כיון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים לזכרים ולא לנקבות, נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה. אמרו: לא כרחמי בשר ודם  רחמי המקום, בשר ודם רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות. אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא רחמיו על הזכרים ועל הנקבות רחמיו על הכל. שנאמר: טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו  (שם /תהלים/ קמה ט)  [ספרי במדבר פיסקא קלג ד"ה (קלג) ותקרבנה]

את חוסר האונים של משה רבנו פגשנו כבר בסוף הפרשה הקודמת, שם משה בוכה לנוכח מעשה זמרי, עד אשר קם פנחס ועושה מעשה. אצל בנות צלפחד ממשיכה התנועה הזו, כאשר נתעלמה הלכה ממשה, הלכה שמתחדשת על ידי הבנות.

 (א) וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן־חֵפֶר בֶּן־גִּלְעָד בֶּן־מָכִיר בֶּן־מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן־יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה:

(ב) וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל־הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל־מוֹעֵד לֵאמֹר:**

התמונה כאן מעצימה את המרחק השורר בין בנות צלפחד, ה'מתקרבות' מרחוק, לבין הגברדיה היושבת בפתח אוהל מועד ('ותעמדנה לפני… ולפני… ולפני…'). מגיעות חמש 'בחורות' ונעמדות במקום שלא כל כך מקובל ורגיל עבורן. ושמעתי משמו של אבשלום קור, ששמות חמשת בנות צלפחד מזכירות כולן תנועה- לחוג, לנוע, לרוץ, ללכת ולחול (מלשון מחול). ורמז יש בדבר זה שהן יוצרות תנועה חדשה. תנועה מהפריפריה החברתית אל המרכז. תנועה 'מלמטה למעלה'.

בהקשר זה מעניינת במיוחד סמיכות הפרשיות שיש כאן, שמיד לאחר סיפור המעשה וההלכה שמתחדשת על ידי בנות צלפחד, נקרא משה למנות את יהושע תחתיו. משום שהקרבה אל הארץ מעוררת בעם רצון חדש, והתנועה הרגילה של משה רבנו, אדון הנביאים, שכל כולו אתערותא דלעילא, כבר אינה מספיקה, ותנועה חדשה של רצון מלמטה מתחילה להתעורר.

יש הקבלה מעניינת בין בנות צלפחד לבין הטמאים בפרשת פסח שני (במדבר פרק ט). בשני המקומות מגיעים אנשים 'מהפריפריה' החברתית והדתית (ובמדבר יש זהות בין שני אלו), הטמאים ו(להבדיל) הבנות. אלו גם אלו לא נמצאים במרכז המחנה, ליד אוהל מועד, כדבר שבהרגל. והם מגיעים ומבקשים חלק ושייכות, 'למה נגרע'. חלק בקורבנות וחלק בארץ.

בשני המקרים נסתרת ההלכה ממשה רבנו. ובסמיכות לשתי הפרשות הללו גם מתחילה התעוררת ורמיזה להחלפתו של משה (בפרשת בהעלותך זה עניין המתאווים ואלדד ומידד). וכפי שנראה בדברי השפת אמת, אין זה דבר שבמקרה.

התנועה מהמדבר, מהר סיני, אל הארץ, מאפשרת ומחייבת שינוי תפיסתי. בדומה ליציאה של בחור ישיבה או בת מדרשה מהעולם הדתי המוגן, ההרמטי וההרמוני אל הרחוב והחיים. האופציה המועדפת היא שהוא והיא יצליחו להגיע לאינטגרציה של תחומי העשייה שלהם, כך שגם אזורים שעד היום לא היו שייכים או מחוברים לקודש, יהיו גם הם בעלי עניין וזיקה לקדושה, וההתחדשות וההתפתחות יהיו נפלאים. בוודאי יש בזה סיכון גדול, אך זוהי התכלית והתיקון.

זכינו גם אנחנו לשוב אל הארץ, וגם בדורות האחרונים שלנו יש התעוררות גדולה להתחדשות תורנית, והמתח (או ההפריה) הזה שבין 'מרכז רבני' לבין 'פריפריה' עולה וצף ומתעורר מדי פעם בפעם. והמבוכה רבה. ובשבוע האחרון שוב חווינו את ההתנגשות הזו שבין התנועה הרבנית השמרנית (בבחינת 'מלמעלה למטה') לבין התנועה המתחדשת ותובעת (בבחינת 'מלמטה למעלה'), ואנחנו נבוכים.

יהי רצון שהשם יאיר עיננו, והמפגש המחדש הזה שבין מרכז רוחני לפריפריה יצליח ליצור תנועה של קודש ושל תיקון.

שבת שלום

להלן מובאות מספר פסקאות- שתיים מהשפת אמת על הפרשה. שמבאר את סדר הפרשיות. ואחת מהרב קוק.

שנת תר"מ:

סמיכות פרשיות הללו כהונת פינחס וצרור את המדינים והמנין ופטירת משה רבינו ע"ה. הענין הוא כי עתה התחיל להיות הנהגה אחרת של דור באי הארץ. לכן הי' מנין חדש. וכמו בדור המדבר ניתן להם אהרן הכהן כך בדור זה הי' כהונת פנחס. רק מקודם הי' במעלה עליונה למעלה מהטבע בכחו של מרע"ה ולכן כהונת אהרן הי' מתנה משמים. ופנחס בדין זכה לכהונתו כי הי' לפי השתנות הדור שהתחיל עתה להיות עבודת האדם והתעוררות שלמטה בחי' תורה שבע"פ. וזה עצמו ענין קנאין פוגעין בו. שהוא אינו בר מות בסנהדרין שעפ"י הדין א"י להמיתו, ורק מי שמקנא לה' נשתנה הדין להורגו שכן דין התורה. נמצא שבנ"י משנים במעשיהם כל הנהגות התורה. וזה ענין תורה שבע"פ שהכל ניתן מסיני רק שבנ"י צריכין להוציאו מכח אל הפועל. ומה שמרע"ה לא הרג את זמרי רק פינחס לא הי' פחיתות למרע"ה רק שבא פינחס ונטל את שלו ובאמת דורו של משה רבינו ע"ה ע"י שהיו גבוהים מאוד לא הי' ההנהגה בכח האנשים רק בהנהגה עליונה. שבטל שכל וכח השגת האדם במדריגה רמה כזו. ואח"כ שנשפלו הדורות ניכר ונצרך התעוררות התחתונים כנ"ל. וכמו שנתבטל מאור הלבנה כלפי השמש. ולכן כתיב צרור את המדינים כו'. עליכם לאייב אותם. כלומר שהי' הכאת המדינים בצירוף שנאת בנ"י. הן הדברים שכתבנו שהתחיל התנהגות בהתעוררות התחתונים. ומלחמות הראשונות הי' הכל רק בנפלאות הבורא בלבד. ואדרבא כתיב ואתם תחרישון [וי"ל בזה ג"כ הפי' וידבר משה ואלעזר כו' צריכים אתם להמנות. פי' שהמנין הי' ע"י התעוררות עצמות נפשותיהם כנ"ל]:

שנת תרמ"ב

…. ודור המדבר הי' בחי' נשמע. ועתה התחיל בחי' נעשה. ורצה הקדוש ברוך הוא שע"י משה רבינו ע"ה יהי' חיבור בחי' תורה ותפלה. כענין מאמר חז"ל עד שאתה מצוני על בני צוה בני עלי כנ"ל. שבחי' מרע"ה הי' המשכת רצון מלמעלה למטה. ועתה התחיל השתוקקות מתחתונים למעלה כנ"ל. [ובזה פרשנו מאמרם ז"ל ע"י שאמר משה והדבר אשר יקשה כו' תקריבון אלי ושמעתיו הראה לו דין בנות צלפחד. ותימה הלא האיש משה עניו מאוד. וגם הא אמר ושמעתיו ולא תלה הגדולה בעצמו ח"ו. אכן הוא הדבר אשר דיברנו כי משה רבינו ע"ה היו כל מעשיו עפ"י הנהגה שבשמים כאשר חכמים הגידו אין מרע"ה אומר כלום רק מפי הגבורה. ועתה התחיל התחדשות ההנהגה עפ"י עבדי ה' שהיא בחי' תורה שבע"פ. כאשר היה במעשה פינחס קנאין פוגעין. אח"כ כן בנות צלפחד דוברות. דלכאורה מיותר דהול"ל נתן תתן כו'. רק להודיע כי ע"י דיבורם נעשה כך. ואח"כ כן כו' בני יוסף דוברים. וכן בבני גד ובני ראובן כו' שהתחיל בחי' התחדשות התחתונים. ובודאי בחי' מרע"ה הי' למעלה יותר אבל אין כל הדורות זוכין להתמשך אחר הנהגה עליונה ואין להאריך יותר]:

הראי"ה קוק, אורות התחיה, ל':

הנני רואה בעיני, אור חיי אליהו עולה, כחו לאלהיו הולך ומתגלה, הקודש שבטבע פורץ גדריו, הולך הוא בעצמו להתאחד עם הקודש שלמעלה מן הטבע הגס, עם הקודש הלוחם בטבע. לחמנו בטבע ויצאנו בנצחון, הטבע המגושם עשה אותנו לבעלי מומים, נגע בכף ירכנו, אבל השמש הלא לנו זרחה לרפאותנו מצלעתנו. היהדות של העבר, ממצרים ועד הנה, מלחמה ארוכה היא נגד הטבע, בצדו הכעור, של טבע האנושי הכללי, אפילו טבע האומה וטבעו של כל יחיד. לחמנו בטבע כדי לנצחו כדי לרדותו בתוך ביתו, הוא נכנע בפנינו, העולמות הולכים ומחבסמים, בעצם עומק הטבע תביעה גדולה מתגברת לקדושה ולטהרה, לעדינות נפש ולזיכוך החיים, אליהו בא לבשר שלום ובנשמתה הפנימית של האומה זרם חיים של טבע מתפרץ, והוא הולך ומתקרב אל הקודש. זכירת יציאת מצרים הולכת ונעשית לזכירת יציאת שעבוד מלכיות ההולכת ומתרקמת, והננו כולנו הולכים ומתקרבים אל הטבע והוא מתקרב אלינו, הולך הוא ונכבש לפנינו ודרישותיו הולכות ומתתאמות עם דרישותינו האציליות ממקור הקודש. הרוח הצעיר התובע את ארצו, שפתו, חרותו וכבודו, ספרותו וכחו, רכושו, רגשותיו, נזרמים הם ע"י שטף של טבע, שבתוכיותו מלא הוא אש קודש.