בשיעור בגן ביקשתי מהילדים שיתארו מקרה בו מישהו חטא כלפיהם. השאלה לא הייתה פתוחה לגמרי, נתתי דוגמה: "הזמנתי חבר לשחק במשחק בגן ובנינו בניה ביחד, ובא ילד אחר והרס לנו את הבניה". קיוויתי שמתוך שילדים רבים ישתפו במקרים בהם נעלבו או נפגעו נוכל להגיע למספר כללים שמאפיינים מקרים בהם מישהו חוטא כלפינו. בהמשך ביקשתי שיספרו על מקרים בהם הם הסכימו לסלוח למישהו שהעליב או פגע בהם, שינסו לחשוב מתי ולמי אנחנו מוכנים לסלוח? מטרת השאלות והדיון היתה להגיע לתובנות הן ביחס לחטא והן ביחס לסליחתו של ה'.
ביחס לחטא, מסתבר שבדרך כלל לפי מידת האמון והקירבה שיש ביננו לבין מי שפגע בנו יש יותר סיכוי שהפגיעה והעלבון יהיו חמורים. בחטא העגל, החטא היה חמור במיוחד כי ה' כרת ברית איתנו. ה' קירב אותנו להר סיני נתן לנו את התורה וקבע שאנחנו עם מיוחד – עם סגולה. ואנחנו, במקום לשמור את הברית, ולבטא את הקשר המיוחד ביננו לבין ה' ואת העובדה שה' אוהב אותנו והוציא אותנו ממצרים, הפרנו את האמון ואמרנו לעגל "אלה אלקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים."
ביחס לסליחה, ה' סולח לנו בין השאר בגלל ברית אבות, בגלל הקשר המיוחד שנוצר ביננו לבינו – בגלל העבר המשותף. למרות שכאשר אדם קרוב חוטא כלפינו החטא חמור, גם היכולת לסלוח לעיתים יותר גדולה בגלל הזכויות שיש לו מן העבר.
אמנם חטא העגל הוא בעיקר אירוע היסטורי מכוננן ברמה הלאומית, ביחס לטיב הקשר העמוק ביננו כעם לבין הקב"ה. אך בגלל היותו החטא הראשון ואבטיפוס לחטאי האומה – ניתן ללמוד ממנו גם לגבי חטאים מחיי היום יום שלנו.