מחלוקת קדומה היא האם מצוות יבום קודמת או מצוות חליצה קודמת (ע' בבלי יבמות ל"ט ע"ב). דהיינו במקרה בו נפטר אדם נשוי בטרם הוליד ילדים, האם עדיף (באופן הלכתי) שאחיו יחלוץ לגיסתו, האלמנה, או ייבמה ויישא אותה לאשה.

המחלוקת הזו חושפת התלבטות ומתח בין שני ערכים, מצד אחד החשיבות שבהקמת הזרע וההמשכיות לנפטר, ומצד שני, הרומנטיקה והרצון החופשי של האדם לשאת לו אישה כלבבו.

בפרשתנו אנו מוצאים רמז לשני ערכים אלו בשתי פרשיות סמוכות:

(ה) כִּי־יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין־לוֹ לֹא־תִהְיֶה אֵשֶׁת־הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ: (ו) וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל־שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא־יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל: (ז) וְאִם־לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת־יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל־הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי: (ח) וְקָרְאוּ־לוֹ זִקְנֵי־עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ: (ט) וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא־יִבְנֶה אֶת־בֵּית אָחִיו: (י) וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל: ס

(יא) כִּי־יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו אִישׁ וְאָחִיו וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד לְהַצִּיל אֶת־אִישָׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו: (יב) וְקַצֹּתָה אֶת־כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ: ס

הפרשיה הראשונה מדגישה את חשיבות הייבום עד כדי כך שמבזים את האח על עיקשות ליבו המגונה. אמנם מגלים הבנה מסוימת לסירובו בכך שלא כופים עליו את הייבום, אך האווירה הכללית היא שהוא עושה מעשה מכוער.

הפרשיה השנייה נראית לא קשורה לפרשת הייבום, ולמעשה נראית קצת סתומה גם מצד עצמה- 'כי ינצו וגו'. שני 'אנשים אחים' רבים, והנה מתקרבת אשת אחד מהם ואוחזת 'במבושיו' – בערוותו, של זה המכה בבעלה. אין ספק שזו תמונה מפתיעה ומערוות דמיון ומחשבה.

אך אני מציע שנקרא פרשה זו ככתובה בלשון מטאפורית בהקשר של מצוות ייבום וחליצה: שני האחים הם האח הנפטר ואחיו החי, זה שצריך לייבם את גיסתו. והריב בניהם הוא המתח והקושי בכך שהאח המת מאלץ את אחיו לעשות מעשה שאיננו חפץ לעשותו. אך הנה באה אשת האח המת, ותובעת מאחיו להקים זרע לבעלה, אחיו המת. ובשפה מטאפורית – היא אוחזת במבושיו ותובעת זרע… אך הנה התורה אומרת כאן 'וקצותה את כפה'. וזהו המקור ל'מצוות חליצה קודמת', כלומר יש להגביל את כוחה של האישה בבואה לדרוש מהאח לשאתה לאישה.

בתורה מצאנו בספר בראשית סיפור על ייבום, בסיפור תמר ובני יהודה. אך בסיפור המקראי ההוא לא הוצע הפתרון של החליצה, שם האחים מחוייבים, עד מותם, לשאת את תמר ולהקים זרע לאחיהם המת. ושם האלמנה, תמר, 'אוחזת במבושיהם' עד בוש, ואף טומנת מלכודת לחמיה, יהודה. התורה כאן מגלה קצת יותר הבנה לרצונו של אדם לשאת אישה מבחירתו ולא רק להיות 'תורם זרע' להקמת שם המת על נחלתו.

שבת שלום

שי