לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה [במדבר ל,ג]. בתורת החסידות מוסבר העניין עד כמה ראוי להתייחס ברצינות אל כח הדיבור שלנו. בדיבור יש עוצמה רוחנית גדולה ובאפשרותנו לרוממו ובאפשרותנו להורידו לדיוטה תחתונה. ככל שאדם מקדש את דיבורו לבל יצאו ממנו דיבורים לבטלה או דיבור ירוד של גנאי ורכילות, הרי לדיבורו יש יותר כח ואמירתו מתממשת לטובה.

כאן מתפרשות המילים "לא יחל דברו" היינו שלא יעשה את דיבורו חול. אמנם אלו מדרגות גבוהות אך כשאדם יודע את האידיאל של דיבור מתוקן יכול הוא להתקרב לכך אפילו במידה יחסית וזה כבר משמעותי ביותר. אומר על כך בעל העבודת ישראל מקוזניץ: "מי שנזהר בדיבורו לבל תחולל שום מילה היוצאת מפיו ולא תהיה לבטלה, כל היוצא מפיו יעשה – ברכותיו מתקיימות וכל דיבור שלו נחשב כגזרה שיש למלאה".

הבן איש חי לקח את אותו פסוק בו פתחנו ולמד מהמילים לא יחל דברו במובן של המתנה בטרם דיבור וכך כתב : "האדם אינו צריך להתחיל מיד עם הדיבור, אלא יחשוב מקודם אם אין בזה דיבורים אסורים".