השבת נקראת שבת הגדול, השבת בה התכונן עם ישראל לגאולת מצרים ולהופעת הקב"ה עלינו "ביד חזקה ובזרוע נטויה". בי' ניסן, שחל באותה השנה בשבת קודש, לקחו בני ישראל את השה וקשרוהו לכרעי המיטה, כהכנה אחרונה לקראת שחיטתו כקרבן פסח, המבשר על גאולת ישראל ויציאת מצרים.

ננסה להתבונן מעט במצוות אכילת הפסח, בדרכו של "אור החיים" הקדוש.

"לפי פשט הכתוב, שאמר ה' שצריך צלי אש ושיהיה שלם וכו', זה יגיד שדעת עליון הוא להראות בחינת הגדולה והחירות, ואין רשות אחרים עליהם, ולפי זה- גם המרורים שיצו ה' הוא לצד כי כן דרך אוכלי צלי, לאכול עמו דבר חד(-חריף), כי בזה יערב לחיך האוכל, ויאכל בכל אוות נפשו".

ההסבר הפשוט לאכילת המצה והמרור עם הפסח, הוא כי כך הדרך לאכול בשר- עם פת וירק. הדבר מגביר את התאבון, ומשלים את הסעודה.

ממשיך "אור החיים" הקדוש: "גם בזה יוכר גודל הערבות (- טעם הבשר), כשיקדים לפיו מרורים. גם מה שהזכיר המצות, הוא פרט אשר יכונן חך אוכל יטעם לו הצלי"

המרור והמצה מחדדים יותר את הטעם הטוב של הבשר, ביצירת הניגוד בין טעמו המר של המרור, והתפלות של המצה, למתיקות הפסח. לכן, המרור והמצה נועדו להבליט את טעם הבשר.

---

מוסיף "אור החיים" הקדוש הסבר שלישי: "והנה ג' השריגים (-המרכיבים של אכילת הפסח: פסח, מצה ומרור), יטעימו יחד, והוא רומז לשלושה דברים. הא'- הוא הגלות, שמררו את חייהם, הב'- היא היציאה תיכף ומיד, שלא הספיק בצקם להחמיץ במצרים, ג'- אשר פסח ה' על בתיהם, והוא בחינת הגאולה, כי עבר ה' בארץ מצרים וניתק חבל מוסרות העבות שהיו תוקפים בהם…ושלושת העניינים יחד היו צריכים להיות, וזולת אחד – אין נס בשני האחרים. שאם לא היה הגלות- לא היו משיגים אשר השיגו מהצירוף, ומה שביררו (-הוצאת ניצוצות הקדושה ממצרים)…וסגולת הוצאתה- הוא המרור, אשר מררו את חייהם. ואילו לא היה המהירות שהוציאם ה'- היו חוזרים ומשתקעים במצרים, בוררים (-מצרים) ומתבררים (-ישראל)…ועיקר הגאולה- היא הפסיחה. נמצאת אומר, כי שלושתם יחד הם העיקר, ולזה היה הלל מדקדק לכורכם יחד".

האכילה המשותפת של הפסח, המצה והמרור- מדגישה את החיבור המהותי שבין השעבוד, הגאולה והופעת ה' עלינו. לפי יסוד זה, המרור הוא חלק בלתי נפרד מהגאולה, כאשר ישראל יוצאים ממצרים- הם יוצאים ברכוש גדול, גשמי ורוחני. בזכות אותו הרכוש מגיעים ישראל להר סיני, וזוכים להבטחת ה' "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". דוקא בליל הפסח, ליל שימורים, אנו מסוגלים להתרומם למדרגה בה המרור, המצה והפסח מתאחדים לאכילה אחת. שיא האיחוד הוא, כמובן, בזמן שבית המקדש קיים, שם אנו יכולים לזכות להעפיל למדרגתו של הלל הזקן, שהיה כורכן ממש יחד ואוכלן כאחד, כפי ציווי התורה "על מצות ומרורים יאכלוהו".

יהי רצון שנזכה, כבר בפסח הזה, הבא עלינו לשלום, לאכול מן הזבחים ומן הפסחים בבית המקדש שייבנה במהרה בימינו, אמן.

שבת שלום, וחג פסח כשר ושמח!

בין הימים הטובים – הראשון והאחרון של החג, נמצאים ימים שאפילו הזכרת שמם עלולה להביא במבוכה: 'חול המועד'. האם ימי 'חול' הם או 'מועד'?

במציאות ניתן לראות אנשים שנוהגים להחמיר על עצמם בחול המועד, והם משתדלים להמנע מכל מלאכה שאינה ממש ממש נחוצה, כמעט כמו יום טוב. מן הצד השני אפשר לפגוש לא מעט אנשים שחול המועד שלהם – חול ממש. בבגדים, בהליכה לעבודה, ובכל צורת החיים.

והנה כאשר אנחנו פונים אל הפוסקים כדי לקבל הבהרות: מה מותר ומה אסור, האם יסוד החול גובר או שמא יסוד הקדושה, אנחנו מגלים מחלוקת שנמשכת והולכת עד ימינו: יש הסבורים שאיסור מלאכה בחולו של מועד הוא מן התורה. ויש שסוברים שהוא מדרבנן. המעניין הוא שהויכוח לא נגמר בנקודה זו. סיעה של ראשונים (ואחרונים) מחזיקה בעמדה המופיעה בסוגיית התלמוד (חגיגה יח) והסוברת ש'מסרן הכתוב … לחכמים, לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר, איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת'.

מובן שמי שסובר שאיסור המלאכה בחול המועד הוא מדרבנן, יוכל להסתייע בלשון זו. הכתוב לא קבע מסמרות והשאיר את שאלת המלאכה במועד לחכמים. אך אחדים מהראשונים סברו שמשפט זה נאמר דווקא מתוך תפיסה שאיסור המלאכה בחול המועד הוא מן התורה. אנחנו רגילים שחכמים מאפיינים את דיני התורה, קובעים שיעורים ומידות. אנחנו פחות רגילים לכך שהם קובעים את התוכן: איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת.

---

הסוגיה מזכירה את העובדה שקביעת הלוח מסורה ביד בית הדין. וכשם שיכולים הם לקבוע מתי יהיה יום טוב ומתי חול המועד, נתנה התורה בידם גם את הקביעה מהו האסור והמותר בחול המועד.

"הם יאמרו אי זהו יום טוב על פי קידוש הראייה ואסור בכל מלאכה ואי זהו חולו של מועד שאינו אסור בכל מלאכה, ועל חולו של מועד יגידו לך אי זו מלאכה אסורה – דבר שאינו אבד, ואיזו מלאכה מותרת – דבר האבד." (רש"י חגיגה יח,א).

בחול המועד בולט מקומם של חכמים כמפרשי התורה וכפוסקי הלכה. הדבר נצרך בגלל חוסר הבהירות בשאלת המותר והאסור. התורה לא קבעה, ובין אם נאמר שאיסור המלאכה מדרבנן ובין אם נאמר שהוא מן התורה, חכמים התמצעו בדבר ובררו בין האסור לבין המותר.

על הלכות חול המועד אמרו חז"ל (בבלי מועד קטן יב,א) ש'הן עקורות, ואין למידות זו מזו'. רש"י פירש את הביטוי 'עקורות': "כאשה עקרה, שאין לאדם ממנה פרי, אלא גופה." בדרך כלל דרכם של חכמים היא לערוך השוואות בין נושאים שונים בהלכה. בדרך ההשוואה אנחנו יכולים להבין את כוונתה של התורה גם במקום בו הדברים לא נאמרו בפירוש, ו'להוליד' הלכה חדשה במקום בו התורה לא כתבה. שלא כנושאים אחרים בהלכה, קשה למצוא בהלכות חול המועד קו מאחד. כל אחת מהלכות חול המועד עומדת בפני עצמה, ולא ניתן ללמוד מזו לזו.

כאשר אי אפשר להשוות הלכות אלו לאלו, מוטלת אחריות גדולה יותר על כתפי הפוסק ואף על כתפיו של האדם הפשוט. הוא שצריך לקבוע האם המעשה שהוא עושה נחוץ לו, הוא 'צורך המועד' או שאינו כזה. איננו רגילים לכך. אנו רגילים לכך שמעשה המצוה או האיסור מוכתב, בבחינת גדול המצווה ועושה. עלינו מוטל לעצב את הכוונה, ולעיתים אנחנו יכולים גם לעשות מעשים שהם לפנים משורת הדין. חול המועד מלמד אותנו שגם עיצוב עולם המעשים נתון באחריותנו. גם כש'מסרן הכתוב לחכמים', עדיין כל אדם ואדם אחראי לעיצוב מועדיו.

---

תיאור לחג הפסח שנחגג בנביאים קיים בימי יהושע, חזקיהו, יאשיהו, יחזקאל ועזרא. התיאור הראשון מופיע בימי יהושע: "וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁ֔עַ הַיּ֗וֹם גַּלּ֛וֹתִי אֶת חֶרְפַּ֥ת מִצְרַ֖יִם מֵעֲלֵיכֶ֑ם … וַיַּעֲשׂ֣וּ אֶת הַפֶּ֡סַח בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֥וֹם לַחֹ֛דֶשׁ בָּעֶ֖רֶב בְּעַֽרְב֥וֹת יְרִיחֽוֹ" (פרק ה, ט-יב). עם ישראל חזר לארצו, ומתחיל לחיות מבלי להיזקק למן, בלא הביטוי השמימי לקשר שבין ה' לעמו. על כן, הוא מנכיח את הברית בדרך חלופית שהיא ארצית ואיננה תלויה בנס מיד עם כניסתו לארץ תחילה ע"י ברית המילה ומיד אח"כ ע"י חגיגת חג הפסח במועדו.

שנים אח"כ, חזקיהו המלך (שמולך ביהודה לאחר שנים שבהם המלך אחז אביו, עבד עבודה זרה, וטימא את המקדש) מטהר את המקדש בירושלים, ומבער ממנו את העבודה הזרה. בסיום טיהור המקדש, מבקש חזקיהו, גם הוא, לציין את הברית ההיסטורית שבין ה' לעמו, בדרך שנעשתה בימי יהושע, בחגיגת חג הפסח. אולם ספר מלכים וספר ישעיהו, המתארים כל אחד בדרכו את קורות חזקיהו המלך, אינם מגלים לנו דבר על חגיגות הפסח שחגג חזקיהו. אולי יש בכך רמז לכך שהחגיגות הללו לא נחקקו כאירוע שהיה בעל חשיבות היסטורית בעת העלאת קורות עם ישראל על הכתב בספרי נבואה אלו? ומדוע בכל זאת מתאר ספר דברי הימים את חג הפסח שחגג חזקיהו בפרוטרוט? "וַיִּשְׁלַ֨ח יְחִזְקִיָּ֜הוּ עַל כָּל יִשְׂרָאֵ֣ל וִֽיהוּדָ֗ה …לָב֥וֹא לְבֵית ה' בִּֽירוּשָׁלִָ֑ם לַעֲשׂ֣וֹת פֶּ֔סַח לַה' אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַיִּוָּעַ֨ץ הַמֶּ֧לֶךְ וְשָׂרָ֛יו וְכָל הַקָּהָ֖ל בִּירוּשָׁלִָ֑ם לַעֲשׂ֥וֹת הַפֶּ֖סַח בַּחֹ֥דֶשׁ הַשֵּׁנִֽי: כִּ֣י לֹ֧א יָכְל֛וּ לַעֲשֹׂת֖וֹ בָּעֵ֣ת הַהִ֑יא כִּ֤י הַכֹּהֲנִים֙ לֹֽא הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמַדַּ֔י וְהָעָ֖ם לֹא נֶאֶסְפ֖וּ לִֽירוּשָׁלִָֽם:…וַיַּֽעֲמִ֣ידוּ דָבָ֗ר לְהַעֲבִ֨יר ק֤וֹל בְּכָל יִשְׂרָאֵל֙ מִבְּאֵֽר שֶׁ֣בַע וְעַד דָּ֔ן לָב֞וֹא לַעֲשׂ֥וֹת פֶּ֛סַח לַה' אֱלֹהֵֽי יִשְׂרָאֵ֖ל בִּירוּשָׁלִָ֑ם כִּ֣י לֹ֥א לָרֹ֛ב עָשׂ֖וּ כַּכָּתֽוּב:". יתכן שהסיבה לכך נעוצה בדרך שבה נחגג חג הפסח בשנה זו, לא היה זה פסח שנחגג כמקובל, היה זה "פסח בחודש השני". יודגש לא "פסח שני" שנחגג יום אחד בלבד, אלה: "וַיֵּֽאָסְפ֤וּ יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ עַם רָ֔ב לַעֲשׂ֛וֹת אֶת חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת בַּחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֑י קָהָ֖ל לָרֹ֥ב מְאֹֽד: … וַיִּשְׁחֲט֣וּ הַפֶּ֔סַח בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֑י …וַיַּעֲשׂ֣וּ בְנֵֽי יִ֠שְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִ֨ים בִּירוּשָׁלִַ֜ם אֶת חַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים".

פסח נחגג בחודש השני ובמשך שבוע שלם, שלא במועדו. למרות זאת ועל אף שלא כולם הקריבו בטהרה את קרבנותיהם בפסח שנחגג בימי חזקיה – היה זה פסח ייחודי – חגיגות החג שימחו את העם בצורה שלא היה כדוגמתה: "מִימֵ֞י שְׁלֹמֹ֤ה בֶן דָּוִיד֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א כָזֹ֖את בִּירוּשָׁלִָֽם" (דברי הימים ב פרק ל, א – כז). אולם הצלחתו הייתה לשעתה בלבד. זאת משום שפסח – כביטוי לברית שבין ה' לעמו יש לעשות רק בהתאם לכללי הפסח המוזכרים בתורה על מנת שישפיע לדורות.

לאחר חזקיהו מלכו בירושלים שני מלכים שהעמיקו את העבודה זרה בארץ, תחילה מנשה ואחריו בנו אמון. יאשיהו, בנו שמלך אחרי אביו וסבו החוטאים ביקש אף הוא לכרות מחדש את הברית שבין עם ישראל לקב"ה, גם הוא באמצעות חגיגת חג הפסח. החג נחגג הפעם בטהרה ובקדושה. נראה שזאת הסיבה לכך שתאורי החג מצויים במלכים וגם בדברי הימים והכתוב מדגיש הפעם כי: "כִּ֣י לֹ֤א נַֽעֲשָׂה֙ כַּפֶּ֣סַח הַזֶּ֔ה מִימֵי֙ הַשֹּׁ֣פְטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר שָׁפְט֖וּ אֶת יִשְׂרָאֵ֑ל וְכֹ֗ל יְמֵ֛י מַלְכֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וּמַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה". (מלכים ב פרק כג, כא-כז).

---

פסח זה אף היה תיקון והשלמה לכל הליקויים שהיו נחלת הפסח בימי חזקיהו, הוא נחגג בזמן, וכל העם הקריב את קרבן הפסח בטהרה: וַיַּ֨עַשׂ יֹאשִׁיָּ֧הוּ בִֽירוּשָׁלִַ֛ם פֶּ֖סַח לַה' וַיִּשְׁחֲט֣וּ הַפֶּ֔סַח בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר לַחֹ֥דֶשׁ הָרִאשֽׁוֹן:…וְשַׁחֲט֖וּ הַפָּ֑סַח וְהִתְקַדְּשׁוּ֙ וְהָכִ֣ינוּ לַאֲחֵיכֶ֔ם לַעֲשׂ֥וֹת כִּדְבַר ה' בְּיַד מֹשֶֽׁה" (דברי הימים ב פרק לה, א-יט). ועל כן מציין הכתוב כי: "וְלֹֽא נַעֲשָׂ֨ה פֶ֤סַח כָּמֹ֙הוּ֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מִימֵ֖י שְׁמוּאֵ֣ל הַנָּבִ֑יא וְכָל מַלְכֵ֣י יִשְׂרָאֵ֣ל לֹֽא עָשׂ֡וּ כַּפֶּ֣סַח אֲשֶׁר עָשָׂ֣ה יֹ֠אשִׁיָּהוּ וְהַכֹּהֲנִ֨ים וְהַלְוִיִּ֤ם וְכָל יְהוּדָה֙ וְיִשְׂרָאֵ֣ל הַנִּמְצָ֔א וְיוֹשְׁבֵ֖י יְרוּשָׁלִָֽם".

לבסוף, גם בראשית ימי הבית השני, ומיד יד אחר שסיימו לבנות את המקדש חוגגים העולים פסח מתוך שמחה גדולה ובתקוה שהברית שבין עמ"י והקב"ה תבוא לידי ביטוי במקדש מעתה, אחרי תקופת החורבן והגלות: "וַיַּעֲשׂ֥וּ בְנֵי הַגּוֹלָ֖ה אֶת הַפָּ֑סַח בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר לַחֹ֥דֶשׁ הָרִאשֽׁוֹן: כִּ֣י הִֽטַּהֲר֞וּ הַכֹּהֲנִ֧ים וְהַלְוִיִּ֛ם כְּאֶחָ֖ד כֻּלָּ֣ם טְהוֹרִ֑ים וַיִּשְׁחֲט֤וּ הַפֶּ֙סַח֙ לְכָל בְּנֵ֣י הַגּוֹלָ֔ה וְלַאֲחֵיהֶ֥ם הַכֹּהֲנִ֖ים וְלָהֶֽם" (עזרא פרק ו, יט-כב). גם כאן מדגיש הכתוב כי פסח נעשה במועדו וכהלכתו – בשונה מהפסח שחגג חזקיהו, מתוך תקוה שפסח זה ישאיר את חותמו ואולי אף יהיה תחילה של תקופה שבה יחגגו את חג הפסח בקביעות, בשונה מהמצב לאורך שנים רבות שבהם עמד בית המקדש הראשון.

נסיים בתקוה שגם בעתיד נזכה לחגוג את פסח בבית המקדש, אולי ע"פ המתווה שמצוי בנבואת יחזקאל לחגיגת חג הפסח, (על אף שהוא שונה במידה מסוימת מהפסח שקיימו בימי הבית הראשון והשני): "בָּ֠רִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֔דֶשׁ יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם הַפָּ֑סַח חָ֕ג שְׁבֻע֣וֹת יָמִ֔ים מַצּ֖וֹת יֵאָכֵֽל: וְעָשָׂ֤ה הַנָּשִׂיא֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא בַּעֲד֕וֹ וּבְעַ֖ד כָּל עַ֣ם הָאָ֑רֶץ פַּ֖ר חַטָּֽאת" (יחזקאל פרק מה, יח-כד).

"ספר ויקרא כולו ערכים. כל פרק וכמעט כל פסוק חדורים ערכים.

אמירה זו תפתיע רבים, שכן התפיסה הרווחת היא שספר זה כולו פולחן וטקס, וביניהם הקרבת קורנות וטקסי טומאה וטהרה. ואמנם, צודקים גם אלה שתופסים כך את הספר. אכן ספר ויקרא דן בפולחן ובטקס. ואולם אלו שקוראים במשנה זהירות יגלו מתחת לרובד הטקסי רשת מסועפת של ערכים המבקשת לעצב את יחסינו עם אלוהים ועם הזולת.

האנתרופולוגיה מלמדת אותנו שחברה שמבקשת להציג את ערכיה הבסיסיים ולשמרם, מסתירה אותם בטקס. מה יכול להיות הגיוני יותר? המילים נושרות משפתותינו כנשור עלי השלכת מהעץ, אך הטקסים חוזרים על עצמם בפריחה מחודשת. הטקסים חזותיים ושיתופיים, והם משתקעים בזיכרוננו עוד בגיל הרך ומתעצמים בכל פעם שאנחנו חוזרים עליהם.

ברור שכאשר אין הטקס ממחיש את המחויבות הדתית שלנו הוא הופך ליצור גשמי תמוה, לאמונה תפלה או לעבודת אלילים זוטא. הטקס הוא שירתה של הדת המובילה אותנו לרגע של התעלות, אם יכשל טקס בשל היותו חסר תתוכן או מתעתע הרי שהחטיא את מטרתו ואיבד את תועלתו. על הטקס לסמל משהו שמעבר לו עצמו, אותו משהו שהשגתו מגבירה את משמעות החיים ואת ערכם.

לדעתי, זוהי תמציתו של ספר ויקרא וזה הישגו."

---

את הדברים היפים והמרגשים הללו מצאתי בפתח ספרו של חוקר מקרא אמריקאי (שעלה בערוב ימיו לארץ ישראל) בשם יעקב מילגרום, בעמוד הראשון של ספרו "ספר ויקרא ספר הפולחן והמוסר". אינני יודעת דבר על מילגרום זה, מה היו אמונותיו ואיזו כיפה, אם בכלל, חבש על ראשו. אבל דבריו אלו נגעו לליבי, ואיתגרו אותי.

ספר ויקרא מצטייר פעמים רבות כספר "יבש", העוסק בעיקרו בעניינים שאינם נוגעים לחיינו העכשוויים ולעבודת ה' בת זמננו. מילגרום מזמין אותנו לחפש את הנוכחות האלוהית, את הערכים ואת המוסר גם, ואולי דווקא, בפרטי הפרטים ה"יבשים" והרחוקים ביותר של ההלכה.

אינני יודעת כיצד לעשות זאת, גם לא קראתי את כל ספרו (אזהרה: הוא עוסק בביקורת המקרא). אבל האתגר שהוא מציע לנו הוא חשוב ורלוונטי מאין כמותו. כי ביסוד תורתנו ההנחה שדרך של עבודת ה' איננה רק במחשבות ובדעות, ולחילופין איננה רק במעשים ובטקסים. הייחודיות של תורתנו היא בכך שהיא מציעה לנו דרך המשלבת חיי מעשה עם דעות וערכים. התורה וההלכה מלמדות אותנו כיצד לחיות את החיים, עד לפרטים הקטנים, באופן שהחיים המעשיים שלנו יבטאו ערכים, דעות ואמונות, וכיצד לדאוג שאלו לא יישארו מנת חלקו של בית המדרש בלבד, אלא יהיו חלק ממשי באורח החיים היומיומי שלנו.

ספר ויקרא פותח בפסוק "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". הפסוק הזה מלמד אותנו שהקרבן הוא הדרך של האדם להתקרב. כדי להתקרב לה' אנחנו צריכים להקריב. ולא רק להקריב אלא "מכם", כלומר משהו שהוא חלק ממני ממש. ההתקרבות לה', לבן זוג, להורה, לילד, לחברה, או לכל דבר אחר – דורשת ממני הקרבה של משהו שהוא חלק ממני. ההתקרבות דורשת ממני להשתנות, לוותר על חלקים מן האגו שלי. כך מתחיל ספר ויקרא, וזהו, אולי, הערך הראשון שהוא מנחיל לנו: להקריב, לוותר, לתת, להוריד מעצמי – כדי להתקרב.

פרשת "ויקהל-פקודי" חותמת את ספר שמות, הנקרא בפי חז"ל "ספר הגאולה". בסיומו של המסע הארוך אותו חווינו בחומש זה, מהירידה והשעבוד ועד ליציאת מצרים, קריעת ים סוף ומעמד הר סיני, ועד לשיא השיאי – השראת השכינה במשכן. "ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד, ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה, כן עשו". "אור החיים" הקדוש, עומד על נקודה יסודית בעניין בניית המשכן. "והגם שלא עשה אלא בצלאל וחכמי לב- שלוחו של אדם כמותו, וכאילו כל ישראל עשו, והגם שלא מצינו שעשה בצלאל אלא במאמר ה', ולא הם שלחוהו- אף על פי כן, הרי הסכימו עליו".

המשכן לא יכול להיבנות על ידי אדם פרטי, צדיק ככל שיהיה. השראת השכינה היא עניין כלל ישראלי, וככזה – היא מופיעה רק בשם כל ישראל. גם אם באופן מעשי נבנה המשכן בידי קבוצה כזו או אחרת- האחריות על הבניין, והסמכות לבנות- נתונה בידי הכלל.

---

ממשיך "אור החיים" הקדוש: "עוד נראה, כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה, והתורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל- כל אחד יעשה היכולת שבידו, ויזכו זה לזה. ואולי כי לזה רמז באומרו 'ואהבת לרעך כמוך'- פירוש, לצד שהוא כמותך, כי בשלומו יטיב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך, ואם כן- אינו אחר, אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך. ובזה מצאנו נחת רוח, כי ה' ציווה תרי"ג מצוות, ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולן, וזה לך האות- כהן, לוי, וישראל, ונשים, יש מצוות עשה בכהנים שאין מציאות לישראל לעשותם, ויש מצוות לישראל שאינן בכהנים, וכן בלויים, וכן בנשים, ומה מציאות יש ליחיד לקיימן להשלים תיקון לרמ"ח איבריו ושס"ה גידיו אשר יכוונו להם, אלא וודאי שתתקיים התורה במחברת הכללות ויזכו זה מזה, והוא מה שאמר הכתוב כאן 'ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה"- כינה לכולם יחד מעשה כולם, הגם שמהם הביאו הנדבה, מהם עשו מלאכה – ייאמר על כולם שעשו הכל".

התורה מצוות אותנו ברמ"ח מצוות עשה, כנגד רמ"ח איברים שבגופנו, ובשס"ה מצוות לא תעשה, כנגד שס"ה גידים. למעשה, אין כל אפשרות לאדם אחד לקיים את כל תרי"ג המצוות, כיוון שחלק מהן מיועדות רק לכהנים, חלק אחר – רק ללויים, וחלק נוסף – רק לישראלים. אם כן, כיצד יזכה כל אדם לחיות רוחנית לכל איבריו וגידיו? אלא, זה הסוד המופלא של הערבות בישראל. כל אדם מקיים מצוות בשם כל ישראל, מאיר בו את אור הכלל, וגם מאיר דרך המצוות שמקיים את כלל האומה- ומתוך כך האור הכללי מאיר את כל הפרטים כולם. רק בזכות הקישור החי לכלל- מאיר אור השכינה את האדם.

על פי עיקרון זה מבאר ר' אלימלך מלידז'נסק, בעל "נעם אלימלך", את מנהג ישראל לומר "לשם יחוד" לפני קיום מצווה. "יש לבאר, שנרמז בכאן עצה לעם ה', איך יתנהגו לבוא אל אמיתת עבודת ה' ברוך הוא. כי הטעם שאנו אומרים קודם כל עבודתנו ותפילתנו לשם יחוד וכו', הכוונה- היות שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואם כן- היאך יכול לעשות איזה דבר באיברינו, אחר שנעשה בהם איזה עבירה חלילה, ונפגם אותו האיבר, ואיך יכול להשרות עליו קדושת המעשה ההוא?! אך התיקון לזה, הוא במה שכולל עצמו עם כללות ישראל, כי יש עולם הנקרא 'כל ישראל', והעולם ההוא שלם, בלי שום פגם, כי הכללות ישראל הם הצדיקים, כמו שכתוב 'ועמך כולם צדיקים', ואם כן- אף שהפרטים חוטאים לפעמים, אבל הכללות- הם תמיד קיימים בקדושתם, ואין שטן ואין פגע רע בהם חלילה…ושם אין שליטה לחטא כלל, והאדם מקשר עצמו שם בהתכללות ההיא, ואז אותו האיבר נקשר בכללות, ונתקן בקדושה עליונה- ואז יכול לעשות העובדא(-המעשה) ההיא".

יהי רצון שנזכה לקשר עצמנו בכל מעשינו, בקדושת כלל ישראל, לחבר עצמנו אל "מחברת הכללות", ומתוך כך תשרה ברכה וקדושה בכל מעשי ידינו, אמן.

שבת שלום ומבורך!

בשבת שלפני ראש חודש ניסן קוראים למפטיר את פרשת קידוש החודש, העוסקת במצווה הראשונה שנצטוו בה בני ישראל בתור עם, מצוות קידוש החודש הראשון של בני ישראל, חודש ניסן.

בציווי של משה על בניית המשכן בפרשת תרומה, ראשית מופיע הארון השולחן והמנורה, ורק לאחר מכן מופיע הציווי על בניית המשכן עצמו.

במעשה בניין המשכן בפועל בפרשת ויקהל על ידי בצלאל בן אורי, מופיע קודם כל בניין המשכן עצמו ורק לאחר מכן עשיית כלי המשכן. על כך אומרת הגמרא במסכת ברכות דף נ"ה ע"א:
"רבי תנחומא משום רב הונא אמר: (שמות לח) ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את אשר צוה אותו משה לא נאמר, אלא 'את כל אשר צוה ה' את משה', אפילו דברים שלא שמע מפי רבו, הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני", ואף שינה ממה שציווה לו משה "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך, ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו: משה רבינו, מנהגו של עולם – אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר: עשה לי ארון וכלים ומשכן. כלים שאני עושה – להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא: עשה משכן ארון וכלים. אמר לו: שמא בצל א-ל היית וידעת".

האם משה רבינו לא ידע את דברי ה' שקודם כל צריך לעשות את המשכן ואז להכניס לתוכו את הכלים? האם למשה רבנו לא היה ברור מעצמו בחכמתו שקודם כל בונים את הבית ואז מכניסים אליו את הכלים?! מתוך דבריו של משה רבנו לבצלאל "בצל א-ל היית" ניכר שמשה משבח אותו על מחשבתו.

---

אכן בצלאל היה בצל אל – בצילו של הקב"ה, צילו של הקב"ה זה אכן קרוב מאוד להקב"ה, אך זה רק צילו ולא הוא עצמו. וודאי שבחינה טכנית קודם כל מקימים את המשכן ורק לאחר מכן מכניסים אליו את הכלים, וודאי שמשה גם ידע שכך צריך לעשות בפועל. אך ידיעה זו היא צילו של הקב"ה, היא מימוש דברי הקב"ה בחיי המעשה, אך אינם האידיאל הא-לוקי העליון. משה רבינו נמצא בקרבה גדולה הרבה יותר אל הרצון הא-לוקי, הרצון שמסתכל על המחשבה שנמצא עוד לפני המעשה, המחשבה שאליו המעשה צריך להיות מכוון- עיקר המשכן אלו כלי העבודה הנמצאים בו, ובראשם ארון הברית והכרובים שדרכם שורה השכינה בישראל, דרכם מדבר הקב"ה עם משה שמעביר את דבר ה' אל העם. המשכן הוא המקום שבתוכו, באמצעות כליו מתבצע הייעוד והתכלית – עבודת ה', גילוי כבוד ה' כאן בארץ, לעם ישראל.

הדברים הטכניים, הביצוע המעשי, וודאי שהם חשובים, בצלאל היה אדם גדול שלא לחינם נבחר לתפקיד. בצלאל לא היה רק איש מעשה אלא גם איש רוח, אך עדיין מעשיו כאן נבעו מכך שהיה בצל א-ל, בהתגלותו של הקב"ה בתוך עולם החומר, אך יש עולם רוחני עליון, עוד לפני הביצוע והירידה לפרטים בתוך עולם המעשה, באידיאל הארון והכלים קודמים למשכן.

ניתן לקשר זאת להתנהלות הציבורית בחברה במדינת ישראל:

יש אנשי רוח, תלמידי חכמים ורבנים, שצריכים להראות את קריאת הכיוון, את האידיאל האלוקי הבא מתוך עולם התורה, לאן צריך לכוון ולאן צריך להוביל את עם ישראל. מצד שני יש את אנשי הפוליטיקה, את אנשי המעשה שהם צריכים לראות כיצד להביא לידי ביטוי את האידיאלים ואת הרעיונות בצורה האפשרית והטובה ביותר לידי ביטוי עם כל סיבוכי המציאות. אך אסור לשכוח את החזון, ולאורו לפעול בתוך חיי המעשה, וגם לזכור שהביטוי המעשי הוא עדיין לא האידיאל עצמו. אשר בחר בנו.

לכאורה המדרש תמוה. עד שמשה מוזמן לעשות מלאכה במשכן ולהעניק מעצמו, ה' מצווה עליו מלאכה בלתי אפשרית?

---

זוהי איננה השתדלות סתמית ומלכותית אלא אמונה גדולה שמעשי ידינו פותחים פתח של ממש לשפע ה' והשגחתו. ובסוד ההשתדלות טמון אף סוד הענווה העצומה. באופן זה אנו מבינים גם פעולת המשכן בארץ. לא חלילה, כפי שמדמיינים עובדי ע"ז, פעולת שליטה על הארץ והשמיים אלא השתדלות ותפילה הנובעים מאמון עמוק בחסדו יתברך.

בפרשתנו, פרשת כי תשא, עובר עם ישראל את אחד מרגעי השפל הגדולים בתולדותיו, אם לא הגדול שבהם. למרגלות הר סיני, בשעה שמשה נמצא בהר ומקבל תורה, זובחים ישראל לעגל הזהב, ותוך כדי מחולות, קוראים "אלה אלוהיך ישראל, אשר העלוך מארץ מצרים". משה יורד מן ההר, משבר את לוחות הברית, לוחות מעשה ידי אלוקים, שורף את העגל ומתחנן לפני הקב"ה שלא ישמיד את עמו. לאחר ארבעים יום של תפילה לכפרה, עולה משה לארבעים יום נוספים, שבסיומם הוא יורד מהר סיני ובידו הלוחות השניים. לוחות אלה, לא כלוחות הראשונים הם. לוחות אלה הינם מעשי ידי משה, רק הכתב שעליהם "מכתב אלוקים הוא". בירידתו מן ההר, מבחינים ישראל כי קרן עור פניו. "ויהי ברדת משה מן ההר, ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו איתו. וירא אהרן, וכל בני ישראל, את משה, והנה קרן עור פניו, ויראו מגשת אליו…ויכל משה מדבר איתם, ויתן על פניו מסוה. ובבוא משה לפני ה' לדבר איתו, יסיר את המסוה עד צאתו, ויצא ודיבר אל בני ישראל את אשר יצווה. וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה, והשיב משה את המסוה על פניו, עד בואו לדבר איתו".

מדוע דוקא בלוחות השניים התרחשה תופעה מופלאה זו של "קרן עור פניו", והלא לוחות הראשונים היו כולם מעשה אלוקים? כיצד לא הבחין בכך משה עצמו, עוד בטרם רדתו מן ההר?

---

ננסה להתבונן בעניין, בדרכו של "אור החיים" הקדוש: "כי בהיותו בהר, לו יהי שירגיש בהוד פניו- יתלה הדבר כי יבהיקו פניו מאור פני אל, המדבר עמו. וברדתו מן ההר…היה תולה כי מה שהיה מרגיש בפניו, היה מאור הלוחות, אל מול פניו יאירו, ולא ידע כי קירון פנים היה קבוע בו בעור פניו, וזה סיבה שלא עשה מסוה, וראהו אהרן… אחר כך, כשהניח מידו הלוחות, ולא נשאר במה לתלות מעצמו – הרגיש מתת אלוקים כי קרן עור פניו, ונתן המסוה תיכף, בסוד 'כבוד אלוקים הסתר דבר'".

משה, העניו מכל האדם אשר על פני האדמה, לא ייחס את קרינת פניו לעצמו. הוא תלה זאת בהשתקפות של אור פני מלך מלכי המלכים, או של לוחות הברית. רק כאשר ירד מן ההר, והניח מידו את הלוחות- הבין כי האור אינו מקרי בו אלא עצמי. דבר זה קשור ליסוד הנהגתו של משה- "ונחנו מה", ייחוס כוחותיו אל שורשם האלוקי. אך מדוע לא היתה תופעה זו כבר בלוחות הראשונים?

ממשיך "אור החיים" הקדוש: "ובמדרש 'ר' יהודה בר נחמן אמר- כשכתב משה התורה, נשתייר בקולמוס קמעא, והעבירו על ראשו, ומשם נעשה קרני הוד'. ודבריהם ז"ל סתומים וחתומים".

על פי המדרש, הדיו שנותרה בקולמוס, כאשר כתב משה את התורה, היא שגרמה לסגולה נפלאה זו. אך מה פשר הדבר? מדוע הניח הקב"ה דיו מיותר בקולמוס?! אדם, שאינו יודע לכוון במדוייק את כמות הדיו הנדרשת, שם בקסת מעט יותר מהנצרך. אך הקב"ה לא זקוק ל"טווח ביטחון" שכזה.

לכן, מבאר "אור החיים" הקדוש ביאור נפלא: "ואולי שיכוונו לומר, כי מצינו שמידת הענוה למעלה מכל…ומצינו שהעידה התורה על משה שעניו מאד מכל האדם, וכשאמר ה' לכתוב הדברים (-את הפסוק העוסק בענוותנותו של משה עצמו)- מצינו שלא כתב 'עניו' אלא 'ענו', חסר יו"ד, ואף זה מן הענוה, ובשכר זה זכה לקרני הוד…והוא מה שרמז ר' יהודה, באומרו 'נשתייר בקולמוס קמעא', והוא אות יו"ד שהיה צריך לכתוב, ולא כתב לרוב ענוותו, וממנה זכה כנזכר…ואולי, כי חזרה עטרה ליושנה בבחינת פניו, על דרך אמרם ז"ל 'בספרו של ר' מאיר כתוב כתנות אור', כמו כן משה – נעשה עור פניו אור ".

ענוותנותו של משה, גרמה לו לכתוב על עצמו ועל מעלת ענוותנותו, מתוך ענוה. משה מחוייב לכתוב את התורה על פי ה', אך מנסה לצמצם את עצמו, ולא "לתפוס נוכחות" ככל האפשר. לכן, מהאות שהחסיר משה נשתייר הדיו האלוקי בקולמוס, וממנו נוספה למשה מעלה עצומה של קירון עור פניו.

---

ממשה רבנו, אנו לומדים מהי ענוות אמת. ענוה היא היכולת להיות מודע לכוחות בהם ניחנתי, מתוך ייחוס הכוחות אל מקורם האלוקי. ענוה כזו, מביאה לתוספת שפע וברכה, כיוון שהיא קושרת את המקבל אל המקור, אל השורש ממנו נובעים הכוחות.

יהי רצון שנזכה להאיר בנו ממידתו של משה רבנו, ומתוך כך נזכה לברכת ה', "יאר ה' פניו אליך ויחונך", אמן.

שבת שלום ומבורך!

בשיעור בגן ביקשתי מהילדים שיתארו מקרה בו מישהו חטא כלפיהם. השאלה לא הייתה פתוחה לגמרי, נתתי דוגמה: "הזמנתי חבר לשחק במשחק בגן ובנינו בניה ביחד, ובא ילד אחר והרס לנו את הבניה". קיוויתי שמתוך שילדים רבים ישתפו במקרים בהם נעלבו או נפגעו נוכל להגיע למספר כללים שמאפיינים מקרים בהם מישהו חוטא כלפינו. בהמשך ביקשתי שיספרו על מקרים בהם הם הסכימו לסלוח למישהו שהעליב או פגע בהם, שינסו לחשוב מתי ולמי אנחנו מוכנים לסלוח? מטרת השאלות והדיון היתה להגיע לתובנות הן ביחס לחטא והן ביחס לסליחתו של ה'.

ביחס לחטא, מסתבר שבדרך כלל לפי מידת האמון והקירבה שיש ביננו לבין מי שפגע בנו יש יותר סיכוי שהפגיעה והעלבון יהיו חמורים. בחטא העגל, החטא היה חמור במיוחד כי ה' כרת ברית איתנו. ה' קירב אותנו להר סיני נתן לנו את התורה וקבע שאנחנו עם מיוחד – עם סגולה. ואנחנו, במקום לשמור את הברית, ולבטא את הקשר המיוחד ביננו לבין ה' ואת העובדה שה' אוהב אותנו והוציא אותנו ממצרים, הפרנו את האמון ואמרנו לעגל "אלה אלקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים."

ביחס לסליחה, ה' סולח לנו בין השאר בגלל ברית אבות, בגלל הקשר המיוחד שנוצר ביננו לבינו –  בגלל העבר המשותף. למרות שכאשר אדם קרוב חוטא כלפינו החטא חמור, גם היכולת לסלוח לעיתים יותר גדולה בגלל הזכויות שיש לו מן העבר.

אמנם חטא העגל הוא בעיקר אירוע היסטורי מכוננן ברמה הלאומית, ביחס לטיב הקשר העמוק ביננו כעם לבין הקב"ה. אך בגלל היותו החטא הראשון ואבטיפוס לחטאי האומה –  ניתן ללמוד ממנו גם לגבי חטאים מחיי היום יום שלנו.

השבוע חגגנו את פורים. מה נשאר מפורים לאחר החגיגה? בכמה הלכות ברמ"א יש התייחסות להתנהגויות "בעייתיות" בפורים: המזיק את חברו בפורים מכח שמחת פורים פטור מלשלם (סימן תרצ"ה); כחלק משמחת פורים מותר ללבוש כלאיים דרבנן וכן מותר לנשים להתחפש לגברים ולהיפך (סימן תרצ"ו); מותר לחטוף מאכלים אחד מן השני אם זה נעשה דרך שמחה (סימן תרצ"ו).

מקורן של חלק מההלכות הללו הוא בדברי המהר"י מינץ שמבאר שעיקר ההיתר בהתנהגויות אלה הוא בגלל "שאינו נוהג כי אם ב' לילות ויום אחד". הגזל, ההיזק, פריצת הגבולות הקיימת בפורים הותרה כיוון שהניחו שמדובר בהתנהגות שקורית בפורים בלבד וממילא לא תשפיע על הזמן שאחרי ועל הזמן שלפני. מה לגבי ההתנהגויות החיוביות של פורים?

פורים הוא זמן של חסד, זמן של מחילה, זמן של קבלה. "לך כנוס את כל היהודים" "ורבים מעמי הארץ מתיהדים" כל עם ישראל שותף לגזירה ולסכנה, וכל העם מתאחד בתשועה. סיפור המגילה הוא סיפור של מנהיגות, ושל דרך הנהגה שאיננה תמיד מובנת ומוצדקת: למה מרדכי מסכן את כל הציבור ולא משתחווה? אך גם של ציבור שמוכן לקבל את עול מנהיגיו "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים". אסתר מבקשת מהחכמים "כתבוני לדורות" מרדכי "רצוי לרב אחיו" ובכל זאת מרדכי ואסתר נזכרים לדורות.

---

מצוות החג נקבעות כמצוות המגבירות את האחדות והאכפתיות בעם. משלוח מנות איש לרעהו – דאגה וחברות במעגלים הקרובים. ומתנות לאביונים – שמחייבות אותנו להסתכל גם על החלש ועל מי שאין לו ולהכניסו למעגל השמחה "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים. שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה" (רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב').

שנשכיל למשוך את החסד של חג הפורים על הימים שבאים אחריו.

לפני שבוע קראנו בתורה בשבת את פרשת 'זכור את אשר עשה לך עמלק'. עולם הזכירה הוא עולם עליון, מעבר לעולם המעשה. אדם זוכר לעולם איך קוראים לו, זה חלק מהחיים שלו. מצווה אותנו התורה לזכור את שעשה לנו עמלק- מצווה שעל עולם העשייה, מצווה שנוגעת בשורש עליון יותר- בעולם הזכירה. דבר שאתה חי אותו כל הזמן, זה חלק מהחיים שלך, מהמהות שלך. ומדוע?

אנחנו צריכים להבין שיש כל הזמן 'עמלק' שמנסה להלחם בנו, להחטיא אותנו, לפגוע בחלשים שבנו. לערער על קיומו של עם ישראל בעולם. להבין שיש בעולם יצר הרע, שיש מי שמנסה להסית אותנו ממטרת קיומנו בעולם- זה חלק מהחיים שלנו. אם נתעלם מכך שיש אויבים, שיש גורמים המנסים לזנב בנחשלים בנו- לא נלחם בהם, לא נתמודד מולם וכך גם נכנע להם. כאשר מבינים שמי שעומד מולך זה אויב, שהתופעה שמולך היא סכנה- אז אתה יכול להיערך אליה כראוי. עמלק בגימטרייה זה 'ספק'. עמלק בא להטיל ספק בדרך של עם ישראל. אם יש לנו ספק, התלבטות אם העומד מולנו הוא עמלק או שהוא בא לשלום- לא נוכל להלחם בו, לא נמחה אותו, כיוון שכל הזמן יהיו לנו ייסורי מצפון, לא נרגיש שלמים במחיית הרע שבא להכשיל אותנו בדרך אל קבלת התורה, בדרך למטרתנו וייעודינו בעולם הזה.

כאשר שאול והעם חומלים על אגג מלך עמלק ועל הצאן – הם חוטאים בנקודה זאת של התלבטות האם עמלק הוא אויב מספר אחד, או שאולי יש בו נקודות אור וטוב שניתן להשלים איתן, לקיים אותן. את עמלק צריך למחות רק "מתחת השמיים", כלומר מעל השמיים יש לו גם איזה שורש רוחני, איזו מטרה בעולם. אבל כאשר מסתכלים רק על הנקודה הזאת ומתעלמים מכל הרע שיש בעמלק שיש לדחותו ולמחותו, אז מגיעים לשיתוק, אז לא מוחים את עמלק, כפי שעשה שאול. כאמור, עולם הזכירה הוא עולם של חיים, עוד לפני ירידה לפרטים, לעשייה ממשית. לזכור זה לחיות את הדבר.

---

לאחר מלחמה בעניין העמלקי, בבירור של האמת מהשקר והבנה מיהו האויב "איש צר ואויב, המן הרע הזה", אז ניתן לקבל תורה מחדש ברמה גבוהה, ברצון ומאהבה: "הדוּר קבלוה בימי אחשוורוש".

"… אשר קרך בדרך"- לאחר מחיית עמלק והמאבק העיקש איתו, צריכים לחזור אל הדרך ממנה ניסה עמלק להסית אותנו, מדרך עבודת ה', קבלת תורה וקיום מצוות מעשיות. שהרי לעמלק אין מלחמה בקיומו של הקב"ה, אלא מ'נוכחתו' בעולם הגשמי, כפי שאומר המדרש שתפס עמלק את עורלותיהם של ישראל וזרק אותן כלפי שמיא. כעת יכולים אנחנו להיכנס אל תוך המצוות המעשיות ללא מפריע ומזיק.

זוהי השבת בה קוראים פרשת פרה אדומה הבאה לטהר את ישראל מטומאות העולם, מטומאת המת שהיא חסרון חיים. חיסרון חיים הוא התחברות עם הרגע, עם האבדן הזמני. בעולם הזכירה אנחנו מתחברים אל הנצח, אל האינסוף ברוך הוא ויוצאים עם הבנה שהמוות הוא רגעי, זמני ובעיקר רק בעיניים של בשר ודם שרואה בעין חיסרון, אך האמת היא שיש התעצמות של החיים בהגיע הנשמה אל העולמות העליונים. אנחנו נטהרים באמצעות הפרה האדומה מטומאת העולם הזה המגביל, לקראת יציאה שלמה מעבדות לחירות, משעבוד לגאולה, מגבולות ארץ מצרים- אל נחלה בלי מיצרים. זוהי פרשת פרה ודווקא בשבת שבכוחה להנחיל לעם ישראל 'נחלת יעקב יירש, בלי מיצרים נחלה'.