מגילת אסתר מתרחשת בשנים שבהם עומד בית המקדש השני בירושלים על תילו. אלו שנים קשות לעם היושב בציון, ושאלת מעמדו של הבית השני לא מרפה. למעשה, עברו כמאה שנים מימי גלות יהויכין וחורבן בית המקדש עד למגילת אסתר; ומתוכם כחמישים שנה עברו מאז שהוקם בית המקדש השני ועד לתחילת מלכותו של אחושוורוש בפרס.
הקשיים בבניין בית המקדש השני היו מנת חלקו מעת הקמתו. עדות לכך מצויה כבר בראשית ימי בנין הבית, בעת שיושבי הארץ ומנהיגיהם שואלים את הנביא זכריה: האם יש להמשיך ולצום את הצומות על חורבן בית המקדש הראשון בשעה שנמצאים בעיצומה של בניית בית המקדש השני? המענה האלוקי לשאלה היא שההכרעה האם לצום מסורה בידי העם. ונראה שלמעשה, לאורך ימי הבית השני המשיך העם בארץ ובנכר לצום על חורבנו של הראשון.
קשר בין היהודים היושבים בנכר בדורות הבאים אל חורבן הבית הראשון אף עולה בעקיפין מתוך הכתוב במגילת אסתר בהצגתו של מרדכי לקורא המגילה. ייחוסו של מרדכי מוליך אותנו לאחור עד לשעה שבה גלתה משפחתו לבבל עם גלות יהויכין שקדמה לחורבן המקדש: "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי: אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל" (אסתר פרק ב, ה-ו). המגילה אף מדגישה את ארבעת הדורות שחלפו מאז גלות יהוכין. זיקה זו שבין מרדכי לאבות אבותיו שגלו בשנות חורבן הבית הראשון, מחדדת את זהותו היהודית של מרדכי ומפנה את תשומת ליבנו לעובדה המפתיעה שמרדכי לא קושר את גורלו עם ההתרחשויות בירושלים בימיו. מעבר לכך, זיקה זו מעלה שאלה נוספת – כיצד קרה שהיהודים, שחייהם עמדו בסכנה בפרס, לא חשבו לפנות במצוקתם אל הכוהנים במקדש בירושלים שיתפללו בעדם? ,ומעל לכל, מדוע לא מועלית האפשרות, בשום שלב של העלילה, על ידי העם היהודי הנתון בסכנת שמד ואבדון, לעלות ארצה, ולהימלט מגזרתו של המן על כל היהודים?
נראה ששאלה זו מתעצמת גם בסופה של המגילה, לאחר סיפור ההצלחה של היהודים בכל ממלכת פרס: "וְכָל מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ וּגְבוּרָתוֹ וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס: כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ" (אסתר פרק י, ב-ג). המגילה מסתיימת במעמדו הנישא של מרדכי כמשנה למלך אחשוורוש, אירוע שמופיע גם בתיעוד ההיסטורי של קורות מלכי פרס, מבלי להזכיר ולו במילה את היהודים החיים בארץ ישראל, בקצה הממלכה.
נראה מכאן כי היהודים, יושבי פרס, לא התייחסו לישיבתם בגולה כאל חטא, ולא התייחסו לקיומו של בית המקדש השני בירושלים כעילה וכחובה לעלות ארצה ולירושלים. האפשרות לשוב ארצה ולהשתתף בהקמת המקדש ובאחזקתו, לא עלתה על דעתם, על אף שבירושלים עמלו תושבי ירושלים על ביסוסו באותן השנים ממש.
כיצד עלינו להבין את שתיקתה של המגילה לאורך שנות קיומו של הבית השני בכל הקשור לאתגרים הניצבים באותה העת בירושלים? האם המשך קיומם של הצומות על חורבן הבית הראשון בקרב הגולים, טשטש את מרכזיותו של הבית השני? או שמא הדלות החיצונית של הבית השני בהשוואה לבנין הראשון היא שהשפיעה על כך שגם בשעה שהיהודים ברחבי הממלכה נקלעו למצוקה הם לא ראו בבית המקדש שעמד בירושלים, פתרון ומזור בעת מצוקתם? קשה לקבוע ולהכריע בדבר. אולם עובדה היא וממנה למדנו כי יהודים חיים בארץ, רק כאשר העליה לארץ נעוצה בהלך רוח ובכמיהה שאינה תוצאה של איום ומצוקה. זה היה נכון בעבר, נכון בהווה ויהיה נכון בעתיד קיומו של בית מקדש בירושלים לא הביא לחיסולה של גולה יהודית אז, וככל הנראה לכשיקום בשלישית לא יבואו לקיצן מאליהן ההתלבטות והדילמות בקרב יהודי התפוצות.