומצוות אלא שמוטלת עלינו אף החובה להיות דתיים, להכיר את המידות האלוקיות ולעבוד את ה' מתוך צירוף של המצווה יחד עם ההידמות למידותיו של הקב"ה.

אני כותב דברים אלו מספר ימים לפני יום השנה השני לפטירתו של אבי מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל, בר"ח אייר. יחד עם זה שהוא היה איש הלכה מובהק, הוא היה בעל אישיות מוסרית נאדרה. אחד הנושאים שהעסיקו אותו מאד היו היחסים הנאותים בין הלכה ובין מוסר, והדאגה לכך שיחד עם חשיבות ההקפדה על כל קוצו של יו"ד של הלכה, שבני תורה לא יהיו 'מכונות מצוות' אלא עובדי ה' רגישים מבחינה מוסרית. אבא ז"ל גילם את הרעיון הזה בדמותו רבת ההשראה. הוא היה נאה דורש ונאה מקיים, מציית לצו האלוקי ושואל תדיר מה טוב בעיני ה'. יהי זכרו ברוך.

---

השבת נקראת שבת הגדול, השבת בה התכונן עם ישראל לגאולת מצרים ולהופעת הקב"ה עלינו "ביד חזקה ובזרוע נטויה". בי' ניסן, שחל באותה השנה בשבת קודש, לקחו בני ישראל את השה וקשרוהו לכרעי המיטה, כהכנה אחרונה לקראת שחיטתו כקרבן פסח, המבשר על גאולת ישראל ויציאת מצרים.

ננסה להתבונן מעט במצוות אכילת הפסח, בדרכו של "אור החיים" הקדוש.

"לפי פשט הכתוב, שאמר ה' שצריך צלי אש ושיהיה שלם וכו', זה יגיד שדעת עליון הוא להראות בחינת הגדולה והחירות, ואין רשות אחרים עליהם, ולפי זה- גם המרורים שיצו ה' הוא לצד כי כן דרך אוכלי צלי, לאכול עמו דבר חד(-חריף), כי בזה יערב לחיך האוכל, ויאכל בכל אוות נפשו".

ההסבר הפשוט לאכילת המצה והמרור עם הפסח, הוא כי כך הדרך לאכול בשר- עם פת וירק. הדבר מגביר את התאבון, ומשלים את הסעודה.

ממשיך "אור החיים" הקדוש: "גם בזה יוכר גודל הערבות (- טעם הבשר), כשיקדים לפיו מרורים. גם מה שהזכיר המצות, הוא פרט אשר יכונן חך אוכל יטעם לו הצלי"

המרור והמצה מחדדים יותר את הטעם הטוב של הבשר, ביצירת הניגוד בין טעמו המר של המרור, והתפלות של המצה, למתיקות הפסח. לכן, המרור והמצה נועדו להבליט את טעם הבשר.

---

מוסיף "אור החיים" הקדוש הסבר שלישי: "והנה ג' השריגים (-המרכיבים של אכילת הפסח: פסח, מצה ומרור), יטעימו יחד, והוא רומז לשלושה דברים. הא'- הוא הגלות, שמררו את חייהם, הב'- היא היציאה תיכף ומיד, שלא הספיק בצקם להחמיץ במצרים, ג'- אשר פסח ה' על בתיהם, והוא בחינת הגאולה, כי עבר ה' בארץ מצרים וניתק חבל מוסרות העבות שהיו תוקפים בהם…ושלושת העניינים יחד היו צריכים להיות, וזולת אחד – אין נס בשני האחרים. שאם לא היה הגלות- לא היו משיגים אשר השיגו מהצירוף, ומה שביררו (-הוצאת ניצוצות הקדושה ממצרים)…וסגולת הוצאתה- הוא המרור, אשר מררו את חייהם. ואילו לא היה המהירות שהוציאם ה'- היו חוזרים ומשתקעים במצרים, בוררים (-מצרים) ומתבררים (-ישראל)…ועיקר הגאולה- היא הפסיחה. נמצאת אומר, כי שלושתם יחד הם העיקר, ולזה היה הלל מדקדק לכורכם יחד".

האכילה המשותפת של הפסח, המצה והמרור- מדגישה את החיבור המהותי שבין השעבוד, הגאולה והופעת ה' עלינו. לפי יסוד זה, המרור הוא חלק בלתי נפרד מהגאולה, כאשר ישראל יוצאים ממצרים- הם יוצאים ברכוש גדול, גשמי ורוחני. בזכות אותו הרכוש מגיעים ישראל להר סיני, וזוכים להבטחת ה' "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". דוקא בליל הפסח, ליל שימורים, אנו מסוגלים להתרומם למדרגה בה המרור, המצה והפסח מתאחדים לאכילה אחת. שיא האיחוד הוא, כמובן, בזמן שבית המקדש קיים, שם אנו יכולים לזכות להעפיל למדרגתו של הלל הזקן, שהיה כורכן ממש יחד ואוכלן כאחד, כפי ציווי התורה "על מצות ומרורים יאכלוהו".

יהי רצון שנזכה, כבר בפסח הזה, הבא עלינו לשלום, לאכול מן הזבחים ומן הפסחים בבית המקדש שייבנה במהרה בימינו, אמן.

שבת שלום, וחג פסח כשר ושמח!

בין הימים הטובים – הראשון והאחרון של החג, נמצאים ימים שאפילו הזכרת שמם עלולה להביא במבוכה: 'חול המועד'. האם ימי 'חול' הם או 'מועד'?

במציאות ניתן לראות אנשים שנוהגים להחמיר על עצמם בחול המועד, והם משתדלים להמנע מכל מלאכה שאינה ממש ממש נחוצה, כמעט כמו יום טוב. מן הצד השני אפשר לפגוש לא מעט אנשים שחול המועד שלהם – חול ממש. בבגדים, בהליכה לעבודה, ובכל צורת החיים.

והנה כאשר אנחנו פונים אל הפוסקים כדי לקבל הבהרות: מה מותר ומה אסור, האם יסוד החול גובר או שמא יסוד הקדושה, אנחנו מגלים מחלוקת שנמשכת והולכת עד ימינו: יש הסבורים שאיסור מלאכה בחולו של מועד הוא מן התורה. ויש שסוברים שהוא מדרבנן. המעניין הוא שהויכוח לא נגמר בנקודה זו. סיעה של ראשונים (ואחרונים) מחזיקה בעמדה המופיעה בסוגיית התלמוד (חגיגה יח) והסוברת ש'מסרן הכתוב … לחכמים, לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר, איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת'.

מובן שמי שסובר שאיסור המלאכה בחול המועד הוא מדרבנן, יוכל להסתייע בלשון זו. הכתוב לא קבע מסמרות והשאיר את שאלת המלאכה במועד לחכמים. אך אחדים מהראשונים סברו שמשפט זה נאמר דווקא מתוך תפיסה שאיסור המלאכה בחול המועד הוא מן התורה. אנחנו רגילים שחכמים מאפיינים את דיני התורה, קובעים שיעורים ומידות. אנחנו פחות רגילים לכך שהם קובעים את התוכן: איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת.

---

הסוגיה מזכירה את העובדה שקביעת הלוח מסורה ביד בית הדין. וכשם שיכולים הם לקבוע מתי יהיה יום טוב ומתי חול המועד, נתנה התורה בידם גם את הקביעה מהו האסור והמותר בחול המועד.

"הם יאמרו אי זהו יום טוב על פי קידוש הראייה ואסור בכל מלאכה ואי זהו חולו של מועד שאינו אסור בכל מלאכה, ועל חולו של מועד יגידו לך אי זו מלאכה אסורה – דבר שאינו אבד, ואיזו מלאכה מותרת – דבר האבד." (רש"י חגיגה יח,א).

בחול המועד בולט מקומם של חכמים כמפרשי התורה וכפוסקי הלכה. הדבר נצרך בגלל חוסר הבהירות בשאלת המותר והאסור. התורה לא קבעה, ובין אם נאמר שאיסור המלאכה מדרבנן ובין אם נאמר שהוא מן התורה, חכמים התמצעו בדבר ובררו בין האסור לבין המותר.

על הלכות חול המועד אמרו חז"ל (בבלי מועד קטן יב,א) ש'הן עקורות, ואין למידות זו מזו'. רש"י פירש את הביטוי 'עקורות': "כאשה עקרה, שאין לאדם ממנה פרי, אלא גופה." בדרך כלל דרכם של חכמים היא לערוך השוואות בין נושאים שונים בהלכה. בדרך ההשוואה אנחנו יכולים להבין את כוונתה של התורה גם במקום בו הדברים לא נאמרו בפירוש, ו'להוליד' הלכה חדשה במקום בו התורה לא כתבה. שלא כנושאים אחרים בהלכה, קשה למצוא בהלכות חול המועד קו מאחד. כל אחת מהלכות חול המועד עומדת בפני עצמה, ולא ניתן ללמוד מזו לזו.

כאשר אי אפשר להשוות הלכות אלו לאלו, מוטלת אחריות גדולה יותר על כתפי הפוסק ואף על כתפיו של האדם הפשוט. הוא שצריך לקבוע האם המעשה שהוא עושה נחוץ לו, הוא 'צורך המועד' או שאינו כזה. איננו רגילים לכך. אנו רגילים לכך שמעשה המצוה או האיסור מוכתב, בבחינת גדול המצווה ועושה. עלינו מוטל לעצב את הכוונה, ולעיתים אנחנו יכולים גם לעשות מעשים שהם לפנים משורת הדין. חול המועד מלמד אותנו שגם עיצוב עולם המעשים נתון באחריותנו. גם כש'מסרן הכתוב לחכמים', עדיין כל אדם ואדם אחראי לעיצוב מועדיו.

---

תיאור לחג הפסח שנחגג בנביאים קיים בימי יהושע, חזקיהו, יאשיהו, יחזקאל ועזרא. התיאור הראשון מופיע בימי יהושע: "וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁ֔עַ הַיּ֗וֹם גַּלּ֛וֹתִי אֶת חֶרְפַּ֥ת מִצְרַ֖יִם מֵעֲלֵיכֶ֑ם … וַיַּעֲשׂ֣וּ אֶת הַפֶּ֡סַח בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֥וֹם לַחֹ֛דֶשׁ בָּעֶ֖רֶב בְּעַֽרְב֥וֹת יְרִיחֽוֹ" (פרק ה, ט-יב). עם ישראל חזר לארצו, ומתחיל לחיות מבלי להיזקק למן, בלא הביטוי השמימי לקשר שבין ה' לעמו. על כן, הוא מנכיח את הברית בדרך חלופית שהיא ארצית ואיננה תלויה בנס מיד עם כניסתו לארץ תחילה ע"י ברית המילה ומיד אח"כ ע"י חגיגת חג הפסח במועדו.

שנים אח"כ, חזקיהו המלך (שמולך ביהודה לאחר שנים שבהם המלך אחז אביו, עבד עבודה זרה, וטימא את המקדש) מטהר את המקדש בירושלים, ומבער ממנו את העבודה הזרה. בסיום טיהור המקדש, מבקש חזקיהו, גם הוא, לציין את הברית ההיסטורית שבין ה' לעמו, בדרך שנעשתה בימי יהושע, בחגיגת חג הפסח. אולם ספר מלכים וספר ישעיהו, המתארים כל אחד בדרכו את קורות חזקיהו המלך, אינם מגלים לנו דבר על חגיגות הפסח שחגג חזקיהו. אולי יש בכך רמז לכך שהחגיגות הללו לא נחקקו כאירוע שהיה בעל חשיבות היסטורית בעת העלאת קורות עם ישראל על הכתב בספרי נבואה אלו? ומדוע בכל זאת מתאר ספר דברי הימים את חג הפסח שחגג חזקיהו בפרוטרוט? "וַיִּשְׁלַ֨ח יְחִזְקִיָּ֜הוּ עַל כָּל יִשְׂרָאֵ֣ל וִֽיהוּדָ֗ה …לָב֥וֹא לְבֵית ה' בִּֽירוּשָׁלִָ֑ם לַעֲשׂ֣וֹת פֶּ֔סַח לַה' אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַיִּוָּעַ֨ץ הַמֶּ֧לֶךְ וְשָׂרָ֛יו וְכָל הַקָּהָ֖ל בִּירוּשָׁלִָ֑ם לַעֲשׂ֥וֹת הַפֶּ֖סַח בַּחֹ֥דֶשׁ הַשֵּׁנִֽי: כִּ֣י לֹ֧א יָכְל֛וּ לַעֲשֹׂת֖וֹ בָּעֵ֣ת הַהִ֑יא כִּ֤י הַכֹּהֲנִים֙ לֹֽא הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמַדַּ֔י וְהָעָ֖ם לֹא נֶאֶסְפ֖וּ לִֽירוּשָׁלִָֽם:…וַיַּֽעֲמִ֣ידוּ דָבָ֗ר לְהַעֲבִ֨יר ק֤וֹל בְּכָל יִשְׂרָאֵל֙ מִבְּאֵֽר שֶׁ֣בַע וְעַד דָּ֔ן לָב֞וֹא לַעֲשׂ֥וֹת פֶּ֛סַח לַה' אֱלֹהֵֽי יִשְׂרָאֵ֖ל בִּירוּשָׁלִָ֑ם כִּ֣י לֹ֥א לָרֹ֛ב עָשׂ֖וּ כַּכָּתֽוּב:". יתכן שהסיבה לכך נעוצה בדרך שבה נחגג חג הפסח בשנה זו, לא היה זה פסח שנחגג כמקובל, היה זה "פסח בחודש השני". יודגש לא "פסח שני" שנחגג יום אחד בלבד, אלה: "וַיֵּֽאָסְפ֤וּ יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ עַם רָ֔ב לַעֲשׂ֛וֹת אֶת חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת בַּחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֑י קָהָ֖ל לָרֹ֥ב מְאֹֽד: … וַיִּשְׁחֲט֣וּ הַפֶּ֔סַח בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֑י …וַיַּעֲשׂ֣וּ בְנֵֽי יִ֠שְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִ֨ים בִּירוּשָׁלִַ֜ם אֶת חַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים".

פסח נחגג בחודש השני ובמשך שבוע שלם, שלא במועדו. למרות זאת ועל אף שלא כולם הקריבו בטהרה את קרבנותיהם בפסח שנחגג בימי חזקיה – היה זה פסח ייחודי – חגיגות החג שימחו את העם בצורה שלא היה כדוגמתה: "מִימֵ֞י שְׁלֹמֹ֤ה בֶן דָּוִיד֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א כָזֹ֖את בִּירוּשָׁלִָֽם" (דברי הימים ב פרק ל, א – כז). אולם הצלחתו הייתה לשעתה בלבד. זאת משום שפסח – כביטוי לברית שבין ה' לעמו יש לעשות רק בהתאם לכללי הפסח המוזכרים בתורה על מנת שישפיע לדורות.

לאחר חזקיהו מלכו בירושלים שני מלכים שהעמיקו את העבודה זרה בארץ, תחילה מנשה ואחריו בנו אמון. יאשיהו, בנו שמלך אחרי אביו וסבו החוטאים ביקש אף הוא לכרות מחדש את הברית שבין עם ישראל לקב"ה, גם הוא באמצעות חגיגת חג הפסח. החג נחגג הפעם בטהרה ובקדושה. נראה שזאת הסיבה לכך שתאורי החג מצויים במלכים וגם בדברי הימים והכתוב מדגיש הפעם כי: "כִּ֣י לֹ֤א נַֽעֲשָׂה֙ כַּפֶּ֣סַח הַזֶּ֔ה מִימֵי֙ הַשֹּׁ֣פְטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר שָׁפְט֖וּ אֶת יִשְׂרָאֵ֑ל וְכֹ֗ל יְמֵ֛י מַלְכֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וּמַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה". (מלכים ב פרק כג, כא-כז).

---

פסח זה אף היה תיקון והשלמה לכל הליקויים שהיו נחלת הפסח בימי חזקיהו, הוא נחגג בזמן, וכל העם הקריב את קרבן הפסח בטהרה: וַיַּ֨עַשׂ יֹאשִׁיָּ֧הוּ בִֽירוּשָׁלִַ֛ם פֶּ֖סַח לַה' וַיִּשְׁחֲט֣וּ הַפֶּ֔סַח בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר לַחֹ֥דֶשׁ הָרִאשֽׁוֹן:…וְשַׁחֲט֖וּ הַפָּ֑סַח וְהִתְקַדְּשׁוּ֙ וְהָכִ֣ינוּ לַאֲחֵיכֶ֔ם לַעֲשׂ֥וֹת כִּדְבַר ה' בְּיַד מֹשֶֽׁה" (דברי הימים ב פרק לה, א-יט). ועל כן מציין הכתוב כי: "וְלֹֽא נַעֲשָׂ֨ה פֶ֤סַח כָּמֹ֙הוּ֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מִימֵ֖י שְׁמוּאֵ֣ל הַנָּבִ֑יא וְכָל מַלְכֵ֣י יִשְׂרָאֵ֣ל לֹֽא עָשׂ֡וּ כַּפֶּ֣סַח אֲשֶׁר עָשָׂ֣ה יֹ֠אשִׁיָּהוּ וְהַכֹּהֲנִ֨ים וְהַלְוִיִּ֤ם וְכָל יְהוּדָה֙ וְיִשְׂרָאֵ֣ל הַנִּמְצָ֔א וְיוֹשְׁבֵ֖י יְרוּשָׁלִָֽם".

לבסוף, גם בראשית ימי הבית השני, ומיד יד אחר שסיימו לבנות את המקדש חוגגים העולים פסח מתוך שמחה גדולה ובתקוה שהברית שבין עמ"י והקב"ה תבוא לידי ביטוי במקדש מעתה, אחרי תקופת החורבן והגלות: "וַיַּעֲשׂ֥וּ בְנֵי הַגּוֹלָ֖ה אֶת הַפָּ֑סַח בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר לַחֹ֥דֶשׁ הָרִאשֽׁוֹן: כִּ֣י הִֽטַּהֲר֞וּ הַכֹּהֲנִ֧ים וְהַלְוִיִּ֛ם כְּאֶחָ֖ד כֻּלָּ֣ם טְהוֹרִ֑ים וַיִּשְׁחֲט֤וּ הַפֶּ֙סַח֙ לְכָל בְּנֵ֣י הַגּוֹלָ֔ה וְלַאֲחֵיהֶ֥ם הַכֹּהֲנִ֖ים וְלָהֶֽם" (עזרא פרק ו, יט-כב). גם כאן מדגיש הכתוב כי פסח נעשה במועדו וכהלכתו – בשונה מהפסח שחגג חזקיהו, מתוך תקוה שפסח זה ישאיר את חותמו ואולי אף יהיה תחילה של תקופה שבה יחגגו את חג הפסח בקביעות, בשונה מהמצב לאורך שנים רבות שבהם עמד בית המקדש הראשון.

נסיים בתקוה שגם בעתיד נזכה לחגוג את פסח בבית המקדש, אולי ע"פ המתווה שמצוי בנבואת יחזקאל לחגיגת חג הפסח, (על אף שהוא שונה במידה מסוימת מהפסח שקיימו בימי הבית הראשון והשני): "בָּ֠רִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֔דֶשׁ יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם הַפָּ֑סַח חָ֕ג שְׁבֻע֣וֹת יָמִ֔ים מַצּ֖וֹת יֵאָכֵֽל: וְעָשָׂ֤ה הַנָּשִׂיא֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא בַּעֲד֕וֹ וּבְעַ֖ד כָּל עַ֣ם הָאָ֑רֶץ פַּ֖ר חַטָּֽאת" (יחזקאל פרק מה, יח-כד).

"ספר ויקרא כולו ערכים. כל פרק וכמעט כל פסוק חדורים ערכים.

אמירה זו תפתיע רבים, שכן התפיסה הרווחת היא שספר זה כולו פולחן וטקס, וביניהם הקרבת קורנות וטקסי טומאה וטהרה. ואמנם, צודקים גם אלה שתופסים כך את הספר. אכן ספר ויקרא דן בפולחן ובטקס. ואולם אלו שקוראים במשנה זהירות יגלו מתחת לרובד הטקסי רשת מסועפת של ערכים המבקשת לעצב את יחסינו עם אלוהים ועם הזולת.

האנתרופולוגיה מלמדת אותנו שחברה שמבקשת להציג את ערכיה הבסיסיים ולשמרם, מסתירה אותם בטקס. מה יכול להיות הגיוני יותר? המילים נושרות משפתותינו כנשור עלי השלכת מהעץ, אך הטקסים חוזרים על עצמם בפריחה מחודשת. הטקסים חזותיים ושיתופיים, והם משתקעים בזיכרוננו עוד בגיל הרך ומתעצמים בכל פעם שאנחנו חוזרים עליהם.

ברור שכאשר אין הטקס ממחיש את המחויבות הדתית שלנו הוא הופך ליצור גשמי תמוה, לאמונה תפלה או לעבודת אלילים זוטא. הטקס הוא שירתה של הדת המובילה אותנו לרגע של התעלות, אם יכשל טקס בשל היותו חסר תתוכן או מתעתע הרי שהחטיא את מטרתו ואיבד את תועלתו. על הטקס לסמל משהו שמעבר לו עצמו, אותו משהו שהשגתו מגבירה את משמעות החיים ואת ערכם.

לדעתי, זוהי תמציתו של ספר ויקרא וזה הישגו."

---

את הדברים היפים והמרגשים הללו מצאתי בפתח ספרו של חוקר מקרא אמריקאי (שעלה בערוב ימיו לארץ ישראל) בשם יעקב מילגרום, בעמוד הראשון של ספרו "ספר ויקרא ספר הפולחן והמוסר". אינני יודעת דבר על מילגרום זה, מה היו אמונותיו ואיזו כיפה, אם בכלל, חבש על ראשו. אבל דבריו אלו נגעו לליבי, ואיתגרו אותי.

ספר ויקרא מצטייר פעמים רבות כספר "יבש", העוסק בעיקרו בעניינים שאינם נוגעים לחיינו העכשוויים ולעבודת ה' בת זמננו. מילגרום מזמין אותנו לחפש את הנוכחות האלוהית, את הערכים ואת המוסר גם, ואולי דווקא, בפרטי הפרטים ה"יבשים" והרחוקים ביותר של ההלכה.

אינני יודעת כיצד לעשות זאת, גם לא קראתי את כל ספרו (אזהרה: הוא עוסק בביקורת המקרא). אבל האתגר שהוא מציע לנו הוא חשוב ורלוונטי מאין כמותו. כי ביסוד תורתנו ההנחה שדרך של עבודת ה' איננה רק במחשבות ובדעות, ולחילופין איננה רק במעשים ובטקסים. הייחודיות של תורתנו היא בכך שהיא מציעה לנו דרך המשלבת חיי מעשה עם דעות וערכים. התורה וההלכה מלמדות אותנו כיצד לחיות את החיים, עד לפרטים הקטנים, באופן שהחיים המעשיים שלנו יבטאו ערכים, דעות ואמונות, וכיצד לדאוג שאלו לא יישארו מנת חלקו של בית המדרש בלבד, אלא יהיו חלק ממשי באורח החיים היומיומי שלנו.

ספר ויקרא פותח בפסוק "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". הפסוק הזה מלמד אותנו שהקרבן הוא הדרך של האדם להתקרב. כדי להתקרב לה' אנחנו צריכים להקריב. ולא רק להקריב אלא "מכם", כלומר משהו שהוא חלק ממני ממש. ההתקרבות לה', לבן זוג, להורה, לילד, לחברה, או לכל דבר אחר – דורשת ממני הקרבה של משהו שהוא חלק ממני. ההתקרבות דורשת ממני להשתנות, לוותר על חלקים מן האגו שלי. כך מתחיל ספר ויקרא, וזהו, אולי, הערך הראשון שהוא מנחיל לנו: להקריב, לוותר, לתת, להוריד מעצמי – כדי להתקרב.

פרשת "ויקהל-פקודי" חותמת את ספר שמות, הנקרא בפי חז"ל "ספר הגאולה". בסיומו של המסע הארוך אותו חווינו בחומש זה, מהירידה והשעבוד ועד ליציאת מצרים, קריעת ים סוף ומעמד הר סיני, ועד לשיא השיאי – השראת השכינה במשכן. "ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד, ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה, כן עשו". "אור החיים" הקדוש, עומד על נקודה יסודית בעניין בניית המשכן. "והגם שלא עשה אלא בצלאל וחכמי לב- שלוחו של אדם כמותו, וכאילו כל ישראל עשו, והגם שלא מצינו שעשה בצלאל אלא במאמר ה', ולא הם שלחוהו- אף על פי כן, הרי הסכימו עליו".

המשכן לא יכול להיבנות על ידי אדם פרטי, צדיק ככל שיהיה. השראת השכינה היא עניין כלל ישראלי, וככזה – היא מופיעה רק בשם כל ישראל. גם אם באופן מעשי נבנה המשכן בידי קבוצה כזו או אחרת- האחריות על הבניין, והסמכות לבנות- נתונה בידי הכלל.

---

ממשיך "אור החיים" הקדוש: "עוד נראה, כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה, והתורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל- כל אחד יעשה היכולת שבידו, ויזכו זה לזה. ואולי כי לזה רמז באומרו 'ואהבת לרעך כמוך'- פירוש, לצד שהוא כמותך, כי בשלומו יטיב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך, ואם כן- אינו אחר, אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך. ובזה מצאנו נחת רוח, כי ה' ציווה תרי"ג מצוות, ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולן, וזה לך האות- כהן, לוי, וישראל, ונשים, יש מצוות עשה בכהנים שאין מציאות לישראל לעשותם, ויש מצוות לישראל שאינן בכהנים, וכן בלויים, וכן בנשים, ומה מציאות יש ליחיד לקיימן להשלים תיקון לרמ"ח איבריו ושס"ה גידיו אשר יכוונו להם, אלא וודאי שתתקיים התורה במחברת הכללות ויזכו זה מזה, והוא מה שאמר הכתוב כאן 'ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה"- כינה לכולם יחד מעשה כולם, הגם שמהם הביאו הנדבה, מהם עשו מלאכה – ייאמר על כולם שעשו הכל".

התורה מצוות אותנו ברמ"ח מצוות עשה, כנגד רמ"ח איברים שבגופנו, ובשס"ה מצוות לא תעשה, כנגד שס"ה גידים. למעשה, אין כל אפשרות לאדם אחד לקיים את כל תרי"ג המצוות, כיוון שחלק מהן מיועדות רק לכהנים, חלק אחר – רק ללויים, וחלק נוסף – רק לישראלים. אם כן, כיצד יזכה כל אדם לחיות רוחנית לכל איבריו וגידיו? אלא, זה הסוד המופלא של הערבות בישראל. כל אדם מקיים מצוות בשם כל ישראל, מאיר בו את אור הכלל, וגם מאיר דרך המצוות שמקיים את כלל האומה- ומתוך כך האור הכללי מאיר את כל הפרטים כולם. רק בזכות הקישור החי לכלל- מאיר אור השכינה את האדם.

על פי עיקרון זה מבאר ר' אלימלך מלידז'נסק, בעל "נעם אלימלך", את מנהג ישראל לומר "לשם יחוד" לפני קיום מצווה. "יש לבאר, שנרמז בכאן עצה לעם ה', איך יתנהגו לבוא אל אמיתת עבודת ה' ברוך הוא. כי הטעם שאנו אומרים קודם כל עבודתנו ותפילתנו לשם יחוד וכו', הכוונה- היות שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואם כן- היאך יכול לעשות איזה דבר באיברינו, אחר שנעשה בהם איזה עבירה חלילה, ונפגם אותו האיבר, ואיך יכול להשרות עליו קדושת המעשה ההוא?! אך התיקון לזה, הוא במה שכולל עצמו עם כללות ישראל, כי יש עולם הנקרא 'כל ישראל', והעולם ההוא שלם, בלי שום פגם, כי הכללות ישראל הם הצדיקים, כמו שכתוב 'ועמך כולם צדיקים', ואם כן- אף שהפרטים חוטאים לפעמים, אבל הכללות- הם תמיד קיימים בקדושתם, ואין שטן ואין פגע רע בהם חלילה…ושם אין שליטה לחטא כלל, והאדם מקשר עצמו שם בהתכללות ההיא, ואז אותו האיבר נקשר בכללות, ונתקן בקדושה עליונה- ואז יכול לעשות העובדא(-המעשה) ההיא".

יהי רצון שנזכה לקשר עצמנו בכל מעשינו, בקדושת כלל ישראל, לחבר עצמנו אל "מחברת הכללות", ומתוך כך תשרה ברכה וקדושה בכל מעשי ידינו, אמן.

שבת שלום ומבורך!

בשבת שלפני ראש חודש ניסן קוראים למפטיר את פרשת קידוש החודש, העוסקת במצווה הראשונה שנצטוו בה בני ישראל בתור עם, מצוות קידוש החודש הראשון של בני ישראל, חודש ניסן.

בציווי של משה על בניית המשכן בפרשת תרומה, ראשית מופיע הארון השולחן והמנורה, ורק לאחר מכן מופיע הציווי על בניית המשכן עצמו.

במעשה בניין המשכן בפועל בפרשת ויקהל על ידי בצלאל בן אורי, מופיע קודם כל בניין המשכן עצמו ורק לאחר מכן עשיית כלי המשכן. על כך אומרת הגמרא במסכת ברכות דף נ"ה ע"א:
"רבי תנחומא משום רב הונא אמר: (שמות לח) ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את אשר צוה אותו משה לא נאמר, אלא 'את כל אשר צוה ה' את משה', אפילו דברים שלא שמע מפי רבו, הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני", ואף שינה ממה שציווה לו משה "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך, ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו: משה רבינו, מנהגו של עולם – אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר: עשה לי ארון וכלים ומשכן. כלים שאני עושה – להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא: עשה משכן ארון וכלים. אמר לו: שמא בצל א-ל היית וידעת".

האם משה רבינו לא ידע את דברי ה' שקודם כל צריך לעשות את המשכן ואז להכניס לתוכו את הכלים? האם למשה רבנו לא היה ברור מעצמו בחכמתו שקודם כל בונים את הבית ואז מכניסים אליו את הכלים?! מתוך דבריו של משה רבנו לבצלאל "בצל א-ל היית" ניכר שמשה משבח אותו על מחשבתו.

---

אכן בצלאל היה בצל אל – בצילו של הקב"ה, צילו של הקב"ה זה אכן קרוב מאוד להקב"ה, אך זה רק צילו ולא הוא עצמו. וודאי שבחינה טכנית קודם כל מקימים את המשכן ורק לאחר מכן מכניסים אליו את הכלים, וודאי שמשה גם ידע שכך צריך לעשות בפועל. אך ידיעה זו היא צילו של הקב"ה, היא מימוש דברי הקב"ה בחיי המעשה, אך אינם האידיאל הא-לוקי העליון. משה רבינו נמצא בקרבה גדולה הרבה יותר אל הרצון הא-לוקי, הרצון שמסתכל על המחשבה שנמצא עוד לפני המעשה, המחשבה שאליו המעשה צריך להיות מכוון- עיקר המשכן אלו כלי העבודה הנמצאים בו, ובראשם ארון הברית והכרובים שדרכם שורה השכינה בישראל, דרכם מדבר הקב"ה עם משה שמעביר את דבר ה' אל העם. המשכן הוא המקום שבתוכו, באמצעות כליו מתבצע הייעוד והתכלית – עבודת ה', גילוי כבוד ה' כאן בארץ, לעם ישראל.

הדברים הטכניים, הביצוע המעשי, וודאי שהם חשובים, בצלאל היה אדם גדול שלא לחינם נבחר לתפקיד. בצלאל לא היה רק איש מעשה אלא גם איש רוח, אך עדיין מעשיו כאן נבעו מכך שהיה בצל א-ל, בהתגלותו של הקב"ה בתוך עולם החומר, אך יש עולם רוחני עליון, עוד לפני הביצוע והירידה לפרטים בתוך עולם המעשה, באידיאל הארון והכלים קודמים למשכן.

ניתן לקשר זאת להתנהלות הציבורית בחברה במדינת ישראל:

יש אנשי רוח, תלמידי חכמים ורבנים, שצריכים להראות את קריאת הכיוון, את האידיאל האלוקי הבא מתוך עולם התורה, לאן צריך לכוון ולאן צריך להוביל את עם ישראל. מצד שני יש את אנשי הפוליטיקה, את אנשי המעשה שהם צריכים לראות כיצד להביא לידי ביטוי את האידיאלים ואת הרעיונות בצורה האפשרית והטובה ביותר לידי ביטוי עם כל סיבוכי המציאות. אך אסור לשכוח את החזון, ולאורו לפעול בתוך חיי המעשה, וגם לזכור שהביטוי המעשי הוא עדיין לא האידיאל עצמו. אשר בחר בנו.