פורום המדרשות התורניות לבנות

נשים ומתן תורה

ראשי > מאגר שיעורים > נשים ומתן תורה

חג השבועות תופש מקום ייחודי בין מועדי ישראל. הוא מופיע בתורה ללא ציון תאריך, ללא מצווה המגדירה את תמציתו הרוחנית דוגמת אכילת מצה בפסח, שופר בראש השנה, צום ביום כיפור, וסוכה וארבע מינים בסוכות. וכן הוא מופיע ללא נקודת ציון לאירוע הסטורי כלשהו הקשור בו. היעדר הקשר ההיסטורי בולט במיוחד לאור העובדה שהחג חל ביום השנה למתן תורה על-פי אחת משתי דעות בתלמוד (כאשר לפי החלופה השנייה מתן תורה התרחש למחרת חג השבועות).

מנגד, חכמנו לדורותיהם חיברו בין חג השבועות למתן-תורה, במדרשים ובלשון ותוכן התפילות. כך, במהלך הדורות צמחו מנהגים המחברים בין השניים, כולל קריאת פרשת "בחודש השלישי" (שמות יט, א), כולל זיהוי שבועות כזמן מתן תורתנו בשמונה-עשרה, כולל הפיוט האשכנזי אקדמות ופיוטים נוספים, לצד מנהגים כמאכלי חלב, קישוט בית-הכנסת בירק, ולימוד או קריאה של "תיקון ליל שבועות" בלילה, כולל סדר לימוד מדוקדק אשר תיקן השל"ה במאה ה-16 בפראג בעקבות מקובלי צפת,  ע"מ לתקן את ה"כלה" לקראת ה"חתן" למחרת במתן תורה. כך, על אף שהתורה לא חיברה בין השניים, במרוצת הדורות הקשר למתן תורה הפך למהותו של החג.

רבי אפרים מלונשיץ, פולין, בעל הפירוש כלי יקר במאה ה-17 ,מסביר כך את היעדר הציון למתן תורה: בעוד שמתן תורה אכן התרחש בו' בסיוון – את קבלת התורה לא ניתן לצמצם לתאריך מסוים. אדרבה, קבלת התורה מתרחשת כל-אימת שיהודי עמל בתורה.

הבחנה זו בין הנתינה לקבלה של התורה משמעותה שמתן תורה על ידי הקב"ה אינה ערובה לכך שהיא אכן תתקבל. קבלת התורה הינה מפעל אישי, הכולל היבטים אינטלקטואליים, רוחניים ורגשיים, כמו גם נחישות של הלומד "להמית עצמו" באהלה של תורה כדברי רי"ש לקיש בברכות סג (אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר 'זאת התורה, אדם כי ימות באוהל').

פעמִים מופנה המאמץ לקנות שליטה בתכנים הנלמדים, פעמים הוא מופנה לארגון החומר הנלמד, כרבי עקיבא, שחז"ל דימוהו באבות דרבי נתן (יח, א) לפועל שנטל קופתו ויצא לשדה "מצא חטים מניח בה, מצא שעורים מניח בה, כוסמין מניח בה, עדשים מניח בה. כיון שנכנס לביתו מברר חטים בפני עצמן, שעורים בפני עצמן, פולין בפני עצמן, עדשים בפני עצמן. כך עשה ר' עקיבא ועשה כל התורה טבעות טבעות". ופעמים המאמץ מכוון להתמודדות רעיונית עם החומר הנלמד. מניסיוני,  לעתים המאמץ וההתמודדות מופנים, פשוט מאד, למאבק להישאר במקום ולהמשיך 'לשבור את הראש' עד להבנת הנלמד.

בצעירותי, כאשר הגנבתי מבט אל תוך בית המדרש, ידעתי שענקי-עולם ששמותיהם – במונח שהטביעה נעמי שמר — צורבים את השפתיים, והם נפטרו מן העולם לפני דורות רבים, הרי הם מתהלכים בהוד ובהדר בין כתליו. ידעתי שבמידה ואכנס לבית המדרש, אוכל לפתוח איתם בשיג ושיח ואף לשאת ולתת עמם, להתדיין עם רבי עקיבא ורבי ישמעאל, עם אביי ורבא, ועם הרמב"ם ורבנו תם.

אולם, למשך הדורות, קבלת תורה זו, השתתפות זו במאמץ להבין את דבר ה', לא היתה מנת חלקן של נשים. כיום, עת אני יושבת בבית המדרש תוך דיון עם הנודע ביהודה והחת"ם סופר – נפעמת אני מהמציאות החדשה בה בנות ונשים אינן רק בגדר יושבות בית המדרש השותפות בעמל התורה — אותו עמל האחראי לקבלת התורה על ידינו — אלא שותפות בהצמחת המטען התורני של האומה דרך פרי עמלן.

ברוך שהגיענו לזמן הזה.