פרשת בלק מספרת לנו סיפור פנטסטי על נביא גוי שמתבקש ע"י מלך לקלל את אויביו (עם ישראל) מתוך אמונה שהקללה תסייע לו במלחמתו עם ישראל. באופן מפתיע מתברר שלנביא הגוי יש תקשורת עם הקב"ה לא פחות ממשה רבינו נביאם של ישראל. וכן במהלך הסיפור אנו מוצאים שהנביא מנהל שיחה ערה עם אתונו דבר מוזר כשלעצמו (בתורה אנו מכירים סיפור דומה כשהנחש מדבר עם אדם וחווה) וכשהנביא מנסה לקלל תמיד יוצאת לו ברכה.

חז"ל התלבטו בשאלה מהיכן הגיע סיפור זה? מי כתבו? (האם משה רבינו כתבו "משה רבינו כתב את ספרו פרשת בלעם וספר איוב…."בבא בתרא דף י"ד ע"ב) ובעקבותיהם התלבטו הפרשנים האם הסיפור היה מציאותי? כדברי הרמב"ם במו"נ ח"ב פרק מ"ב".. וכן ענין בלעם כולו 'בדרך' ודברי ה'אתון' – הכול 'במראה הנבואה'" או כדברי ר' יסף אבן כספי: "ויתייצב מלאך ה' היה זה בתנומה כי התנמנם בלעם עת מה ברכבו, כמנהג רבים מבני אדם כל שכן בעבור שהשכים בבוקר….והגיע לו כל הדמיון הנזכר…".  בין אם הסיפור היה מציאותי או לא היה. יש לנו "סיפור" שבתוך הסיפור בלעם נושא "משלים"("וישא את משלו"….). כפי שידוע לנו, משל הוא סוג של סיפור שמטרתו ללמד אותי על רעיון אחר וכך אנו פוגשים סיפור בתוך סיפור -חגיגה של פנטזיה.

מה רוצה התורה ללמדנו בחגיגה הזאת?

חז"ל לימדו אותנו שההבדל בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידי בלעם זוהי "העין"(הראיה). תלמידי אברהם אבינו בעלי "עין טובה" ותלמידי בלעם "עין רעה". הבחנה זאת מלמדת אותנו תובנה פוסט מודרנית. על סמך זה ניתן לטעון שאין במציאות אובייקטיביות היסטורית, אלא הכול שאלה של אופן ההתבוננות על המציאות, ואיך המתבונן מספר את הסיפור.

אם יש למתבונן עין טובה, הוא יספר את הסיפור מתוך ראיה חיובית ואז הרי שהמציאות חיובית ואם הוא יביט בעין לא טובה, הוא יוצר מציאות שלילית. בלעם היה אומנם נביא אבל הוא ניסה ליצור מציאות שלילית ("סתום העין").

מתברר מכך גם שלכוח הראיה והסיפור יש יכולת לשנות את המציאות ולברוא תכנים פנטסטיים היוצרים מציאות מחודשת שהשמים שלה הם תחילת הגבול.

שבת שלום