פרשתנו פותחת במצוות "מקרא ביכורים". הציווי על הבאת הביכורים הופיע כבר במקום אחר (דברים יב, ו) וכאן נתחדשה תוספת הדיבור הנלווה למצווה. מביא הביכורים מצווה להביא את יבולו למקדש ובזמן שהכהן מניח את הטנא קורא האדם פסוקים המתמצתים את שעבוד מצרים ואת הגאולה, עד לכניסה לארץ וההנאה מיבולה: "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'" (דברים כו, ט-י).

המצווה מסתיימת בציווי לשמוח ביבול שניתן מאת ה', יחד עם אוכלוסיות שלא זכו לקרקע ולנכסים משלהן: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ. (שם, יא).

סיכום זה של מצוות מקרא ביכורים מתקשר באופן מיידי למצווה הסמוכה – "וידוי מעשרות". בעל הקרקע הצטווה לתת בכל שנה שלישית מעשר עני. גם במקרה זה מקור המצווה להפריש את המעשרות נזכר במקור אחר (דברים יד, כב-כט) וכאן מתחדשת החובה להוסיף דיבור לצד קיום המצווה. בדבריו מצווה האדם, פעמיים בשבע שנים, להתוודות כי אכן קיים את המצווה: "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי: לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ": (שם, יג-טו).

הקב"ה נתן לנו ארץ זבת חלב ודבש, ואנו נותנים מיבולנו שגידלנו בארץ זו לנזקקים שסביבנו.

הרבה יש ללמוד עוד על מצוות אלו, כל אחת בפני עצמה ומהקשר שביניהן. בדברים הבאים אבקש להתמקד בדברי הרב קוק על מצוות "וידוי מעשות". הרב עומד על הפער שיש בין וידוי מעשרות לבין וידויים אחרים שאנחנו רגילים בהם. בדרך כלל אנו מתוודים על חטאינו כחלק מבקשתנו לשוב בתשובה "אשמנו, בגדנו", אולם כאן מתוודה האדם על כך שקיים את המצווה "עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי ". מה מקומו ופשרו של וידוי זה?

בתשובתו עומד הרב על החשיבות שיש בכך שהאדם ידע לומר בפה מלא אילו דברים טובים עשה, באילו יעדים עמד:

"…נתנה לנו התורה דרך להערה (=התעוררות), שצריך האדם שישמח גם כן לפעמים בביטוי שפתיים על מעשה הטוב אשר עשה. וכפי המדה הראויה לחזק לבבו בעבודה… ראוי שימצא בנפשו קורת רוח ויימלא שמחה ושלווה, ולא יהיה תמיד בעיניו כרשע וכמקצר גם במקום שיצא באמת ידי חובתו. על כן כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בוידוי העוונות, כן יש גם כן תועלת לפרקים קבועים, שאמנם רחוקים הם ואינם תדירים כל כך כוידוי של חטאים… גם כן בוידוי המצוות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק ארחות חייו בדרך ה'…" (הראי"ה קוק, עין אי"ה, ברכות (ב), על המשנה במסכת מעשר שני פ"ה מ"י).

דווקא כדי שנוכל להתחזק בעבודת ה', עלינו ללמוד לחזק את עצמנו. הדגשת השלילי בלבד עלולה להביא לרפיון ידיים. במובן זה מצוות וידוי מעשרות היא "בניין אב" למצוות כולן: "שלא יפליג האדם עצמו לדון תמיד את נפשו לכף חובה, ולמצוא עצמו חייב ובלתי ממלא חובתו גם במקום שהוא ממלא אותה, כי אם ידון על עצמו גם כן בקו האמת, בעין פקוחה, לדעת את מעשהו למצוא קורת רוח ושמחת הלב במעשה הטוב… על כן דרוש לנו וידוי המצוות לפרקים, לחזק את לבבנו אל דרך ה', כמו שדרוש לנו וידוי הפשעים למען סור מוקשי רע"(שם).

בימים אלו, עת הימים הנוראים דופקים על דלתות לבבנו, אני מאחלת לכולנו שנצליח לומר לעצמנו בפה מלא במה כשלנו ובמה הצלחנו, ממה לסור ובמה לדבוק.

שבת שלום ושנה טובה ומתוקה לכן ולכל בית ישראל

רגע אחד לפני הכניסה לארץ מבקש משה למסור מסר לעם:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹקיךָ". רש"י מסביר את  משמעותה של הכרזה זו: "בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית' . בכל יום יש לרענן ולהתחדש כאילו נכרתה הברית היום. לדעת רש"י היום הזה הכוונה לכל יום בחיינו. אולם הרש"ר הירש סבור שהמילים 'היום הזה' מתייחסות לרגע כריתת הברית.  וכך הוא כותב:

"היום הזה נהיית לעם! היום הזה! החובה המשותפת לתורה, שהוטלה זה עתה על כל הנמנים עמך, והשמירה המשותפת של התורה, שכולכם הועמדתם על משמרתה – היא העושה אותך לעם. היום – ולא קניין הארץ שבעתיד הקרוב, אלא הקניין המשותף של התורה הוא העושה אותך לעם. אפשר שתאבד מן הארץ כדרך שאתה בא לרשתה, אך התורה והתחייבותך הנצחית לשמירתה תישאר קשר נצחי המאחד אותך לעם, וקשר זה לא יינתק לעולם."

---

לדעתו, פסוקים אלה קושרים באופן בלעדי את מתן תורה עם הזהות הלאומית של עם ישראל, כמאמרו של רב סעדיה גאון בספרו "אמונות ודעות": "לפי שאומתינו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה" (מאמר שלישי, אות ז) לדעת הרש"ר הירש,  רואה התורה צורך להזכיר את כוחו ותוקפו של מעמד הר סיני דוקא לפני הכניסה לארץ על מנת להדגיש, שארץ ישראל היא לא מרכיב בזהותו הלאומית של עם ישראל. אכן לא ניתן לנתק בין הזמן והמקום שכתב את הדברים הרש"ר הירש, שנלחם על הזהות היהודית בתקופה של רפורמה בגלות.

רש"י אינו יכול לפרש כך את הפסוקים שכן במקום אחר (דברים יא,יח) מצטט את דברי הספרי: "אף לאחר שתגלו היו מצוינים במצוות, כדי שלא יהיו חדשים כשתחזרו". זאת אומרת: אמנם אנו חייבים אף בגלותנו בכל המצוות  אבל  כל זאת רק על מנת, שנוכל לקיימם בעתיד שנחזור לארץ ישראל. אם כן, שורש קיום המצוות ושמירת התורה הוא בארץ ישראל. יתירה על כך, הערבות של עם ישראל מתעצמת בשעה שנכנסו לארץ . הגמרא (סנהדרין מג ע"ב) מחלקת בין עבירת היחיד בחוץ לארץ לבין עברת היחיד בארץ ישראל. הקהילה בגלות נענשת על עבירת היחיד אם העבירה התבצעה בפרהסיה לעומת זאת בארץ ישראל נענשת האומה אפילו על עבירה הנעשית בצנעא.

וכך  מסביר המהר"ל בנתיב הצדקה פרק ו': ' אבל הפירוש הנראה, כי כאשר נכנסו ישראל לארץ היו ישראל עם אחד לגמרי, … כי נקרא ערב שהוא מעורב עם השני, ולא נעשו ישראל מחוברים להיות עם אחד לגמרי, עד שבאו לארץ והיו ביחד בארץ והיה להם מקום אחד הוא ארץ ישראל, ועל ידי ארץ ישראל הם עם אחד לגמרי. ולכך כתיב גם כן: "להיות לכם לאלוקים" – כי יש להם א-ל אחד" בעוד שבגלות הערבות נובעת מחובתו  של האדם להוכיח את החוטא הרי שבארץ ישראל האחריות נובעת מכך שעם ישראל נחשב כיחידה אורגנית אחת שלא ניתן לפצלה.

---

המאפיין המיוחד שנוסף בברית בערבות מואב, ולא היה ביציאה ממצרים ובמעמד הר סיני הוא ארץ ישראל. בברית מצרים ניתנה החירות, בברית סיני הצטרפה התורה, ברם רק כעת, בברית הנכרתת טרם הכניסה לארץ, מצטרף המרכיב החשוב של ארץ ישראל. 'היום הזה נהיית לעם' – עד היום לא היית עם כי היית חסר ארץ, אין עם בלי ארץ, אך היום הושלמו היסודות שלך ונהיית לעם. בדור שלנו זכינו לקומה נוספת, בעת קום המדינה בו ביום נשא הרב עוזיאל זצ"ל נאום וכך הוא פתח: "דבר זה ראוי לאמרו ביום זה – הוא יום הכרזת מדינתנו העצמאית, מדינת ישראל . 'היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך', כי ביום זה התפרקנו מעול שיעבוד מלכות זרה בצורה מנדטורית בארץ ישראל…'.

אכן תקומתה של מדינת ישראל מחייבת יותר מבחינה מוסרית. יש צורך יותר לערבות ועזרה הדדית. יותר דוגמא אישית מצד המנהיגות יותר יושר וכנות.

ההגדה של פסח מלמדת אותנו: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה"; כל הבנים כולם רואים אותן מצוות עצמן – פסח, מצה ומרור – אבל הם מגיבים בדרכים שונות. ההבדלים בין התגובות משקפים פערים באופיים ובהשקפת עולמם של הרואים.

הוראותיה של התורה בתחילת הפרשה – המסדירות את הטיפול בשבויות מלחמה – רחוקות מעולמנו שלנו, מעוררות תמיהה בלבו של הקורא בן ימינו ומביאות אותו לשאול ולהרהר. אופי תגובתו של הקורא משקף, באופן טבעי, את השקפת עולמו; תגובות שונות חושפות פערים בהשקפת העולם. כך, יש מי שיגיב: חרפה היא לנו! התורה מתירה פשעי מלחמה! הן לא ניתן להכחיש שהתנהגות כגון זו שהתורה מתירה, לכאורה, אסורה על פי אמנות בינלאומיות המסדירות את היחס לשבויים ולאזרחי אויב. אדם אחר יחלוק על כך ויאמר, שפרשנות כזו לוקה באנאכרוניזם ועושה לתורה עוול. משמעותם האמיתית של הדברים – כך הוא יסביר – עשויה להתברר על רקע הנסיבות בהם נכתבו.

התורה היא המקור הראשון בהיסטוריה האנושית לדיני מלחמה, המגבילים את מה שמותר למנצח לעשות לאויב המובס. היו, כמובן, חוקים בעולם לפני שניתנה תורה. מלכים ורוזנים חוקקו ופרסמו חוקים, לאו דווקא בהתאמה מלאה עם שבע מצוות בני נח. חלק מחוקים אלה – שנחרתו על גבי אבנים גדולות – נשתמרו עד ימינו, כגון חוקי חמורבי או חוקי אשור העתיקה. אולם חוקים אלה אינם מכילים שום הוראה המגבילה את חירותו של כובש לעשות ככל העולה על רוחו בשבויים ובאזרחי אויב.

על רקע זה ניתן להבין, שמשמעותו של החידוש בתחילת פרשתנו הוא הרעיון הגדול של המוסר. נכון שאתה חזק, אומרת התורה לצבא המנצח במלחמה; נכון שגברת על האויב ונכון שפיזית אתה יכול כעת לעשות בו כל העולה על רוחך. אבל, כך מחדשת התורה, על האדם מוטלות לא רק מגבלות פיזיות, אלא גם הגבלות מוסריות: אם עשה אדם מה שעשה בשבויה, עליו לקחתה לאשה – ואם מאס בה, אסור לו אחר כך למכרה לשפחה. את חירותה קנתה בשן ועין. התורה היא המקור המובהק למוסר והמוסר הוא החידוש המובהק של התורה ביחס למערכות חוקים וסיפורים קדומות אחרות.

הדבר מתבטא בשפע נושאים ("איש בחטאו יומת", לעומת חוקי אשור העתיקה שקבעו שיש להרוג את בנו של מי שגרם למות בן חבירו; המבול בא לעולם, לפי מה שהתורה מלמדת אותנו, בשל החמס שפשט בעולם, ולא מפני שהאלים התקשו לישון בשל הרעש שבקע מן העולם, כגירסת המיתוס העתיק של הבבלים; נח, בסיפור המבול, ניצל בשל צדקתו, ולא סתם כך כגירסת המיתוס הבבלי, ועוד).

אולם פרשנותה של התורה שבעל פה שונה מכל מה שנאמר לעיל. התורה שבעל פה מלמדת אותנו שהקושיה בטלה מעיקרה. חז"ל לימדו אותנו שכלל אין בתורה היתר לגעת בשבויה, כפי שנדמה בקריאה ראשונה של הפרשה.

בבנק הדם של מגן דוד אדום בירושלים היה תלוי, במשך שנים ארוכות, שלט מאיר עיניים: "אסור לעשן במשך שעתיים אחרי התרומה". הקורא התמים עשוי, אולי, להסיק בטעות, שאחרי שחלפו שעתיים מעת תרומת הדם, מותר לתורם לעשן סיגריות. ולא היא; זו כמובן פרשנות שגויה. עישון – בכל עת וכל שעה – מזיק מאד לבריאות. לעולם אין הוא מותר. משמעותו האמיתית של השלט שנתלה בבנק הדם היא, שאם אין אדם מסוגל להתגבר לגמרי על יצרו ולהתנזר כליל מעישון, ידרוש מעצמו להימנע מכך לכל הפחות בשעתיים שאחרי התרומה, שאז הנזק גדול במיוחד.

על דרך זו מסבירים לנו חז"ל (גמ' קידושין כא,ב) ש"לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע". עינויה של השבויה אסור הוא; אלא שאם אין אדם מסוגל להתגבר על יצרו הרע – והתורה יודעת את מה שמתרחש במקרים רבים במלחמות – היא דורשת ממנו במפגיע לשמור לפחות על גבולות מסויימים.

אכן, עובדה היא שבכל הזמנים ובכל הצבאות התרחשו דברים חמורים בעת מלחמה, ובנושא זה שונה המציאות בצבא הגנה לישראל – לטובה – מזו שבכל צבא אחר, גם בעידן המודרני. עבודת מאסטר מפורסמת שנכתבה באוניברסיטה העברית הסבה את תשומת הלב לכך ש"בחינת ההיסטוריה של המלחמות מגלה כי אונס היה מאז ומתמיד חלק אינטגראלי מהתנהלותן… עם זאת מפתיע היה לגלות כי בסכסוך הישראלי-פלשתיני ,לא ניתן למצוא דיווחים עדכניים באמצעי התקשורת, כמו גם בארגוני זכויות האדם המרכזיים הפועלים באזור זה, על מקרי אונס של נשים פלשתיניות על ידי חיילים ישראלים". בעולם העתיק היתה השבויה חלק מרכזי בשכר שהבטיח המלך לחייליו כפרס על נצחונם בקרב. בעולם המודרני נחתמו אמנות בינלאומיות האוסרות זאת; אבל בפועל, בכל הסכסוכים החמושים עד ימינו שלנו, מכיבושי האימפריה הפרסית ועד רואנדה וסומליה, נתגלו תופעות נרחבות של מעשים מבישים. הדבר נכון אפילו לגבי חיילים בצבאותיהן של מדינות דמוקראטיות שפלשו לארצותיהם של עמים אחרים, כגון חיילי צרפת בגרמניה או חיילי ארה"ב בויטנאם, שלא לדבר על חיילי הצבא האדום במזרח אירופה שנכבשה על ידיהם ושלא להזכיר את מעשי פראי האדם מארגון "דאעש" במזרח התיכון בשנים האחרונות ממש.

יש להתגאות בכך שהצבא היחיד הנקי מכך הוא צבא ההגנה לישראל. מימות הפלמ"ח ועד היום – ולמרות הנוכחות האינטנסיבית באזורנו של ארגונים עוינים לישראל המחפשים את ירושלים בנרות, מבקשים תדיר להוציא את דיבתה רעה ובודקים בחורים ובסדקים עד מקום שידם מגעת – לא הלין שום אדם מעולם על תופעה כאמור. זניח לחלוטין הוא מספר המקרים בהם נגע חייל צה"ל באויב המובס.

העובדה היא, שההסדר שנרקם בשעתו בין הקב"ה לבין כנסת ישראל למרגלות הר סיני – "ושמרתם את בריתי, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" – זורם עד היום בעורקיהם של חיילי צה"ל. פרשת כי תצא היא חלק ממכלול הוראות התורה, הוראות המביאות את העם היהודי להתנהגות מוסרית וטובה מזו של כל צבא אחר עלי אדמות.

פרשת כי תצא גדושה ומלאה במצוות ובפרט במצוות חברתיות. בפרשה זו ישנן מצוות רבות, שהוזכרו בחומשים הקודמים וחזרו ונשנו בפרשתנו. אחת מהן היא מצות פריקה וטעינה, הכתובה בספר שמות (פרשת משפטים)  ונשנית פעם נוספת בפרשתנו. בספר שמות (כג ,ה)  הכתוב מדגיש שהסיטואציה היא מורכבת ומדובר במפגש בין שני שונאים: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּו." לעומת זאת בספר דברים (כב, ד) הפסוקים מדברים על מפגש רגיל בין שני אנשים: "לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ".

ר' מאיר שמחה מדווינסק סבור, שהשוני בניסוח הציווי נובע מהתקופה ההיסטורית שבמהלכה נאמרה מצוה זו. ספר שמות מתאר מצוה מתקופת מעמד הר סיני, באחת משעותיה  היפות של כנסת ישראל. בהיות האומה  – 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'  היה מותר לשנוא את אלו שעברו  עבירות ופרשו מדרכי הצבור. גלי השנאה היו מופנים לחריג, שהיה חוטא בפרהסיה  מפני שכולם היו צדיקים.  מצד שני, בספר דברים הציווי נאמר לאחר חטא העגל, ולאחר חטאים נוספים שאירעו במדבר.

בתקופה  זו החטאים שכיחים, והחוטאים מצויים ולכן יש להקפיד להימנע  מלשנוא את החוטאים.  טוב יעשה מי ששונא את החוטא, שיבדוק את מומיו תחילה, ויתכן שיגלה שהוא לא טוב יותר מחברו החוטא, ובלשונו של בעל "משך חכמה": "ראיתי בני עליה והם מועטים".  לכן, התורה בספר דברים  לא משתמשת בטרמינולוגיה של 'שנאה' והעבירה לנו מסר גם לימינו בהסתכלות על האחר.

---

בעוונותינו הרבים אנו נכשלים בשנאת אחים, ומצווה זו יכולה לשמש עבורנו 'כלי טיפולי' שיעזור לנו בהתמודדות עם השנאה. כדברי הגמרא במסכת בבא מציעא (לב ע"ב) :

"תא שמע: אוהב לפרוק ושונא לטעון – מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו. ואי סלקא דעתך (ואם עולה על דעתך) צער בעלי חיים דאורייתא, הא עדיף ליה! – אפילו הכי, כדי לכוף את יצרו עדיף."

הגמרא מתארת מציאות, שבה אדם פוגש  שני אנשים שונים, הזקוקים לעזרתו. האחד, אוהבו וידידו, המבקש עזרה  בפריקה. והאחר שונאו, המבקש ממנו עזרה בטעינת המשא. בדרך כלל, ההלכה מעדיפה את העזרה בפריקה מאשר את העזרה בטעינה.  המשא שעל גבי הבהמה כבד, והפורק את המשא מונע צער בעלי חיים.  אולם במקרה שלפנינו, נוצרה הזדמנות  אדירה לאדם להושיט יד לשונאו. חז"ל  סבורים, שלמרות  שאיסור צער בעלי חיים הוא מהתורה, נדרש האדם לעזור לשונא ולטעון את המשא ונימוקם "כדי לכוף את יצרו".

התוספות במקום מקשים: מדוע? הרי אדם רשע  מצוה לשונאו? ותירוצם : ויש לומר, כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר".

אדם בדרך כלל מרגיש ששונאים אותו. קשה לרמות, קשה להעמיד פנים, וכל שנאה עלולה להתפשט, שכן ברגע, שפלוני שונא את אלמוני הרי שאלמוני שונא את פלוני – כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, הכל שקוף. לכן, המפגש עם השונא  יוצר "חלון הזדמנויות" לשיפור היחסים. מדובר במפגש קשה, תובעני, שבמהלכו נדרש האדם לוותר מכבודו ולעזור לשונאו בעת מצוקתו. 'כפיית היצר' זו מלאכה קשה, אבל היא נושאת פרות. לפעמים לא צריך  להרחיק לכת כדי לאתר אויבים או שונאים, פעמים הם נמצאים קרוב אלינו. צריך למצוא 'שעת כושר' של כפיית היצר. ההקשבה לקול השופר בחודש אלול מאפשרת לנו לחדור פנימה ללב ולמצפון. נדרשת מאתנו השתדלות יתירה לעשות מעשה קטן של קרוב לבבות, של עזרה ואהבה גם למי שאין אנו אוהבים ובכך להיות אגודה אחת לפני אבינו שבשמים.

יסוד ידוע במחשבת חז"ל הוא שבית הדין דלמטה שואב את כוחו מהמשפט האלקי. אך דומה שיותר מכל הפרשנים האחרים משלב רבנו חיים בן עטר [רחב"ע] את היסוד הזה בפשט הפסוקים. רחב"ע חי במחצית הראשונה של המאה הי"ח, תחילה במרוקו ולימים בירושלים. הוא חיבר מספר חיבורים. חיבוריו לתלמוד "חפץ ה'" ו"ראשון לציון" עוסקים במסכתות מסדר מועד, זרעים וקדשים. חיבורו "פרי חיים" הוא על שלחן ערוך יורה דעה. ידיו רב לו גם בסוגיות של נזיקין ובחלק חושן משפט של שלחן ערוך. בפירושו הגדול לתורה "אור החיים" הוא משלב את היסוד הנזכר ואת השלכותיו בתוככי פרשנות הפשט.

אחת מהשלכותיו של היסוד הנזכר, לדעת רחב"ע, היא שכל ביצוע עוולה מתייג את העושה אותה כחייב. בית הדין דלמטה קיבל הרשאה משופט כל הארץ, לגזור עונש על אדם כאשר התקיימו נסיבות של חיוב או הרשעה, שנצפו ותועדו. ולכן כאשר מוטל על בית הדין דלמטה לשפוט צדק, הכוונה היא שהוא צריך לכוון להכרעה שעולה במשפטו של החייב, בבית הדין דלמעלה.

---

נגזרת נוספת מהשקפה זו היא שבית הדין דלמטה אינו יכול לשפוט את כל העוולות, הוא קיבל הרשאה לשפוט רק כאשר התקיימו קריטריונים מסוימים, אבל המעוול יהיה חייב כלפי שמיא גם כאשר בית הדין דלמטה אינו יכול לשופטו.

בפרשתנו כמו גם בפרשות רבות אחרות נזכר הביטוי "מות יומת". רחב"ע מתייחס לכפילות זו ומסבירה:

דע כי משפטי ה', הוא השופט כל העולם להמית לעושי רשעה, אלא שבחר לתת קצת מהם לשופטי ארץ וכו', ולזה אמר הכתוב "מות יומת", פירוש אותו שהוא בן מות, יומת על ידכם, כי בן מות הוא הגם שלא יומת מכם [אור החיים שמות כא, יב].

כלאו הניתק לעשה של "ושפטו את העם משפט צדק" [דברים טז, יח], נאמר "לא תעשו עוול במשפט" [ויקרא יט, טו], ועל כך הוא מפרש:

עוד ירצה באומרו במשפט בה"א הידיעה וכו', הנה הוא יוצא עול במשפט עליון וכו'.

השקפה זו אינה מיועדת רק לדיינים אלא לכל איש ישראל. כבר ידוע, שכל פגיעה בזולת נחשבת גם כעבירה כלפי שמים, אך בנוסף לכך, היא גם מעוותת את המשפט האלקי. כאשר אדם מכחש בעמיתו ומפסיד לו את ממונו, הרי הוא מפר בכך את האיזון הכלכלי שנקבע על ידי שופט כל הארץ.

---

זה פשט הפסוק "ומעלה מעל בה'", על פי פירוש רחב"ע.

ומעלה מעל בה' וכו', וכשזה בא וגוזלו, נמצא שגורם מעילה בה', ששינה עליו את הדין וכו', ונמצא ה' כביכול נחשד שלא עשה משפט צדק וכו' [אור החיים ויקרא ה, כא].

על פי השקפה יסודית זו מיישב רחב"ע שאלות נוספות הניבטות מן הכתובים. "מחלליה מות יומת", פתח ברבים וסיים ביחיד, מה פשרו של שינוי זה, תוהה רחב"ע. והוא משיב בדרכו: כל מחלל שבת עבר על איסור תורה וחייב, אלא שהמחללים נחלקים לשניים. יש אחד שיומת על ידי בית דין, ויש אחר שדינו מסור לשמים, ונכרתה הנפש ההיא. מי אשר חילל שבת בפני שני עדים כשרים ולאחר התראה ראויה, יובא לבית דין דלמטה וייגזר דינו למיתה. אבל אם נחסר אחד הקריטריונים הנדרשים להרשעה בבית דין דלמטה, כגון שלא הייתה התראה, או שנפגמה העדות וכיו"ב, הוא עדיין נשאר חייב בבית דין דלמעלה, והוא לא יינקה מעונש.

מחלליה מות יומת וכו', ולפי פשט הכתוב ירצה [לומר] מחלליה בין עושה בפני עדים ואחר ההתראה, בין עושה בינו לבין עצמו, א' מהם שהוא העושה בפני עדים והותרה, הוא שימות, אבל הב' לא יומת, אלא ונכרתה וגו' במשפט אל עליון [אור החיים שמות לא, יד].

והדברים מפורשים בפסקה נוספת:

לא יחשוב החושב שהמחלל האחר שאינו בעדים וגו' אין לו עונש מיתה כל עיקר, אלא הוא כעובר על לאו ועשה של קדושת שבת, לא כן הוא, אלא כל העושה בה מלאכה, ונכרתה הנפש, ואפילו בלא עדים והתראה וכו' [שם].

כאמור, ייחודו של רחב"ע בעניין זה שהוא מרחיב את ההשלכות של היסוד הנזכר ומשלב אותו לאו דווקא כדרש, כרמז או כסוד, אלא הוא שתול היטב בפשט הכתוב. ויש דוגמאות רבות ונוספות בפירוש "אור החיים" לתורה.

---

בפרשתנו, פרשת ראה, עוסק משה במרכזיות של הקודש והמקדש בישראל, המקום אשר יבחר ה'. כל מחנה ישראל ממוקם מסביב למחנה השכינה, ומושפע ממנו. בין השאר, מתייחס משה למקום הנכון של המעגלים החברתיים באומה, ובאחריות של החברה כלפי המעגלים החלשים שבה.

"כי יהיה בך אביון מאחד אחיך, באחד שעריך, בארצך אשר ה' אלוקיך נותן לך- לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. כי פתוח תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו".

"אור החיים" הקדוש מבאר ציווי זה של התורה, מעבר למשמעותו הפשוטה:

"ובדרך רמז, ירמוז להעיר הערה גדולה על אחד המיוחד שבאומה, אליו אנו מקווים ומצפים מתי יבוא- והוא מלך ישראל, משיחנו, אשר הוא אביון, וכבר נמשל לעני כאומרו 'עני ורוכב על חמור'."

האביון המתואר בפרשיה, אינו אביון פרטי. זהו אביון כלל ישראלי, להופעתו אנו מצפים כמעט 2000 שנה.

"ורמז הדבר אשר יסובבנו להיות אביון, ואמר 'בך'- פירוש, בסיבתך, כי עוונותינו האריכו קצנו…ולזה רמז באומרו 'מאחד אחיך'- שהוא המיוחד שבאחיך"…ואומרו 'בארצך'- להעיר כי הורתו ולידתו בארץ ישראל הקדושה".

מלך המשיח סובל, בעוונותינו, מעוני גשמי ורוחני, כיוון שהוא משקף את מצבנו הכללי כאומה. כאשר עם ישראל שרוי באביונות ובמחסור- גם גואלנו, מלך המשיח, שרוי במצב דומה. חז"ל דורשים את התיאור בספר ישעיה על דמותו של מלך המשיח: "והריחו ביראת ה'- מלמד שהטעינו מצוות וייסורין כריחיים". המשיח קשור בכל המישורים לעולם המתוקן, ולכן ברור שהורתו, לידתו וחייו הם בארץ הקדושה.

---

ממשיך "אור החיים" הקדוש: "או ירצה, על זה הדרך 'אביון באחד שעריך'- ע"פ דבריהם שאמרו בספר הזוהר 'אי חדא קהילה או חדא כנישתא יתערון בתשובה- מיד אתי בן דוד'…ואומרו 'בארצך'- העיר מקום תאוותו, היא ארץ הקדושה אשר ה' אלוקיך נותן לך, שהוא (המשיח) תאב מתי תפקוד 'העיר היונה' (ירושלים), חמדת הלבבות".

לפי דבריו הקדושים, עיקר התשובה של ישראל מכוונת להשבת השכינה לציון, לבניין חורבות ירושלים של מעלה ושל מטה.

מסיים "אור החיים" הקדוש, בביאור ציווי התורה "לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון" : "ויצו ה' לכל איש ישראל, שלא יאמץ את לבבו, אלא יתחזק בכל עוז ותעצומות למלאות חשק האחד המיוחד(-מלך המשיח), כי באמצעות מעשי בני אדם, ובפרט במצוות הצדקה, דכתיב 'בצדקה תכונני', וגמר אומר 'מאחיך האביון'- פירוש, מסיבת אחיך האביון הידוע(- המשיח), שיעריך אדם בדעתו, שהמעשה הוא לתכלית דבר זה, של משיח ה', שמו חיים".

אנו נדרשים לכוון את מעשינו ותפילותינו להשלמת החסרון הגדול, חסרון השכינה, ובניין ירושלים החריבה. מצוות הצדקה מבטאת את הערבות ההדדית בין כל החלקים שבאומה, והיא זו שבזכותה אנו נגאלים, הן צדקה לעניים פרטיים, והן צדקה לבניין הרוחני והגשמי של ארץ ישראל.

יהי רצון שבזכות ידנו הפתוחה, ובזכות העירנות שלנו כלפי  אחינו האביון, מלך המשיח החפץ לגאלנו, יפתח ה' לנו את אוצרו הטוב, וישפיע עלינו שפע ברכה עד בלי די, אמן.

שבת שלום ומבורך!

בפרשתנו, פרשת "ואתחנן", ממשיך משה רבנו בנאומו הגדול, נאום הפרידה והכניסה לארץ ישראל. אחת הפרשיות הבולטות בנאומו זה, היא פרשת "שמע ישראל", אותה אנו מצווים לומר מידי יום.

ננסה להעמיק מעט בציווי הנמצא בלב הפרשיה, אהבת ה', בדרכו של "אור החיים" הקדוש.

"כי בא הכתוב לשער שיעור האהבה שמחוייב כל איש ישראל לאהוב הבורא, ואמר שהוא בשיעור ההרגש אשר יבוא בלב האדם, בעת אשר תשיג ידו לג' דברים כאחד-כמו שתאמר אדם שהיה חשוך בנים, ועני, ונטה למות, ובא נביא בדבר ה' ובשרו כי יקום מחוליו, גם אמר אליו 'הנה אשתך הרה ויולדת בן', וכי רווח גדול נזדמן לו להעשיר בו- מאדם כזה, מה מאד יפליא אהבת האדון באין שיעור, ותהיה האהבה מורגשת בליבו בחשק מופלא, על אשר הטיב עמו כמה מעלות טובות- כמו כן יצווה ה' על כל איש ישראל עשות באהבתו תמיד".

כדי לזכות לאהבת ה' באמת, עלינו להתבונן ולהפנים עד כמה קרבת אלוקים יקרה לנו, "כי טוב יום בחצריך מאלף, בחרתי הסתופף בבית אלוקי מדור באהלי רשע". ככל שנבין יותר את היחס הנכון בין חיי עולם לחיי שעה- כך נזכה לחוש בבהירות רבה יותר את אהבתנו לרבש"ע.

ממשיך "אור החיים" הקדוש, ומביא משל נפלא בעניין זה. "והמשלתי דבר זה לאדם גדול ומופלא בנכסים, שרצה ללכת למקום רחוק, לצד סכנת מקום שהיה בו. אסף כל נכסיו, בקניית מרגלית גדולה באלף אלפי דינרי זהב, ושם לדרך פעמיו לעיר רחוקה, אשר שם נכון ליבו בטוח בממונו והונו. קודם שהגיע לעיר אשר פנה בדעתו ללכת שמה- כלתה צידתו, ואין דינר בכיסו, והיה מסתפק בדלות ובעוני גדול, ושפלות רב- כי אפס כסף. והנה, זה האיש, הגם שהוא מתהלך בדוחק וצער- עם כל זה ליבו שמח, וכליותיו עלצים(=שמחות), כי רב אונו והונו, וייצא ממקום המסתכן, ובוא יבוא ברינה נושא האבן הגדולה יקרת הערך. כן הדבר הזה- אדם שזכה בדבקותו יתברך, ובו קיבץ כל ממונו והונו, ויבז בעיניו קנות דבר בעולם הזה…ולקח לו ה' לאלוקים- אין לך קניה בעולם כקניין זה, למעלה מהאבן היקרה שבמשל, כי מי ידמה לו ומי ישווה לו? ואדם כזה, לו יהיה שיהיה דחוק ומצטער בימים מועטים אשר לו בעולם הזה, נכון ליבו בטוח בה' אור עולם, וישמח ליבו ויגל כבודו, ובהגיע למחוז חפצו, שהוא העולם הבא, הקיים והבטוח- הנה שכרו איתו".

יהי רצון שנזכה לאהבת ה' שלמה, ומתוך כך נזכה לכל הברכות הנשפעות לאוהבי ה'- בני, חיי ומזוני, בגשמיות וברוחניות, אמן.

שבת שלום ומבורך!

ספר דברים מכיל את נאומו הגדול של משה הנמשך מראשון לחודש שבט ועד למותו של משה המתרחש על פי חז"ל בז' אדר. הניסיון להבין את מבנה הנאום ולזהות את חלקיו אינו קל. הקושי העיקרי מצוי בפרקים הראשונים בנאום, פרקים א-י"א, הנעים קדימה ואחורה בזמן ובקריאה ראשונה גם יוצרים את הרושם שהנושאים הנידונים בהם חוזרים על עצמם (החל מפרק י"ב פותח משה את חלק המצוות בנאום הנמשך עד לפרק כ"ו).

למרות הקושי לחלק את הנאום נדמה שניתן לראות בפרקים א -ג יחידה אחת המתייחסת לעבר. היא פותחת בעבר הרחוק – היציאה מחורב, ומסתיימת בעבר הקרוב – כיבושי עבר הירדן המזרחי. פרק ד בפרשתנו נראה כמו פתיחת יחידה חדשה בנאום המתייחסת לעתיד. ביחידה זו פונה משה לישראל ומדבר על החוקים והמשפטים אותם צווה ה' לקיים בארץ אליה הם עתידים להיכנס: "ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות…" (ד,א).

בין סיכום ההתייחסות לעבר לבין תחילת המבט לעתיד מספר משה על תחינתו לה' להיכנס לארץ.

הקב"ה לא נענה לבקשת משה ובטרם מצטט משה את סירובו של ה' הוא מקדים ומבאר את הסיבה לסירוב: "ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי" (ג, כו). בפסוק זה חוזר משה על טענה שכבר הושמעה בפיו בפרק א בצמוד לתיאור עונשם של המרגלים: "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שמה… יהושע בן נון הוא יבוא שמה" (פסוק לז).

והרי משה נענש בחטאו ומדוע הוא מאשים את ישראל בעונשו?

המדרש בבראשית רבה מבאר עניין זה באופן הבא:

אמר לו הקב"ה למשה: באיזה פנים אתה מבקש ליכנס לארץ? משל לרועה שיצא לרעות צאנו של מלך ונשבית הצאן. ביקש הרועה ליכנס לפלטרין של מלך. אמר לו המלך: אם אתה נכנס עכשיו, מה יאמרו הבריות שאתה השבית הצאן. אף כאן אמר לו הקב"ה למשה: שבחך הוא שהוצאת ששים ריבוא וקברתם במדבר ואתה מכניס דור אחר…? אלא תהא בצדם ותבוא עימהם (במדבר רבה [וילנא] יט יג)

מן הדברים עולה שגורלו של המנהיג הוא כגורל העם אותו הוא מנהיג. לא יעלה על הדעת שהדור יוותר מאחור בשל חטאו בעוד המנהיג ממשיך הלאה. העם ומנהיגו קשורים קשר בל ינתק זה מזה.

כך, תחינתו של משה, המוצבת בתפר שבין העבר לעתיד, מהווה סיפור החותם את סיפורי העבר של דור המדבר. תורתו של משה תכנס לארץ ותלווה את עם ה' לנצח נצחים אולם המנהיג משה יוותר מאחור – עם הדור אותו הנהיג.

שבת פרשת דברים מכונה שבת חזון על שם ההפטרה הנקראת בשבת זו החלה תמיד לפני תשעה באב: "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה" (ישעיהו א/א).

בדבריו מוכיח ישעיהו את העם קשות על הקלקולים הדתיים והמוסריים שפשו בקרבו, מוכיח אותם על ההתרחקות מהקב"ה ועל אטימות הלב והאכזריות שבין איש לרעהו. הוא מוכיח את שדרת המנהיגות שסרחה ועיוותה משפט ואת האדם הפרטי שהרבה גם הוא להרע.  הנביא קורא להם "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" (פס' טז-יז). אם זאת תעשו – "טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ".

ישעיהו, המנבא כ-250 שנה לפני חורבן בית ראשון, מוכיח במילים קשות וחריפות את יהודה על הזוועות שהוא רואה בה אך גם מקונן עליה בלשון הקינה "איכה", לשון שתהפוך בימי החורבן בפיו של ירמיהו לסמל לכל הקינות כולן: ישעיהו אומר: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים" וירמיהו אחריו מקונן:  "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס" (איכה א/א).

לשניהם קדם משה בפרשתנו באמרו: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (דברים א/א).

חז"ל במדרש איכה (פרשה א, א) הצביעו על שלוש ה'איכות' באמרם: "שלושה נתנבאו בלשון איכה". והם מסבירים למה הדבר דומה: "א"ר לוי משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין אחד ראה אותה בשלותה ואחד ראה אותה בפחזותה ואחד ראה אותה בניוולה כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר איכה אשא לבדי טרחכם ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר איכה היתה לזונה ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר איכה ישבה".

ישעיהו שרואה אותם בפחזותם מקונן "איכה היתה לזונה קריה נאמנה". ירמיהו שמנבא על החורבן ומנסה בכל כוחו להשיב את העם בתשובה ולמנוע את החורבן נאלץ בסופו של דבר לקונן על ניוולם "איכה ישבה בדד…". אך משה שראה אותם בשלוותם – מדוע הוא משתמש בלשון הקינה "איכה"?

נתבונן ברצף הפסוקים בפרשת דברים:

(ט) וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם: (י) ד' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב: (יא) ד' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם: (יב) אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם: (יג) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם: (יד) וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת:

לאור העיון בפסוקים השאלה רק מתחזקת! משה דווקא פותח בברכה על קיום הבטחת הריבוי שנתן ד' לאבות ומנמק בכך את אי יכולתו לשאת לבדו בנטל. מדוע מתגנבת לפסוק יב נימה אחרת? גם של קינה (איכה אשא) וגם של טורח (טרחכם)?

דברי רש"י אולי יבהירו את העניין:

ותענו אותי וגו' – חלטתם את הדבר להנאתכם. היה לכם להשיב: רבינו משה ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך? לא ממך שנצטערת עליה?

אלא ידעתי מחשבותיכם שהייתם אומרים: עכשיו יתמנו עלינו דיינין הרבה, אם אין מכירנו אנו מביאין לו דורון והוא נושא לנו פנים:

טענה קשה בפי רש"י: ישראל שמחים על מינוי השופטים מפני שזה פותח פתח לעיוות משפט. משה מזהה את הנימה הזאת ורומז עליה בלשון הקינה "איכה". המדרש אם כן משרטט כאן קו עמוק המוביל מימיה הראשונים של כינון מערכת המשפט בימי משה, אל זעקתו של ישעיהו על מערכת המשפט שהצדק נעלם ממנה "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים". משם קצרה הדרך לקינתו של ירמיהו על העונש שנגזר עליהם גם בעקבות הפיכת המשפט למשפח: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס".

את נבואתו מסיים ישעיהו בהבטחה לכונן מחדש משפט צדק כמו זה שאליו כיוון משה:

וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ: וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה (ישעיהו א/כה-כז).

אמן כן יהי רצון.

שבת שלום וצום קל ומועיל.

לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה [במדבר ל,ג]. בתורת החסידות מוסבר העניין עד כמה ראוי להתייחס ברצינות אל כח הדיבור שלנו. בדיבור יש עוצמה רוחנית גדולה ובאפשרותנו לרוממו ובאפשרותנו להורידו לדיוטה תחתונה. ככל שאדם מקדש את דיבורו לבל יצאו ממנו דיבורים לבטלה או דיבור ירוד של גנאי ורכילות, הרי לדיבורו יש יותר כח ואמירתו מתממשת לטובה.

כאן מתפרשות המילים "לא יחל דברו" היינו שלא יעשה את דיבורו חול. אמנם אלו מדרגות גבוהות אך כשאדם יודע את האידיאל של דיבור מתוקן יכול הוא להתקרב לכך אפילו במידה יחסית וזה כבר משמעותי ביותר. אומר על כך בעל העבודת ישראל מקוזניץ: "מי שנזהר בדיבורו לבל תחולל שום מילה היוצאת מפיו ולא תהיה לבטלה, כל היוצא מפיו יעשה – ברכותיו מתקיימות וכל דיבור שלו נחשב כגזרה שיש למלאה".

הבן איש חי לקח את אותו פסוק בו פתחנו ולמד מהמילים לא יחל דברו במובן של המתנה בטרם דיבור וכך כתב : "האדם אינו צריך להתחיל מיד עם הדיבור, אלא יחשוב מקודם אם אין בזה דיבורים אסורים".

הגורלות על חלוקת הארץ

הגורל מוזכר במקרא אך ורק בשני הקשרים: שני השעירים ביום הכיפורים (ויקרא, טז, ח-ט) וחלוקת הארץ. בפרשתנו התורה מצווה אותנו על חלוקת הארץ, ועל שימוש בגורל לצורך החלוקה. הגורל מוזכר בתורה ביחס לחלוקת הארץ בארבע פרשיות, וכולן בספר במדבר. בפרשה שלנו (במדבר כו, נה-נו), אנו מוצאים:

אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ: עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט.

החלוקה הבסיסית על פי הגורל היתה של חלקי הארץ לשבטים. היתה גם חלוקה בתוך כל שבט למשפחות השונות, שלרוב הדעות גם היא התנהלה על פי גורל (כנלמד מהמילה "למשפחותיכם").[1]

רש"י (כו, נד) מתאר את תהליך ההגרלה לשבטים על פי חז"ל:[2]

לרב תרבה נחלתו – לשבט שהיה מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב, ואף על פי שלא היו החלקים שוים, שהרי הכל לפי רבוי השבט חלקו החלקים, לא עשו אלא ע"י גורל, והגורל היה על פי רוח הקודש, כמו שמפורש בבבא בתרא (קכב א) אלעזר הכהן היה מלובש באורים ותומים, ואומר ברוח הקדש אם שבט פלוני עולה, תחום פלוני עולה עמו. והשבטים היו כתובים בי"ב פתקין, וי"ב גבולים בי"ב פתקין, ובללום בקלפי והנשיא מכניס ידו לתוכה ונוטל שני פתקין, עולה בידו פתק של שם שבטו, ופתק של גבול המפורש לו, והגורל עצמו היה צווח ואומר אני הגורל עליתי לגבול פלוני, לשבט פלוני, שנאמר על פי הגורל, ולא נתחלקה הארץ במדה, לפי שיש גבול משובח מחברו, אלא בשומא, בית כור רע כנגד בית סאה טוב, הכל לפי הדמים:

המטרה היתה להתאים חלק בארץ לכל שבט, כאשר החלוקה של הארץ ל-12 חלקים כבר היתה נתונה מראש. באופן טבעי היינו מצפים שיהיו 12 פתקים על חלקים בארץ, וכל נשיא שבט יוציא פתק אחד שיקבע מהו החלק שיקבל השבט שלו. אך מסתבר שעשו מערכת כפולה ובעייתית: היו 12 פתקים עם חלקים ו-12 פתקים עם שמות שבטים. כל נשיא ניגש לקלפי ומוציא שני פתקים, באחד היה כתוב שם שבטו ובשני היה מופיע החלק בארץ. זוהי מערכת בעייתית, שכן לכאורה מתבקש שכאשר נשיא יוציא פתק לא יופיע בו שם השבט שלו דווקא, ובפרט הדבר תמוה לאור העובדה שניתן היה לעשות זאת באופן יותר ברור ובטוח, אם כל נשיא יוציא רק פתק אחד עם הנחלה שעלתה בגורל שלו.

מטרת הגורל

מדוע הדבר נעשה באופן כזה? מסתבר שהסיבה היא שהמטרה היתה להראות שהחלקים הללו אינם עולים מהקלפי באופן אקראי, אלא ישנו חלק שמיועד לכל שבט מלמעלה. לכן נזקקו לנס שכל נשיא שבט יוציא באופן אקראי פתק ובו שם שבטו שלו. צירוף המקרים שכל נשיא העלה את הפתק של שבטו הוא שהוכיח כי תוצאות הגורל נקבעו מלמעלה.

ניתן לשאול אם המשחק 'מכור' מדוע בכלל לעשות זאת בגורל? מדוע שהתורה לא תקבע בעצמה את החלקים השונים לכל שבט ללא הגרלה. אנו מבינים בדרך כלל את ההגרלה ההוגנת כמשהו שמבוסס על אקראיות גמורה (בפיקוח רו"ח ואנשי ציבור), שאל"כ יש חשש להטייה. כל מטרת ההגרלה היא ההגינות שבאקראיות. אם אין מטרה כזו, והכל מתנהל מלמעלה וקבוע מראש, אז מדוע בכלל לגשת לתהליך של הגרלה? מסתבר שהגורל הוא אמצעי שדרכו הקב"ה אומר את דברו כאשר הוא לא מתגלה אלינו ישירות.

האם זו המטרה של כל גורל?

בהלכה נעשים גורלות בכל מיני מצבים (ראה למשל ב"ב קו ע"ב ועוד. לסיכום ראה אנצי"ת ע' 'גורל').[3] מדובר בעיקר בשאלות של חלוקה, כאשר אין אפשרות לבצע חלוקה שווה בפועל. מדוע נדרש גורל? בפשטות הסיבה דומה לסיבה של הגרלות שנעשות גם בשאר מרחבי חיינו. מטרתן של הגרלות היא להותיר את ההכרעה לאקראיות, כאשר זהו הפתרון ההוגן. מדובר במצב שאין חלוקה/הכרעה עניינית ושוויונית במצב שבפנינו. לדוגמה, כאשר יש לנו רכוש לחלק בין שותפים או יורשים, אבל אין דרך לחלק אותו באופן שווה בין כולם.

אם המוריש הותיר אחריו עשרים אלף ₪ לשני יורשים קל לחלק אותם בשווה, כלומר לתת עשרת אלפים לכל אחד מהם. אבל מה נעשה אם המוריש השאיר אחריו חתול ומגפיים? במצב כזה אי אפשר לחלק את הירושה באופן שווה בין שניהם (לצורך הפשטות נתעלם מהאפשרות למכור ולחלק את הכסף). לכן עושים הגרלה בין שניהם מי יקבל את החתול ומי את המגפיים. מה תפקידה של ההגרלה? במקום לחלק את הרכוש מחלקים את הסיכוי לזכות בו. זהו סוג אחר של שוויון. במונחים כלכליים ניתן לראות בזה שוויון בהזדמנויות במקום חלוקה שוויונית של הרכוש בפועל.

יש לציין שבהגרלות כאלה אין מטרה לגלות אמת כלשהי. הן מיועדות למצוא פתרון אופטימלי של חלוקה או הכרעה כשאין כל דרך להגיע, ואף לא להתקרב, לחלוקה שוויונית, כלומר לאמת. ההגרלה היא תחליף לאמת.

יש מהמפרשים שמציעים לראות כל גורל בהלכה כמכשיר לגילוי האמת, כפי שראינו למעלה לגבי חלוקת הנחלות. לשיטתם הגורל הוא אמצעי להוציא לפועל את דבר ה', כלומר התוצאות של כל הגרלה הן מעשה ידיו של הקב"ה. לפי זה יוצא שתפקיד ההגרלה ההלכתית שונה מן ההגרלות הרגילות אותן אנו מכירים. אם הן מיועדות להציע שוויון וצדק חלוקתי אלטרנטיבי כשאי אפשר לחלק בשווה, ההגרלה ההלכתית חושפת את רצון ה', כלומר את האמת. ההגרלה ההלכתית לא נעשית כדי ליצור שוויון אלא כדי לחשוף ולהוציא לפועל את האמת. יש לכך סיוע מכמה מקורות, ובפרט הגורל שהוטל לגבי עכן. שם הכתוב מתאר בפירוש שהגורל היה אמצעי לחשוף את האמת ולא ליצור הזדמנויות שוות. כך הוא גם לגבי הגורל שהטילו המלחים בספר יונה כשהחליטו להטילו המימה. זו כמובן היתה התפיסה שביסוד הגורל שהוטל בעקבות נפילת לוחמי שיירת הל"ה בדרך לגוש עציון הנצור, שם ניהל ר' אריה לוין גורל (גורל הגר"א) שמטרתו היתה לזהות את הגופות.[4] גם שם הגורל היה גורל חושף ולא מכניזם ליצירת שוויוניות כמובן.

תפיסה אלטרנטיבית של הגורל ההלכתי[5]

אבל נראה לעניות דעתי שתפיסה גורפת זו של הגורל בהלכה היא שגויה. בפשטות גם בהלכה הגורל בדרך כלל מתפקד באותה צורה כמו שראינו למעלה. כאשר אי אפשר לחלק את הרכוש בצורה שווה עושים זאת בגורל כדי ליצור הוגנות אלטרנטיבית. ראיה ברורה לכך היא הצורך להקפיד על הגינותו של הגורל. אם הכל מכוון מלמעלה אין סיבה לדאוג להגינות, שהרי הקב"ה כבר ייתן את מה שהוא רוצה למי שירצה. הדרישה שהגורל ייערך באופן הגון פירושה שאנחנו באמת רואים אותו כתהליך אקראי ולא הוצאה לפועל של רצון אלוקי.

ואולי הצורה המיוחדת שבה בוצע הגורל על הנחלות בארץ, גם היא מעידה על כך. הצורה המיוחדת של הגורל כאן אולי מלמדת שהגורל הזה אכן היה מפוקח מלמעלה, זאת לעומת הגורלות הרגילים שהם תהליכים אקראיים באמת. גם בהלכה כשמתבצע גורל לחלוקת רכוש הכוונה היא ליצור צדק אלטרנטיבי ולא להוציא לפועל רצונות של הקב"ה.

אביא כעת שתי השלכות להצעתי.

1. תפיסת ההשגחה

ראשית, הדברים קשורים כמובן לתפיסה כללית יותר של השגחת הקב"ה על העולם. מקובל לחשוב שכל מה שקורה כאן הוא הוצאה לפועל של רצון ה'. אבל אם אכן התפיסה המוצעת כאן נכונה, משמעות הדברים היא שיש אירועים שמתרחשים כאן שאינם מנוהלים מלמעלה אלא מתנהלים כדרכו של עולם, על פי חוקי הטבע והאקראיות.

2. הגרלה בסילודין

שנית, יש בתפיסה התורנית חשש גדול משימוש מופרז בגורלות. למשל, יש שמביאים מספר חסידים איסור לבצע גורל על נפשות (אמנם במאמרי בתחומין כה הראיתי שמדובר בטעות פרשנית). גם גורל הגר"א שנעשה על ידי ר' אריה לוין נעשה בסילודין ועם הכנות מיוחדות באווירה מאד כבדה ורצינית. מקובל שגורל כזה אמור להיעשות רק על ידי צדיקים שראויים לכך.[6]

הפסוק (במדבר לד, א-ב) אומר:

וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ:

פסוק זה נדרש על ידי חז"ל בפסיקתא זוטרתא (שם) כך:

להזהיר בית דין על כך שלא יוציאו לעז על הגורלות.

גם הגמרא בסנהדרין מג ע"ב דורשת:

אמר לו יהושע לעכן: בבקשה ממך אל תוציא לעז על הגורלות, שעתידה ארץ ישראל שתתחלק בגורל.

בשו"ת הגאונים (קושטא, שלה, סי' ס; ווילנא, תרמה, סי' נז) כתב:

אין רשות לאדם מישראל לעבור על הגורל, שאין הגורל אלא מפי שמים, שנאמר: "על פי הגורל תיחלק הארץ". והעובר על הגורל כעובר על עשרת הדברות.

וכן כותב בשו"ת חוות יאיר, סי' סא, מייד אחרי שהוא מביא את תשובת הגאונים הנ"ל:

כי ראינו מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים שסמכו על הגורל באשר נעשה בלי מחשבות אדם ופעולת אנוש מצד התחכמות אך בגורל תחלק הארץ וכן סמכו על הגורל במיתת עכן ויונתן לולי שפדאוהו העם לא מצד הודאתו ונאמר בחיק יוטל הגורל ומה' כל משפטו ואפילו בא"ה היה מקובל זה כמו גבי יונה והמן הרשע לפשטי' דקרא +ע' תשו' בעל יד דוד בתשו' מגד שמים סימן י"ד שדחה דברי המחבר משום שעכן הודה מעצמו, ועוד דהתם עפ"י הדיבור הוי.+ מפני שקרוב הדבר שאם הגורל כהוגן ידבק בו השגחה עליונה כמ"ש הבה תמים

החוו"י כותב שיסוד האמון בגורל הוא שנעשה בלי התערבות אנושית, ואז יד ההשגחה שולטת בזה. בהמשך דבריו הוא מוסיף שגורל מקולקל אפשר לא לציית לו, בטענה שאם היה נעשה כהוגן אולי היה יוצא אחרת.

אבל מדבריי למעלה עולה שכל זה אמור רק ביחס לגורל חושף. גורל של חלוקת רכוש שמיועד להשיג צדק אלטרנטיבי אינו מהסוג הזה. הוא לא דורש הכנות מיוחדות, ולא קשור ליראת שמים או תפילות שהוא יעלה כהוגן. שם צריך רק להקפיד על הגינות (פיקוח של רואה חשבון ואישי ציבור) כדי שבאמת יושג שוויון הזדמנויות, הא ותו לא.

---

[1] יש בזה סתירה בדברי הראב"ד, שכנראה חזר בו. ראה שטמ"ק ב"ב קכא ע"ב וקי"ז ע"א בשמו. וראה גם רמב"ן במדבר כו, נה, ובשו"ת דבר אברהם סי' י, שהאריך בזה.

[2] ראה עוד בבבלי ב"ב קכב ע"א ובירושלמי יומא פ"ד ה"א.

[3] ראה גם מג"א סי' קלב סק"ב לגבי אמירת קדיש, וכן לגבי פייסות של כהנים שמחלקים את העבודה (יומא כב ע"א, וירושלמי יומא פ"ב ה"א, ורמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ד ה"א וה"ג). ובחלוקת מנותיהם (ראה משנה שבת קמח ע"ב, ורמב"ם הל' יו"ט פ"ד ה"כ).

[4] ראה על כך בספרו של שמחה רז, איש צדיק היה, עמ' 111-117

[5] ראה על כך מאמרי במידה טובה לפרשת פנחס, תשסז.

[6] ראה גם נתיבות המשפט סי' קנד סק"ו שכותב שאין דין גורל אלא במקום שחולקים את גוף הקרקע, שזה למדנו מחלוקת הארץ. אבל במחלוקת בדיני שכנים אין להכריע באמצעות גורל, ואין להם עצה אלא לעשות פשרה ביניהם. וכן בפתחי תשובה סי' קעג סק"ב הביא מהשבות יעקב (ח"ג סי' קסב) שגורל מועיל רק במקום שיש חלוקה שלא נעשית בסדר קווי. כלומר אם שותפים רוצים לחלוק באופן שכל מי שעולה ראשון בגורל יכול לבחור לו את חלקו, זה לא מועיל. רק בחלוקה כמו בחלוקת הארץ, כלומר שבכל עת שעולה שמו של שבט עולה גם חלקו עמו, שם מועיל גורל. אמנם כאן נראה שהבעייה היא גמירות הדעת של המשתתפים, ועדיין מסתבר שאם הכל הוחלט ונקבע מלמעלה גמירות הדעת לא אמורה להטריד אותנו. ראה דיון על כך למשל בשו"ת האלף לך שלמה (לר"ש קלוגר) או"ח סי' סב ועוד. ראה גם מאמרי הנ"ל במידה טובה.

שקט במחנה ישראל. עוד יום  רגיל, כמו אלו שקדמו לו וכמו אלו שיהיו אחריו. עדיין ממתינים לקראת הכניסה לארץ , עוד מעט, עוד פחות משנה.

ובינתיים חיי מחנה שגרתיים. אוספים מן בבוקר , לומדים תורה אצל משה, במשכן עובדים הכהנים, שבט שבט חונה על מקומו, ואשה מבקרת את שכנתה שזה עתה ילדה. שגרת מדבר.

ובצוק ממול, משקיפים שניים. מנסים בכל כוחם למצוא  פגע, ידית אחיזה קטנה שדרכה יוכלו להטיל את כל הרעל שנמצא בתוכם, חור קטן שדרכו יפעפע הארס ויתפשט. הם שם למטה לא יודעים איזו סכנה נוראית נשקפת להם מן הישימון. אם היו יודעים, ודאי היו מתכנסים לתפילה, היו מכריזים צום ועצרה, היו מתכנסים סביב משה ומבקשים שיתפלל עבורם, שלא יעזוב מלקרוא אל ה' בשעה הקשה הזו. אולי הקשה ביותר שהייתה להם עד כה.

אך הם לא יודעים. ולכן הם ממשיכים בשגרת חיים רגילה.

ובצוק ממול מסתובבים השניים בונים שבעה מזבחות ומקריבים שבעה פרים. עולם הטבע  מקבל את קרבנותיו. הם בטוחים שזה רק עניין של זמן, או של זווית הסתכלות, ותיכף תמצא הפרצה, הרגע הבודד ביום שבו אבא כועס על ילדו,  שבני זוג רבים, שויכוח גולש לשנאה וכעס מלווה בקצת עין רעה שודאי קיימת, או אולי  הצצה קטנה של קנאה לחצרו של השכן, דברים שהשגרה מלאה מהם. כך טבע הדברים.  ודרך שם כבר יהיה אפשר לחדור ולקלל. להרחיב את הרגע הזה ולהפוך אותו לקללה מתמשכת, למציאות.

ואין.

ארבעים שנה עם משה, עם תורה, לקחו עם ששגרת חייו הייתה העבדות הארורה, והפכו אותו לעם ששגרת חייו היא ללא פגם. אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו.

והם אפילו לא ידעו שהם כאלו. הם לא ידעו ששגרת חייהם מלאה באהבת ה', בדבקות בו, בסדרים מתוקנים, בצניעות ועין טובה, זה היה נראה להם טבעי ומובן מאליו שהפתחים לא מכוונים אחד מול השני, וכי אפשר אחרת?

---

וכיוון שאינם יודעים, אז צריך להודיע להם, לספר להם את שבחה של השגרה שלהם , וגם את כוחה ועוצמתה, וכמה שיש בה כדי להגן מכל מיני משקיפים בעלי עין רעה ולב חורש מזימות.

אז משה מספר להם ' וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלֲלֶךָּ:

וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹקיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹקיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה

לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹקיךָ:

אותנו רצו לקלל?? מתי? אז כשהיינו מול הרי מואב??  ולא הצליחו?   וכל כך הקב"ה אוהב אותנו, שלא כעס כלל  באותם ימים, והפך לנו קללות לברכות? ישתבח שמו לעד.

אבל משה יודע את כל האמת, והוא מקריא להם אחת לאחת את ברכותיו של בלעם,  וגם את כוונותיו. פיו מלא קללה, עינו הימנית סתומה וכולו רואה רק בשמאל. אך מול שגרת מחנה פשוטה של ישראל, שגרה בה האוהלים בנויים בצורה קרובה , אך יחד עם זאת צנועה. איש אינו מסתכל במה שאינו שייך לו, איש לא מחפש רעת חבירו, הפתחים לא מכוונים אל מקומו של השכן. שגרת מדבר , מול שגרה זו הוא נמס ומתמוטט, פיו כבר אינו ברשותו, והלשון מתנועעת מאליה, ממלמלת את מה שמורה לה בוראה, שבח והלל ורוממות לאומה ששגרת חייה הפשוטה, ניצחה את הקוסם העולמי בעל העין הרעה.

---