פורום המדרשות התורניות לבנות

ממעוף הציפור ומתוך המציאות

פורסם ב: 11:56 מאת yaaray

"מתבונן על פני המים – עם מבט של ציפור" (שלמה גרוניך)

כאשר אנו בוחנים את האופן הנכון להתבונן על הדברים שקורים סביבנו, נראה כי יש לנו שתי נקודות מבט אפשריות על המציאות – נקודת מבט אחת היא ב'כאן ועכשיו', מבט אנושי ונקודתי על הקורה לנו, מבט על ההווה בלבד, על צרותיו הרבות ועל הקשיים הרבים. וישנה נקודת מבט אחרת. מבט ממעוף הציפור. הציפור לא נמצאת על פני האדמה, אין היא נמצאת במציאות היום-יומית. הציפור נמצאת הרבה מעל הרגש הנקודתי ותחושות הגוף שבקרקע העולם. הציפור רואה את האופק מחד ואת העבר מאידך, מביטה היא מנקודה גבוהה על המרחב, לאחור אל ההיסטוריה ולפנים אל העתיד.

ישנו יתרון אדיר למבט האנושי הפשוט – הרי אדם זה שחי במציאות יכול לפעול בה ולתקנה על פי הבנתו, תורתו, תחושותיו ומסרו הפנימי. אין תחליף להימצאות בשטח בכדי לתקן ולהשפיע. אך אדם שכל ימיו יעסוק רק ממבט אנושי זה – לא יוכל לפעול באופן מלא לתיקון השלם.

מאידך, ישנו יתרון עצום לאדם שמבטו ממעוף הציפור. אדם זה רואה את העבר ומחברו אל העתיד, מבין מהלכים היסטוריים, רואה את יד ה' ומגע האלוקות בכל דבר ודבר. מבין הוא את דרכי הנהגת ה' בעולם, את הראיה האלוקית הגבוהה. אדם כזה רואה בראיה אחת הן את עבדות בני ישראל במצרים למשך 210 שנים והן את ניסי היציאה מעבדות זו. רואה הוא במישור אחד את חורבן בית המקדש הראשון והיציאה לגלות בבל ואת שיבת ציון בימי עזרה ונחמיה ובניית הבית בשנית. רואה הוא את היציאה לגלות אדום ואת עולם התורה המדהים שהוקם בה, רואה בראיה אחת את גירוש ספרד ואת תור הזהב שלה. רואה הוא את פוגרום קישינב ושואת אירופה מחד ואת הקמת מדינת ישראל מאידך.

אך עם כל היופי שבראיה אדירה זו –  כיצד יוכל אדם זה להשפיע על המציאות העכשווית? כיצד יוכל ממעוף הציפור לפעול ללא חיבור אל כל אשר קורה בהווה?

נראה כי האדם המאמין, אשר רצונו לפעול באופן המלא לתיקון המציאות ולקדמה, חייב לרכוש את היכולת להביט בשני הכיוונים גם יחד. מחד, עליו להיות מחובר אל המציאות העכשווית, אל האנשים שמולו, להבין אל ליבם, להיות איתם בשמחתם ובצרתם. ומאידך עליו להפנות את מבטו למעוף הציפור. להבין שישנם מהלכים אלוקיים עצומים, אשר בהם עבר, הווה ועתיד חד הם. להביט על המציאות במבט מקיף ומכליל. זהו האדם אשר יכול יותר מכל להשפיע ולקדם. להביט גבוה ולמרחק אך יחד עם זאת להיות מצוי לחלוטין ב'כאן ועכשיו'. להבין את הנסתרות ואת מהלכי ההיסטוריה (הסתר-יה) מחד, ולדעת את המציאות העכשווית ברגע זה ממש מאידך.

ימי הגאולה – יום העצמאות ויום ירושלים זהו זמן מצוין לחדד את הראיה המיוחדת הזו. הימים שמהווים את ראשית צמיחת גאולתנו, הקמת הבסיס הגשמי והרעיוני להקמת מדינת ישראל בשיבת ציון השלישית. קשיים רבים עברו ועדיין עוברים על עם ישראל. בעיות כלכליות, ויכוחים פנימיים, מלחמות חיצוניות רבות, סכנות ולבטים רבים. אך אין בזה, חלילה, למעט את גודל הנס וגודל השעה בה אנו מצויים בתקופה אדירה זו. שנים של בניה בחומר וברוח, שנים של בירורים עמוקים, שנים של ספקנות בצדקת הדרך, שנים של התמרדות. הרואה לרחוק יכול לראות את עומקה ועתידה של ראשית גאולתנו זו מתוך המציאות הקיימת כך לימדנו הרא"ה הגדול אשר מתוך תוככי המורכבות של המציאות – ראה הוא כבר את גאולתה השלמה כרבי עקיבא אשר רואה את חורבותיו של בית המקדש ושועלים מהלכים בו ומבין ומרגיש מתוך זה את המהלך האלוקי של הגאולה.

מתוך ימים אלו, נבוא אל יום מתן תורה, אל חג השבועות, בעוצמה גדולה ובציפיה להכנסת הרוח באופן המלא והשלם אל תוך הכלים של מדינתנו הקדושה.

חג שמח לכל בית ישראל!

 

 

 

להמשיך את חווית מתן תורה

פורסם ב: 12:51 מאת yaaray

 

לאחר שישראל קבלו את התורה נשארו במקומם באזור הר סיני תקופה של כשנה שבמהלכה הוקם המשכן. לקראת סוף תקופת החנייה סודרו נהלים מיוחדים למסעות הבאים. בתום ההכנות יוצא העם למסעו בשנה השנית בחודש השני. עוברים ימים אחדים וכבר  מתגלים סדקים, ששיאם באירוע חמור, שבמהלכו אומר משה: 'לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי' (במדבר יא,טו). הכיצד קורה, שכבר בימי המסע הראשוניים משה מרים את ידיו ומבקש להפסיק את מנהיגותו? נתבונן בפסוק שמתאר את תחילת המסע: 'וַיִּסְעוּ מֵהַר  ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית  ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה וַעֲנַן  ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה… וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים' (במדבר י,לג -לז)  מהיכן נסעו? הרשב"ם מסביר: 'כי עדיין לא זזו מכנגד הר חורב שהוא במדבר סיני. … ומכל [מקום] אצל הר סיני היו עד עתה'. כלומר, העם חנה באותו מקום, שקבלו בו את התורה. הקולות והמראות של הר סיני  ליוו אותם בעת חנייתם.  ומכאן מתעצמת השאלה הכיצד חטאו המתאוננים? זאת ועוד, תקופת החנייה לאחר מתן תורה היתה הפכפכה, במהלכה חטאו בחטא  העגל נשברו  הלוחות נבנה המשכן  היינו מצפים, שהעם יהיה  מרוסן ומאופק וההכרזה של העם בים סוף 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו' תקבל משנה תוקף.

חז"ל הבינו שהפורענות הראשונה החלה מיד שנסעו מהר ה'. ' פורענות ראשונה – 'ויסעו מהר ה'; ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'.  (שבת קטו ע"ב)

בזמן שחנו סביב הר סיני לא השקיעו זמן ומחשבה להכנתם לקראת הכניסה לארץ. לאחר מעמד הר סיני והקמת המשכן  שרתה אדישות ועצלנות בקרב העם.  נקודה זו מובלטת בתחילת התוכחה של משה בספר דברים: 'ה' אלקֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת.' (דברים א,ז – ח)   ומסביר הכלי יקר:  'רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם'- זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ ונתישבו בהר זה ישיבה של קבע, ולא פנו להם אל האָרֶץ, מקום מיוחד לקיום המצוות'. אכן האדישות היתה תחילת החטא. חטא המרגלים וחטא המתאוננים צמחו כבר מתוך  ההתנתקות המוחלטת מהר סיני. זה לא משבר פתאומי אלא העיכוב היה לרועץ. הישיבה הממושכת בחממה ללא כל יוזמה ועשייה וגם ללא כל כיוון ערכי הביאה למציאות בלתי נסבלת ולתחילתו של חורבן.

אולם ניתן להסביר אחרת ולהתמקד באופן שבו עזבו עם ישראל את הר סיני. וכך מסביר הרמב"ן:

'אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו ויסעו מהר ה', שהיה מחשבתם להסיע עצמן משם מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה'.

 

כלומר, לא היתה זו נסיעה סתם אלא בריחה מההר ומתכניו 'כתינוק הבורח מבית הספר'. מוקד הבעיה הוא ברצון העז של העם להתנתק מצור מחצבתם – ויסעו מהר ה'. תינוק הבורח מבית הספר בו בזמן משליך את הערכים שאותו ספג ואת לימודיו, שלמד בבית המדרש ועלול להתפתח מדרון חלקלק שאת סופו לא ניתן להעריך ולשער.

אחד מגדולי המוסר ר' נתן צבי פינקל (הסבא מסלבודקה) ראה בפרשה זו תקדים לקשר הנפשי שצריך להיות לתלמיד ביחס לבית מדרשו: 'ומכאן עלינו ללמוד לקח למעשה לנו, לתלמידי הישיבה, שלא יהיה לנו קל לעזוב את הישיבה, המקום שאנו לומדים בו תורה. ואף שיש צורך ללכת לפרקים לענינים הכרחיים, תהיי קשה הפרידה וירגישו בכל מקום את הקשר אל הישיבה, שהראש יהיה תפוש תמיד במחשבות של תורה ויראת שמים. (דעת תורה עמ' לו)

אנו מתכוננים לקבל את התורה במשך ארבעים ותשעה יום ולבסוף זוכים  להתכנס בבית המדרש ללימוד תורה. חשוב לשמור את החוויה הזו גם כאשר נמצאים מחוץ לבית המדרש.  פרשת המסע מהר ה' נקראת מיד לאחר שבועות. אכן גם שמתעלים בלימוד במהלך תיקון ליל שבועות או במהלך תקופה משמעותית בבית המדרש יש לדעת כיצד להמשיך את המסע לאחר מכן. אסור שנגיע למציאות של  תינוק הבורח מבית המדרש אלא להשתדל להיות מבושמים  בחווית הלימוד לכל מקום אשר נפנה.

 

 

 

 

נשים ומתן תורה

פורסם ב: 1:46 מאת yaaray

חג השבועות תופש מקום ייחודי בין מועדי ישראל. הוא מופיע בתורה ללא ציון תאריך, ללא מצווה המגדירה את תמציתו הרוחנית דוגמת אכילת מצה בפסח, שופר בראש השנה, צום ביום כיפור, וסוכה וארבע מינים בסוכות. וכן הוא מופיע ללא נקודת ציון לאירוע הסטורי כלשהו הקשור בו. היעדר הקשר ההיסטורי בולט במיוחד לאור העובדה שהחג חל ביום השנה למתן תורה על-פי אחת משתי דעות בתלמוד (כאשר לפי החלופה השנייה מתן תורה התרחש למחרת חג השבועות).

מנגד, חכמנו לדורותיהם חיברו בין חג השבועות למתן-תורה, במדרשים ובלשון ותוכן התפילות. כך, במהלך הדורות צמחו מנהגים המחברים בין השניים, כולל קריאת פרשת "בחודש השלישי" (שמות יט, א), כולל זיהוי שבועות כזמן מתן תורתנו בשמונה-עשרה, כולל הפיוט האשכנזי אקדמות ופיוטים נוספים, לצד מנהגים כמאכלי חלב, קישוט בית-הכנסת בירק, ולימוד או קריאה של "תיקון ליל שבועות" בלילה, כולל סדר לימוד מדוקדק אשר תיקן השל"ה במאה ה-16 בפראג בעקבות מקובלי צפת,  ע"מ לתקן את ה"כלה" לקראת ה"חתן" למחרת במתן תורה. כך, על אף שהתורה לא חיברה בין השניים, במרוצת הדורות הקשר למתן תורה הפך למהותו של החג.

רבי אפרים מלונשיץ, פולין, בעל הפירוש כלי יקר במאה ה-17 ,מסביר כך את היעדר הציון למתן תורה: בעוד שמתן תורה אכן התרחש בו' בסיוון – את קבלת התורה לא ניתן לצמצם לתאריך מסוים. אדרבה, קבלת התורה מתרחשת כל-אימת שיהודי עמל בתורה.

הבחנה זו בין הנתינה לקבלה של התורה משמעותה שמתן תורה על ידי הקב"ה אינה ערובה לכך שהיא אכן תתקבל. קבלת התורה הינה מפעל אישי, הכולל היבטים אינטלקטואליים, רוחניים ורגשיים, כמו גם נחישות של הלומד "להמית עצמו" באהלה של תורה כדברי רי"ש לקיש בברכות סג (אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר 'זאת התורה, אדם כי ימות באוהל').

פעמִים מופנה המאמץ לקנות שליטה בתכנים הנלמדים, פעמים הוא מופנה לארגון החומר הנלמד, כרבי עקיבא, שחז"ל דימוהו באבות דרבי נתן (יח, א) לפועל שנטל קופתו ויצא לשדה "מצא חטים מניח בה, מצא שעורים מניח בה, כוסמין מניח בה, עדשים מניח בה. כיון שנכנס לביתו מברר חטים בפני עצמן, שעורים בפני עצמן, פולין בפני עצמן, עדשים בפני עצמן. כך עשה ר' עקיבא ועשה כל התורה טבעות טבעות". ופעמים המאמץ מכוון להתמודדות רעיונית עם החומר הנלמד. מניסיוני,  לעתים המאמץ וההתמודדות מופנים, פשוט מאד, למאבק להישאר במקום ולהמשיך 'לשבור את הראש' עד להבנת הנלמד.

בצעירותי, כאשר הגנבתי מבט אל תוך בית המדרש, ידעתי שענקי-עולם ששמותיהם – במונח שהטביעה נעמי שמר — צורבים את השפתיים, והם נפטרו מן העולם לפני דורות רבים, הרי הם מתהלכים בהוד ובהדר בין כתליו. ידעתי שבמידה ואכנס לבית המדרש, אוכל לפתוח איתם בשיג ושיח ואף לשאת ולתת עמם, להתדיין עם רבי עקיבא ורבי ישמעאל, עם אביי ורבא, ועם הרמב"ם ורבנו תם.

אולם, למשך הדורות, קבלת תורה זו, השתתפות זו במאמץ להבין את דבר ה', לא היתה מנת חלקן של נשים. כיום, עת אני יושבת בבית המדרש תוך דיון עם הנודע ביהודה והחת"ם סופר – נפעמת אני מהמציאות החדשה בה בנות ונשים אינן רק בגדר יושבות בית המדרש השותפות בעמל התורה — אותו עמל האחראי לקבלת התורה על ידינו — אלא שותפות בהצמחת המטען התורני של האומה דרך פרי עמלן.

ברוך שהגיענו לזמן הזה.