בפרשת חוקת עומד עם ישראל על סף הכניסה לארץ ישראל, בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים. מתי מדבר כבר כלו, והדור השני עובר את ההכנות האחרונות לקראת המעבר להנהגה טבעית, ב"ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה".

כאשר מבקש עם ישראל לעבור דרך ארץ סיחון מלך האמורי, יוצא סיחון למלחמה, מלחמה שבסופה כובש עם ישראל את כל ארץ האמורי. התורה מציינת כי העיר חשבון, עיר המלוכה של סיחון מלך האמורי, נכבשה על ידי סיחון ממואב. "כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא, והוא נלחם במלך מואב הראשון, ויקח את כל ארצו מידו, עד ארנון…כי אש יצאה ממואב, להבה מקרית סיחון, אכלה ער מואב, בעלי במות ארנון. אוי לך מואב, אבדת עם כמוש, נתן בניו פליטים ובנותיו בשבית למלך אמורי סיחון"

לכאורה, לא ברור מדוע מפרטת התורה את "מורשת חשבון", את השירים ששרו לכבודו של סיחון, שכבש את ארץ מואב.

מבאר הנצי"ב: "והנה, לא בחינם נשאו מושלי ישראל דבריהם על הנעשה במואב, אם לא להעיר מוסר כמה יש להיזהר מאש המחלוקת, אשר אפילו יחזו מקצת אנשים נכוחות יותר ממי שתקיף מהם, בכל זאת, אם ירצו להתחזק על דרכם על ידי חברת מרעים- לעולם לא ישיגו תכלית מבוקשם, כי רק יביאו שואה, לא ידעו ולא רצו שחרה(-מלשון לשחֵר, לקוות). והביאו המשל הזה, כי באשר לא רצו המעט בהנהגת המלך, ולא יכלו להתגבר על הרוב אשר הקימוהו למלך- מה עשו, קראו לסיחון לבוא חשבון, והוא העלה 'שואה' על המדינה, והחריב העיר ובנאה לעצמו".

לדברי הנצי"ב, כיבוש חשבון על ידי סיחון, היה תוצאה של סכסוך פנימי במואב. המיעוט, שהתנגד למלך הראשון, פנה לסיחון מלך האמורי כדי שיסייע להם להפיל את מלכם, אך בסופו של דבר, לא זו בלבד שסיחון לא סיפק את מבוקשם, אלא כבש לעצמו את חשבון ובנותיה.

ממשיך הנצי"ב ומבאר את הלקח המוסרי: "אפילו הוא מושל ביצרו, ומכוון אך לשם שמיים- עדיין עליו לבוא 'חשבונו של עולם', אם כדאי 'הפסד מצוה' שיגיע על ידי שיעשה, 'כנגד שכרה', כי יכול להיות שההפסד שיגיע על ידי המחלוקת רב על השכר ממנה…ובאו חז"ל לזה המוסר, בדבר שאירע כמו כן באנשי מואב, שכוונו לטובת הכלל, אבל לא באו 'חשבונו של עולם' מה שיהיה יוצא מזה".

מדברי הנצי"ב אנו למדים יסוד חשוב. מחלוקת היא אש. כאשר אדם, או ציבור, מחליטים להבעיר אש- צריך לשקול היטב היטב את כל ההשלכות והסכנות העלולות לצוץ כתוצאה מכך. לא תמיד ניתן לשלוט בגובה הלהבות, ולא תמיד האש מתפשטת במדוייק כפי התכנון. לעיתים, האש חוזרת ושורפת את המבעיר עצמו.

בוודאי שבמישור הכללי, הלאומי, נכונים הדברים כפל כפליים. עלינו להיזהר ולכלכל צעדינו בזהירות רבה ובשום שכל, מתוך ראיית הנולד ומתוך תשומת לב מדוייקת לכל ההשלכות הצפויות מכל צעד ופעולה.

יהי רצון שנזכה להיות מהמושלים ביצרם, המשליטים את השכל על הרצון, עליהם דרשו חז"ל את הפסוק "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון", אמן.

שבת שלום ומבורך!