פורום המדרשות התורניות לבנות

נר איש וביתו / פרשת מקץ – שבת חנוכה

פורסם ב: 17:17 מאת yaaray

אדם שנאלץ לבחור בין הדלקת נר שבת להדלקת נר חנוכה (למשל כשאין לו די שמן), באיזה נר עליו לבחור?

האמורא רבא השיב שהדבר פשוט: "נר ביתו עדיף משום שלום ביתו". (שבת כג ע"ב).

רש"י מפרש שהקשר בין נר שבת לשלום ביתו, מפורש בסוגיה להלן (כה ע"ב) שם דרש רבי אבהו פסוק שמופיע במגילת איכה (ג,יז) ועוסק בחורבן – "ותזנח משלום נפשי", על העדרה של הדלקת נר בשבת. אלא שיש לשאול מפני מה סברו חז"ל שהדבר העיקרי שחסר לשם שלום אחרי החורבן הוא נר שבת?

בהמשך הסוגיה מתברר שערכו של נר חנוכה הוא משום 'פרסומי ניסא' – פרסום הנס. הסוגיה לא פירשה מניין ידע רבא ש'שלום ביתו' עדיף על 'פרסומי ניסא'?

האם לא עדיף פעם אחת לבטל מצוות נר שבת, כדי לפרסם את הנס?


נתבונן בשם בו בחר רבא לכנות את נר השבת: נר ביתו. זה המקום היחיד בש"ס בו מכונה נר שבת בכינוי זה. מסתבר שהבחירה לכנות את נר השבת 'נר ביתו' בסוגיה העוסקת בחנוכה, באה לרמוז לקשר שבין הדלקת נר שבת, לבין נר חנוכה שההגדרה היסודית שלו באותה סוגיה היא:

תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין – נר לכל אחד ואחד. (שבת כא ע"ב)

החיוב המוטל על 'איש וביתו' קושר את בני הבית זה לזה. כולם כאחד חייבים אך די בנר אחד להוציא את כולם. המהדרין אינם מסתפקים בנר אחד, ומדליקים עבור כל אחד מבני הבית נר.

הדלקת נר עבור כל אחד, מבטאת גם מימד אינדיבידואלי שקיים בכל אחד מבני הבית. אין הוא רק כלול באור הכללי של הבית, ועליו להדליק בעצמו.


אלא שבאורות שעומדים בפני עצמם ישנו סיכון. כל אחד עלול להוביל לכיוון אחר ועלול להתפתח סכסוך בין אחים. בסוגיית חנוכה בתלמוד הבבלי, רמזים רבים למעשה יוסף ואחיו. רמזים אלה 'נשתלו' בסוגיה לא רק כי חג החנוכה סמוך לזמן בו נקראות הפרשות העוסקות במעשי יוסף, אלא כהסתייגות עקרונית מריב בין אחים.

הזכרת השלום בסוגיית חנוכה באה לרמוז לסופו של בית המקדש, שחרב בגלל המחלוקת. זה היסוד לדרשת רבי אבהו "ותזנח משלום נפשי – זו הדלקת נר בשבת." חסרונו של נר שבת מבטא את המצב בו העם נתון במחלוקת ומריבה. נבאר מעט מדוע נר שבת הוא יסוד השלום. האור מאפשר לנו לראות את הסביבה: "במקום שאין נר אין שלום, שהולך ונכשל והולך באפילה." (רש"י שבת כה ע"ב ד"ה הדלקת). לפי פירוש זה ה'שלום' הוא האפשרות של בני האדם לא להנגף, להשמר מנזק. אך כמדומה שבהקשר של 'שלום ביתו' ניתן לפרש שהנר מסייע לבני האדם לראות זה את זה. למלה 'לראות' בהקשר זה, יכולה להיות משמעות ממשית – לראות ממש, אך גם משמעות אנושית: לראות זה את ליבו של זה, זה את דרכו ומחשבותיו של זה.

צירוף חלקי הסוגיה בא להורות שאמנם המצוה מהודרת יותר באופן בו מובלט אורו של כל אחד, אך רק כשיש שלום וכל אחד מהם 'רואה' את חבירו. כשאין שלום בבית (הפרטי והכללי) הבית עלול להחרב. הקביעה של רבא שיש להעדיף נר שבת משום שלום בית, אינה משום שערך השלום עולה על ערך פרסום הנס. אלא משום ש'שלום הבית' עומד ביסוד פרסום הנס והוא תנאי לו.


 

מי נותן ומי מקבל / סוכות

פורסם ב: 21:18 מאת yaaray

ייחודו של חג הסוכות הוא בכך שהוא אחד משלושת הרגלים. אולם הוא שייך גם לרצף של חגי תשרי: ראש השנה, יו"כ וסוכות – ובכך הוא גם חלק מימי הדין, וחיתום הדין נעשה בסופו, בהושענא רבה. ביום זה נהגו להקיף את המזבח ולחבוט בערבות במקדש, וכך אנו נוהגים היום זכר למקדש. עדות לקיום המנהג במקדש מצויה בגמרא במסכת סוכה שדנה בשאלה האם יש לחבוט ערבות גם כאשר הושענא רבה חל בשבת:

"פעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת, והביאו מרביות של ערבה מערב שבת, והניחום בעזרה, והכירו בהן בייתוסין ונטלום וכבשום תחת אבנים. למחר הכירו בהן עמי הארץ, ושמטום מתחת האבנים, והביאום הכהנים וזקפום בצידי המזבח. לפי שאין בייתוסין מודים שחיבוט ערבה דוחה את השבת." (סוכה, דף מג-מד).

למעשה מתארת הגמרא מצב שבו הביאו הפרושים את הערבות מבעוד מועד ביום שישי. אולם הבייתוסים, שסברו שאין לחבוט ערבות בשבת הניחו את הערבות תחת אבנים, בצורה שהפרושים לא יוכלו להשתמש בהם בשבת מבלי להרים את האבנים – שהם מוקצה. בהמשך הגיעו 'עמי ארצות' למקדש בשבת בבוקר, ראו שהאבנים מונחות על גבי הערבות והזיזו אותם, כך שניתן יהיה להשתמש בערבות מבלי לגעת במוקצה. בכך פתרו עמי הארץ את הבעיה שיכולה היתה למנוע מהפרושים להשתמש בערבות הללו בשבת, והפרושים יכלו לקיים את מנהגם.

בספר תן לי זמן, שיצא לאחרונה ובו ליקוט מתורותיו של הרב מנחם פרומן הוא מתייחס למעשה זה כך:

"מתוך מסכת סוכה בכללותה מתקבל רושם ברור: הקשר בין תלמידי החכמים לעמי הארצות (משמעותו המקורית של המונח 'עמי הארצות' היא כנראה עובדי אדמה) אינו קשר סתמי של סיוע טכני חד-פעמי כי אם קשר משמעותי ומהותי בהרבה. נראה שמנהג חיבוט הערבות הוא מעיקרו מנהג של איכרים, ולא הלכה שהתחדשה בבית המדרש; אחד המנהגים שנהגו עובדי האדמה מתוך ציפיה לשנה גשומה.." (עמ' 56).


באמצעו דוגמא זו, ודוגמאות נוספות מתאר הרב פרומן כי בעבר היו חלקי העם שנראים לעיתים נבדלים זה בזה למעשה בקשר קרוב והשלימו וסייעו זה לזה. בנושא זה הוא מצטט גם את הרב קוק:

"האינטלגנציה חושבת שיכולה היא להפרד מען ההמון, שאז תהיה יותר בריאה ברוחה, יותר אצילית במחשבתה. זוהי טעות יסודית, טעות שאינה מכירה בצד הבריא שיש בהכרות הטבעית, בהרגשות הטבעיות ובחושים הטבעיים…אבל כשם שמשפיעים עליו [על ההמון, המושפע מהאינטלגנציה/ גדולי תושיה] עצה ותושיה, המיישרים לפניו את נתיבות עולמו, כך הוא משפיע עליהם חיים בריאים. והצד המשותף של אצילי הרוח עם ההמון הוא הכוח המקיים את שני הצדדים על מעמדם, ומשמרם מכל ריקבון והתנוונות מוסרית וחומרית". (אורות הקדש, ח"ב, כח).

המדרשה בפרט, והאוניברסיטה בכלל הם מקומות הטרוגניים שמזמנים מפגש ושיח עם חלקים רבים של החברה בישראל. לעיתים נדמה בטעות כי ניתן להבחין בסגל, בצוות המנהלי, בתלמידות בתכניות השונות, מי הנותן ומי המקבל, אך למעשה זהו מצב מדומה. כל מי ששותף למפגשים הללו תורם ונתרם. לעיתים בדומה לתרומתם של תלמידי החכמים, ולעיתים בדומה לתרומתם של מי שקשוב ומחובר לקרקע ובכך למציאות. אך כולם לא יכולים להתקיים במלוא חיוניותם מבלי להיזקק לאחר.

אשרינו שזכינו.

על המחילה / יום כיפור

פורסם ב: 21:15 מאת yaaray

 

בהלכות ערב יום הכיפורים עוסק המחבר בספר שולחן ערוך בתפקיד המוטל על האדם הפוגע: "עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסנו; אפילו לא הקניטו אלא בדברים, צריך לפייסו…" (סימן תרו). בשל התמקדותו בפוגע ובחובת התהפכותו להיות מפייס הוא עוסק רק בו. הרמ"א שם מאיר את התפקיד המוטל על המתפייס: "והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול". הדברים מהווים קריאה לכולנו להשתייך לתנועת המוחלים.

ומדוע? למה יהיה זה נכון למחול למי שפגע בנו? מדוע שלא ימשיך לשאת על משא הפגיעה, והחובה לכאוב את הבגידה שנבגדנו תוטל על המתפייס? בין שאר הנימוקים לעיקרון זה מופיע נימוקו של בעל המשנה ברורה: "דכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, ואם הוא לא ירצה למחול גם לא ימחלו לו". ניתן לקרוא את דברי המשנה ברורה כשני נימוקים העומדים בפני עצמם, אם כי כנראה לא התכוון לכך.

ראשון בנימוקים הוא המפתח ליחסים שבין אדם למקום. בשעה שאנו עצמנו עומדים ביום הכיפורים ומבקשים מריבונו של עולם למחול לנו על מה שאנחנו הכתמנו לאורך השנה – כיצד אנו מסוגלים לבוא למעמד מיוחד זה אם אנו עצמנו איננו מוכנים להיות בין המוחלים על מה שהכתימו אותנו לאורך השנה כולה? יכולתו של אדם לנוע לקראת הא-לוהים מותנית בנכונות שלו לנוע כלפי חבירו.


במקום בו רוח הבריות נוחה הימנו – רוח המקום נוחה הימנו; במקום בו הוא דן לכף זכות – המקום דן אותו לכף זכות; במקום בו מוכן אדם למחול על הכאב שהוא נפגע ממנו – הוא רשאי לבוא בשערי בקשת המחילה מול ריבונו של עולם. אולם אם הוא עצמו אוטם את עצמו, ומבקש להמשיך ולשאת את הטינה והחסימה, הכאב והשנאה – כיצד יבוא בשערי המחילה. נדגיש כי אין מדובר בעבירות שלא-ראוי למחול עליהן. בהמשך הדיון אנו למדים על הרשות שלא למחול במקומות מסוימים, ואף על הזהירות שלא להעניק פרס לנבל ולאפשר לו להמשיך את דרכו. אולם אימוץ תנועה פנימית של מחילה היא היא דרך המלך ביכולת להתייצב מול ריבונו של עולם ולמבקש את מחילתו.

כאמור, אפשר שיש במשנה ברורה גם נימוק נוסף, והוא מחובר יותר לענייני בין אדם לחבירו: ישאל המסרב למחול את עצמו באיזו חברה הוא מבקש לחיות – בחברה בה נותרות המריבות והמהלומות על מכונן, וממשיכות להכאיב ולחסום, או בחברה בה מאומצת שפת מחילה וסליחה והתפייסות? הרינו כולנו גם נפגעים אך גם פוגעים, ובשל כך – אם אנו לא נסכים למחול אנו מעצימים את האטמוספרה הכללית של בניין חברה כועסת וחסומה, נוטרת ונוקמת, ואז אנו עצמנו מגלים שיכולת התיקון שלנו עצמנו נבלמת, והכעסים שכועסים עלינו נותרו על כנם.

על כן, מוטב לנו לאמץ את הדרכת הרמ"א ולהיות מהמוחלים. אימוץ המחילה פותח לנו שערי שמיים ויכולת לעמוד מול ריבונו של עולם ולייחל למחילתו, והוא גם תרומתנו לבניין עוד נדבך בחברה שהיא פותחת את ליבותיה, מנקה את סתימותיה, ופונה לשנה חדשה של קשרים עמוקים שבין אדם לחבירו, שמאפשרים לבוא בשערי האהבה והרעות, ולחיות חיים מאירים המלכדים אותנו כאחד. מתוך המחילה עולה אור גדול של סליחה וכפרה מול שמיים ומול בני אדם אחרים, ומוארת דרך מקרבת.


 

 

 

 

 

 

תשובה הדרגתית או פתאומית? / יום כיפור

פורסם ב: 20:59 מאת yaaray

יום הכיפורים, היום הקדוש בשנה, בו הקב"ה מוחל לנו על כל עוונותינו ואנחנו עומדים בקדושה ובטהרה לפני הקב"ה ללא כל עיסוק בענייני החומר ובענייני גשמיות, אלא עסוקים בתפילה, בהתעלות ובדבקות עליונה.

"כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ…

וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה…" (ויקרא ט"ז).

איזו חזרה בתשובה עדיפה? חזרה בתשובה של התעלות והתקדשות פתאומית, מעבר חד מהמצב בו היינו קודם לכן לבין המצב החדש של טהרה עליונה, או שאולי עדיפה דווקא התשובה האיטית, ההדרגתית, שלב אחרי שלב?


בספרו 'אורות התשובה', מתאר הרב קוק את שני סוגי התשובה:

"לְגַבֵּי מֶשֶׁךְ זְמַנָּהּ, הַתְּשׁוּבָה מִתְחַלֶּקֶת לִשְׁנֵי חֲלָקִים: תְּשׁוּבָה פִּתְאוֹמִית, וּתְשׁוּבָה הַדְרָגִית.

הַפִּתְאוֹמִית בָּאָה מִתּוֹךְ אֵיזֶה בָּרָק רוּחָנִי הַנִּכְנָס בַּנְּשָׁמָה, בְּפַעַם אַחַת מַכִּיר הוּא אֶת הָרַע וְאֶת הַכִּעוּר שֶׁל הַחֵטְא וְנֶהְפָּךְ לְאִישׁ אַחֵר, וּכְבָר מַרְגִּישׁ הוּא בְּקִרְבּוֹ הִשְׁתַּנּוּת גְּמוּרָה לְטוֹבָה. תְּשׁוּבָה זוֹ בָּאָה עַל יְדֵי אֵיזוֹ הוֹפָעָה שֶׁל סְגֻלָּה פְּנִימִית, עַל יְדֵי אֵיזוֹ הַשְׁפָּעָה נִשְׁמָתִית גְּדוֹלָה, שֶׁרָאוּי לְחַפֵּשׂ אֶת נְתִיבוֹתֶיהָ בְּעִמְקֵי תַּעֲלוּמָה.

וְיֶשְׁנָהּ תְּשׁוּבָה הַדְרָגִית. לֹא בְּרִיקָה הִבְרִיקָה בְּקִרְבּוֹ לְהִתְהַפֵּךְ מִן הָעֹמֶק שֶׁל הָרַע אֶל הַטּוֹב, אֶלָּא מַרְגִּישׁ הוּא שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת הוֹלֵךְ וּמֵטִיב דְּרָכָיו וְאָרְחוֹת חַיָּיו, רְצוֹנוֹ, הֲלָךְ–מַחְשְׁבוֹתָיו, וּבְמַהֲלָכוֹ זֶה הוֹלֵךְ הוּא וְכוֹבֵשׁ לְאַט לְאַט אֶת דַּרְכֵי הַיֹּשֶׁר, מְתַקֵּן אֶת הַמִּדּוֹת, מֵטִיב אֶת הַמַּעֲשִׂים, מְלַמֵּד אֶת עַצְמוֹ אֵיךְ לְהִתְכַּשֵׁר יוֹתֵר וְיוֹתֵר, עַד שֶׁהוּא בָּא לְמַעֲלָה רָמָה שֶׁל זִכּוּךְ וְתִקּוּן".

בכל סוג של תשובה יש יתרון. יש יתרון במהלך חד פעמי, כי כך אתה דוחה את הרע בבת אחת ולא נותן לו עוד מקום. אך כפי פתאומיות התשובה, כך יכולה לבוא גם הנפילה. לעומת זאת, התשובה ההדרגתית נותנת בינתיים עוד מקום לחטא, אך מצד שני התהליך הוא הדרגתי, מתוך שיקול דעת, שלב אחר שלב, כל נבנה בניין יציב וחזק יותר.


הרב קוק מסביר שהתשובה העליונה לא מגיעה מאיזו הבקרה או חוויה חד פעמית, אלא מראיית המציאות המופלאה שברא הקב"ה, הבנת הטוב הכללי שבמציאות, ומתוך הבנת הכלל- מחבר האדם הפרטי את עצמו אל הכלל הזה, להיות שייך אל הקב"ה.

איך שלא נסתכל על זה, יום כיפור הוא יום של התעלות פתאומית. אמנם יש הדרגתיות מר"ח אלול, אך עדיין הקפיצה ביום כיפור היא חדה. אכן, מיד עם סיום הצום בתחילת תפילת ערבית אנחנו ישר אומרים: "והוא רחום יכפר עוון…", חזרנו למצב של חטא, להיותנו אדם שבטבעו הוא חוטא. אמנם כן התעלינו וכן התקדמנו, אך הנחיתה שלאחר יום כיפור היא קשה.

התורה מחנכת אותנו לתשובה הדרגתית, שבאה מתוך שיקול דעת ומתוך התבוננות. תשובתם של אנשי נינווה הייתה מהירה מאוד, ואף קיצונית (צום גם לילדים ולבהמות). אמנם אנחנו למדים מזה שאף תשובה כזאת הקב"ה רוצה ומקבל, אך בכל זאת לפי הילקוט שמעוני, ארבעים יום בלבד לאחר תשובתם, חזרו אני נינווה למעשיהם הקודמים.

תהליך התשובה החל כבר ארבעים יום לפני יום הכיפורים, בתחילת חודש אלול. סליחות, תקיעת שופר, 'לדוד ה' אורי וישעי'. לאחר מכן עמדנו בראש השנה, הגענו לעשרת ימי תשובה, ומתוך תהליך הדרגתי הגענו ליום הכיפורים. גם יום זה אינו 'תחנה אחרונה', שהרי יש את סוכות, הושענא רבה ושמיני עצרת שאז נחתם הדין ואנחנו יוצאים מצוידים בכוחות רוחניים חדשים לשנה החדשה.

וידועים דברי חז"ל: 'פתחו לי פתח כחודה של מחט, ואפתח לכם פתח כפתחו של אולם', וכן 'הבא לטהר, מסייעין אותו'. אנחנו עושים מאמץ קטן מצדנו ואז הקב"ה עוזר, ואז אנחנו שוב עושים עוד צעד מצדנו, וחוזר חלילה. בהדרגתיות, שלב אחר שלב. כך נבנה בניין יציב, חזק ואיתן של תשובה, של דבקות בה'.

 

יום השמיעה / ראש השנה

פורסם ב: 20:56 מאת yaaray

בראש השנה ישנה מצווה אחת מהתורה מיוחדת ליום הזה, מצוות תקיעת שופר. יותר מדויק לומר שהמצווה היא לשמוע קול שופר, ואכן כך מברכים לפני התקיעה.

"דבר אל בני ישראל לאמר בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון, זכרון תרועה מקרא קודש…" (ויקרא כ"ג).

וכן בספר במדבר: "ובחודש השביעי באחד לחודש… יום תרועה יהיה לכם…".

לאדם יש חמישה חושים. נראה שחוש השמיעה הוא החוש העיקרי של יום זה, שהרי באמצעות השמיעה אנחנו מקיימים את עיקר המצווה של יום זה, לשמוע קול שופר.

מה מיוחד כל כך בחוש השמיעה? מדוע דווקא חוש זה מתאים יותר משאר החושים ליום ראש השנה, ליום התחלת השנה החדשה, ליום בו ממליכים מחדש את הקב"ה למלך עלינו ועל כל הארץ?


בפרשת האזינו שנקרא מיד לאחר ראש השנה משתמש משה רבינו בהזכרת חוש השמיעה: "האזינו השמיים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי". גם האזנה וגם שמיעה הינם פועל יוצא של חוש השמיעה, אבל יש הבדל ביניהם. האזנה היא דבר שדורש מהאדם יותר מאמץ, זאת לא רק שמיעה, אלא הפנמה, חיבור חזק בין השומע לבין המשמיע.

אמנם יש בשמיעה יתרון שאין בהאזנה, והוא שהאדם יכול לשמוע גם דברים רחוקים יותר ממנו, אמנם הוא לא 'מאזין' להם, אלא רק שומע קולו מעומעמים, אבל הוא מצליח לקלוט רשמים גם מרחוק. לכן, אגב, משה פונה אל השמיים להאזין אליו, כיוון שמשה במדרגתו היה קרוב לשמיים, ואילו אל הארץ פונה משה לשמוע, כיוון שמשה היה רחוק מן הארץ.

בשופר המצווה היא לשמוע, ולאו דווקא להקשיב ולהאזין. כלומר יש עניין לשמוע איזה קול רחוק, ולאו דווקא קרוב. איזה עניין רחוק יש לשמוע בתקיעת השופר?

שני אירועים מרכזיים מהעבר מזכירה לנו תקיעת השופר: בריאת העולם ומעמד הר סיני. בריאת העולם זהו היום שבו הומלך הקב"ה למלך על הבריאה. בהמלכתו של מלך תוקעים בשופר. כמו כן הייתה תקיעת שופר במעמד הר סיני, ביום מתן תורה. עלינו להיזכר בראש השנה בקולות אלה מן העבר הלאומי והאוניברסלי, לשמוע את אותם קולות המזכירים לנו כי ה' הוא מלך העולם האמתי, וכי התורה שהוא נתן לנו היא תורת חיים והיא המשמעות והתוכן האמתי של העולם הזה. כל תכלית אחרת של העולם הזה הינה רק תחפושת ומעטפת לתכלית האמת של העולם הזה.

אכן יש קולות אחרים המנסים לטשטש את העובדה שה' הוא בורא ומולך על העולם וכי התורה איננה תכלית העולם. לכן בראש השנה אנחנו צריכים לחדש את השמיעה הזאת, את השמיעה של קולות מרחוק ומגיעים עד לעתיד, לקול שופרו של משיח.

אנחנו שופטים את העולם הזה בשגרה לפי הראיה. אנחנו חושבים שמה שאנחנו רואים זאת האמת. בראש השנה אנחנו צריכים לשמוע, להאזין לבריאה, לשמוע את השופר שמזכיר לנו את האמת על העולם הזה.

חלק מענייני השופר נלמדים מהשופר של שנת היובל. בשופר של יובל משתחררים כל העבדים והקרקעות חוזרות לבעליהם. כך גם בראש השנה, עלינו להשתחרר מכל התפיסות שאנחנו כבולים להם, להשתחרר מכל המחשבות המוטעית ולהתחבר לכוח השמיעה שלנו, שממשחרר אותנו מכל עבדות ומחבר אותנו להמליך עלינו את ה' למלך.

 

אתם ניצבים / פרשיות נצבים – וילך

פורסם ב: 15:42 מאת yaaray

 

"(ט) אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵיכֶ֑ם רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל: (י) טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֑יךָ מֵחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶֽיךָ: (יא) לְעָבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ וּבְאָלָת֑וֹ אֲשֶׁר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ כֹּרֵ֥ת עִמְּךָ֖ הַיּֽוֹם: (יב) לְמַ֣עַן הָקִֽים־אֹתְךָ֩ הַיּ֨וֹם׀ ל֜וֹ לְעָ֗ם וְה֤וּא יִֽהְיֶה־לְּךָ֙ לֵֽאלֹהִ֔ים כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְכַאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּע֙ לַאֲבֹתֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב:    (יג) וְלֹ֥א אִתְּכֶ֖ם לְבַדְּכֶ֑ם אָנֹכִ֗י כֹּרֵת֙ אֶת־הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את וְאֶת־הָאָלָ֖ה הַזֹּֽאת: (יד) כִּי֩ אֶת־אֲשֶׁ֨ר יֶשְׁנ֜וֹ פֹּ֗ה עִמָּ֙נוּ֙ עֹמֵ֣ד הַיּ֔וֹם לִפְנֵ֖י יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאֵ֨ת אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֛נּוּ פֹּ֖ה עִמָּ֥נוּ הַיּֽוֹם:" דברים פרק כט.

נצבים.

כמה חזק. כמה זקוף. כמה בוטח.

לנגד עיני אני רואה ילד קטן שלא מזמן עמד על רגליו נאחז, מדדה, לא יציב, ופתאום עומד על שתי רגליים, ילדיות אך איתנות, זקוף ובטוח.


השורש י.צ.ב מופיע רבות במקרא. ראש לכל, כלפי הקב"ה. יעקב רואה אותו בחלומו נצב על הסולם[1], ודוד, שומע את דברו  נצב בשמים .[2] ברצותו הציב גבולות עמים [3], ובגערתו, נצבים גם מים כמו נד נוזלים. [4]

יציבותו של האדם , לעומת זאת , איננה מובנת מאליה . פעמים שהרגליים ניגפות ונכפפות. מעייפות , מפחד , ממאמץ… " וַאֲשֶׁ֥ר שָׁ֝כַ֗ב לֹא־יוֹסִ֥יף לָקֽוּם". [5]

"יְקֹוָ֤ק׀ יִשְׁמְרֵ֣הוּ וִֽ֭יחַיֵּהוּ " ,מרגיע דוד. "יִ֭סְעָדֶנּוּ עַל־עֶ֣רֶשׂ דְּוָ֑י כָּל־מִ֝שְׁכָּב֗וֹ הָפַ֥כְתָּ בְחָלְיֽוֹ ", והבקשה "חָנֵּ֥נִי וַהֲקִימֵ֦נִי " מתקיימת : "בְּזֹ֣את יָ֭דַעְתִּי כִּֽי־חָפַ֣צְתָּ בִּ֑י כִּ֤י לֹֽא־יָרִ֖יעַ אֹיְבִ֣י עָלָֽי: וַאֲנִ֗י בְּ֭תֻמִּי תָּמַ֣כְתָּ בִּ֑י וַתַּצִּיבֵ֖נִי לְפָנֶ֣יךָ לְעוֹלָֽם 3.

וכך אנו מובטחים ערב הכניסה לארץ : " וְהוֹרִ֧ישׁ יְקֹוָ֛ק אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֖לֶּה מִלִּפְנֵיכֶ֑ם וִֽירִשְׁתֶּ֣ם גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַעֲצֻמִ֖ים מִכֶּֽם: כָּל־הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר תִּדְרֹ֧ךְ כַּֽף־רַגְלְכֶ֛ם בּ֖וֹ לָכֶ֣ם יִהְיֶ֑ה מִן־הַמִּדְבָּ֨ר וְהַלְּבָנ֜וֹן מִן־ הַנָּהָ֣ר נְהַר־פְּרָ֗ת וְעַד֙ הַיָּ֣ם הָֽאַחֲר֔וֹן יִהְיֶ֖ה גְּבֻלְכֶֽם: לֹא־יִתְיַצֵּ֥ב אִ֖ישׁ בִּפְנֵיכֶ֑ם פַּחְדְּכֶ֨ם וּמֽוֹרַאֲכֶ֜ם יִתֵּ֣ן׀ יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם עַל־פְּנֵ֤י כָל־הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּדְרְכוּ־בָ֔הּ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם:" [6].

לא יתיצב איש בפניכם, כי ה' נצב על הסולם.

עונשו של הנחש היה קיצוץ רגליים . ההולך בדרכי ה' מוזמן לעמוד שתי רגליים יציבות . "התייצבו" , קורא משה לעם המבועת ממרכבות פרעה [7] :"אַל־תִּירָאוּ֒ הִֽתְיַצְּב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת יְקֹוָ֔ק אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיּ֑וֹם " . אם אין בכם כח , "יְקֹוָ֖ק יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּחֲרִשֽׁוּן ", אך אל תיראו. התייצבו וראו.


פעמים שדווקא הקושי והייסורים הם שמעמידים את האדם על רגליו". את מוצא (ל') [ק'] קללות חסר ב' אמר משה לישראל וכתב אחריהם אתם נצבים  (דברים כ"ט ט') לומר שהיסורין מעמידין אותן, וכה"א דרך קשתו ויציבני (איכה ג' י"ב) אחר שדרך קשתו ויציבני, ואומר אשר יאהב ה' יוכיח (משלי ג' י"ב) [8].

אלומתו של יוסף קמה וגם נצבה [9] ,במלחמה אל מול עמלק נצב משה על ראש הגבעה וידיו מורמות אל על [10] והאחות המסורה מתייצבת , ועוד איך , "לְדֵעָ֕ה מַה־יֵּעָשֶׂ֖ה לֽוֹ "[11] . ותתצב .[12]

כמה נפלא מעמד הר סיני . עם החרדה העצומה , למרות הפחד בתחתיתו של ההר כגיגית : " וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּתַחְתִּ֥ית הָהָֽר "[13] . כמה טרגיים דתן ואבירם המתייצבים פתח אהלם [14] . עת לזקוף…עת לכרוע…


"בשלשה מקומות נתנה תורה" , אומר המדרש [15] ," ובכולן כתיב יציבה: בסיני, באהל מועד ובערבות מואב. בסיני שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י"ט), באהל מועד שנאמר ונצבו איש פתח אהלו (שם /שמות/ ל"ג), בערבות מואב שנאמר אתם נצבים היום (דברים כ"ט).

התורה מעמדת את האדם על רגליו .

היום, ולעולם . "ישראל היו וגם עתידין להיות "[16] . "היו עד שלא נברא העולם, שנאמר זכור עדתך קנית קדם (תהלים עד ב), והן עכשיו, שנאמר אתם נצבים היום כלכם (דברים כט ט), ועתידין להיות, שנאמר והיו לי (נאום ה' אלהים) [אמר ה' צבאות] ליום אשר אני עושה סגלה  (מלאכי ג יז)…[17]


ארבעים שנות מדבר מגיעות אל סיומן . המסע שהתחיל ב" אַל־תִּירָאוּ֒ , הִֽתְיַצְּב֗וּ" ועבר דרך  " וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּתַחְתִּ֥ית הָהָֽר ,מסתיים ב" אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם ".

כולכם ." רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל: טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֑יךָ מֵחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶֽיךָ" .  "מכלל שנ' אתם נצבים מלמד שלא היו בהן חגרים…" [18].

ואחרי נצבים , וילך .לא עמידה של שיתוק וקפאון .לא נציב מלח .רק לפני רגע נעמד , ועכשיו הוא רץ . דרך צלחה!


[1] בראשית פרק כח פסוק יב

[2] תהלים פרק קיט פסוק פט

[3] דברים פרק לב פסוק ח

[4] שמות פרק טו פסוק ח

[5] תהילים פרקמ"א

[6]  דברים פרק יא פסוקים  כג-כה

[7] שמות פרק יד פסוק יג :

[8] בראשית רבתי פרשת וירא [המתחיל בעמוד 78]

[9]   בראשית פרק לז פסוק ז

[10] שמות פרק יז פסוק ט

[11] שמות פרק ב פסוק ד

[12] גם מבלי להיות מחכמי הלשון ,א"א שלא לשמוע את העוצמה , הקביעות והנחישות שב"ותתצב". סלע .

[13] שמות פרק יט פסוק יז. גם אם ההתייצבות כאן משמעותה הענות לציווי , לא סר כחה של המילה .

[14] במדבר פרק טז פסוק כז

[15] אוצר מדרשים (אייזנשטיין) שלשה וארבעה [המתחיל בעמוד 536]

[16] מדרש תנחומא (בובר) פרשת נח

[17] המדרש שם משווה את ישראל לאומה"ע וצ"ע.

[18] מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כ פסוק טו

וידוי על מצוה ולא רק על חטא / פרשת כי תבוא

פורסם ב: 14:57 מאת yaaray

 

פרשתנו פותחת במצוות "מקרא ביכורים". הציווי על הבאת הביכורים הופיע כבר במקום אחר (דברים יב, ו) וכאן נתחדשה תוספת הדיבור הנלווה למצווה. מביא הביכורים מצווה להביא את יבולו למקדש ובזמן שהכהן מניח את הטנא קורא האדם פסוקים המתמצתים את שעבוד מצרים ואת הגאולה, עד לכניסה לארץ וההנאה מיבולה: "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'" (דברים כו, ט-י).

המצווה מסתיימת בציווי לשמוח ביבול שניתן מאת ה', יחד עם אוכלוסיות שלא זכו לקרקע ולנכסים משלהן: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ. (שם, יא).

סיכום זה של מצוות מקרא ביכורים מתקשר באופן מיידי למצווה הסמוכה – "וידוי מעשרות". בעל הקרקע הצטווה לתת בכל שנה שלישית מעשר עני. גם במקרה זה מקור המצווה להפריש את המעשרות נזכר במקור אחר (דברים יד, כב-כט) וכאן מתחדשת החובה להוסיף דיבור לצד קיום המצווה. בדבריו מצווה האדם, פעמיים בשבע שנים, להתוודות כי אכן קיים את המצווה: "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי: לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ": (שם, יג-טו).

הקב"ה נתן לנו ארץ זבת חלב ודבש, ואנו נותנים מיבולנו שגידלנו בארץ זו לנזקקים שסביבנו.

הרבה יש ללמוד עוד על מצוות אלו, כל אחת בפני עצמה ומהקשר שביניהן. בדברים הבאים אבקש להתמקד בדברי הרב קוק על מצוות "וידוי מעשות". הרב עומד על הפער שיש בין וידוי מעשרות לבין וידויים אחרים שאנחנו רגילים בהם. בדרך כלל אנו מתוודים על חטאינו כחלק מבקשתנו לשוב בתשובה "אשמנו, בגדנו", אולם כאן מתוודה האדם על כך שקיים את המצווה "עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי ". מה מקומו ופשרו של וידוי זה?

בתשובתו עומד הרב על החשיבות שיש בכך שהאדם ידע לומר בפה מלא אילו דברים טובים עשה, באילו יעדים עמד:

"…נתנה לנו התורה דרך להערה (=התעוררות), שצריך האדם שישמח גם כן לפעמים בביטוי שפתיים על מעשה הטוב אשר עשה. וכפי המדה הראויה לחזק לבבו בעבודה… ראוי שימצא בנפשו קורת רוח ויימלא שמחה ושלווה, ולא יהיה תמיד בעיניו כרשע וכמקצר גם במקום שיצא באמת ידי חובתו. על כן כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בוידוי העוונות, כן יש גם כן תועלת לפרקים קבועים, שאמנם רחוקים הם ואינם תדירים כל כך כוידוי של חטאים… גם כן בוידוי המצוות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק ארחות חייו בדרך ה'…" (הראי"ה קוק, עין אי"ה, ברכות (ב), על המשנה במסכת מעשר שני פ"ה מ"י).

דווקא כדי שנוכל להתחזק בעבודת ה', עלינו ללמוד לחזק את עצמנו. הדגשת השלילי בלבד עלולה להביא לרפיון ידיים. במובן זה מצוות וידוי מעשרות היא "בניין אב" למצוות כולן: "שלא יפליג האדם עצמו לדון תמיד את נפשו לכף חובה, ולמצוא עצמו חייב ובלתי ממלא חובתו גם במקום שהוא ממלא אותה, כי אם ידון על עצמו גם כן בקו האמת, בעין פקוחה, לדעת את מעשהו למצוא קורת רוח ושמחת הלב במעשה הטוב… על כן דרוש לנו וידוי המצוות לפרקים, לחזק את לבבנו אל דרך ה', כמו שדרוש לנו וידוי הפשעים למען סור מוקשי רע"(שם).

בימים אלו, עת הימים הנוראים דופקים על דלתות לבבנו, אני מאחלת לכולנו שנצליח לומר לעצמנו בפה מלא במה כשלנו ובמה הצלחנו, ממה לסור ובמה לדבוק.

שבת שלום ושנה טובה ומתוקה לכן ולכל בית ישראל

 

מחשבות לחודש אלול

פורסם ב: 14:39 מאת yaaray

 

אלול. תמיד כשאני שומעת את המילה הזו, ובפרט כשאלול באמת כבר מגיע, אני עומדת נפעמת מול אוסף קונפליקטים שמתחוללים בתוכי בסערה. השמחה… ההתחדשות… הטהרה… אל מול היראה… המתח… הפחד… הכאב… הכאב סביב שאלות נוקבות שמציפות אותי כל שנה מחדש: “מה יהיה איתי? כמה הבטחתי באלול שנה שעברה, וכמה באמת קיימתי? כמה באמת התקדמתי? איפה אני ביחס לשנה עברה (איפה אני לעומת השכנה הצדיקה?…) האם באמת אני טובה??”

השאלות האלו יכולות בדרך כלל לגמד אותי לכדי נמלה קטנה וחסרת ערך, כיוון שהתשובה ברורה לי, ולצערי, נראה שהיא לא “משחקת לטובתי”.

אפשר לומר באמת שאלול זה דף חלק. ממש התחלה חדשה. אנו גם יודעים שכל שאלול זו ההזדמנות לתשובה, אבל בין הידיעה הזו בשכל לבין ההרגשה שבלב, יש פער. תהום!! הפער יוצר את הכאב העמוק. וככל שהפער גדול, התסכול גדול.


אני מניחה שלכל אדם יש את השאלות וההתמרדויות האלו בתוכו. לא יהיה נכון להדחיק אותן בתירוצים שונים, ולכן חייבים לבחור להתבונן בדברים מזווית קצת אחרת.

נשים לב מאיפה השאלות צצות.

השאלות באות מבפנים. מתוך הנשמה. היא רוצה שנתייחס לקריאה שלה. שנשים לב מה היא מבקשת. והיא זקוקה למענה על השאלות. “שימו לב אל הנשמה”.

הרב טל שליט”א מביא את השלב הזה בדרך ההתבוננות, ומלמד שחשוב לתת מענה לשאלות נוקבות. זה מה שיחבר את הידיעה השכלית עם הלב. צריך לתת לשאלות לצוף… זה יכול להיות לא נעים. לכל אחד זה יגע בנקודות הכואבות שלו, אך כשמגיע הבירור האמיתי, ואדם נותן מענה מדויק ונכון בעזרת ה’, מענה ש”מדבר אליו” ולא סיסמאות בעלמא, אזי הוא בדרך הנכונה לצמצום הפער, וממילא להפחתת הכאב. אם כך, השאלות שצפות באלול הן אמיתיות וחשובות! ומה אענה אל מול המבוכה הגדולה שאני נמצאת בה כל שנה מחדש?

האמת היא שהתשובות לשאלות האלה היא אחת. איני נמדדת ביחס לתוצאת שלי! אני אדם בעל ערך מעצם הנשמה האלוקית שבקרבי. הנשמה היא אור עצום שרק מעצם היותה בקרבי אני יודעת שאני באמת טובה. כך שהשאלה כמה התקדמתי לעומת ההבטחות שלי, ואיך אני ביחס לאחרים היא בכלל לא רלוונטית! אני יודעת מה אני רוצה. מתמקדת ברצון. להתקרבות. לתשובה אמיתית. עושה השתדלות מסוימת וכל השאר בידיים של ה’.

מדהים לראות בסיפורו של רבי נחמן מברסלב “מעשה מאבידת בת מלך” שאמר על הספור שכל מי שהיה שומע אותו היה לו הרהור תשובה. הסיפור מתאר את המשנה למלך שיצאת לחפש את בת במלך (שהיא הנשמה האלוקית), כמה שהוא עובר בדרך. מתאמץ, מבקש, מחפש, כמה שהוא גם מפשל… נרדם בדיוק ביום שהוא קבע להציל אותה, ועוד… סיפור שמכיל את כל טלטלות הנפש האפשריות, אך המיוחד הוא שהמשנה למלך כל הזמן החזיק ברצון שלו למצוא את בת במלך. ואכן בסוף הסיפור כתוב “ואיך שהוציאה (את בת המלך) לא סיפר, ובסוף הוציאה”. איך שהוציא זה באמת כבר לא משנה, התוצאה היא לא העיקר! הדרך שאדם עבר עם הרצון החזק שלו – היא העיקר. זה אלול – להחזיק ברצון לקרבת ה’. להשתדל מה שביכולתנו. התוצאה ביד ה’ יתברך בלבד.

(באדיבות אתר 'טל חיים')

לחזור ‏לחלום הראשוני / טו באב

פורסם ב: 11:51 מאת yaaray

 

עם מי הכריז הקדוש ברוך הוא שהוא רוצה "להתחתן"? על הקשר המיוחד בין תשעה באב לט"ו באב.

בין האבל של ט' באב לשמחה ב-ט"ו באב יש קשר מיוחד, בו משתלבים כל אחד ואחת, וחוזרים לחלום את החלום, ולשאוף לחזור לחיקו של אבא.

אנחנו עודנו בתוככי המיצרים, של ימי בין המצרים הכואבים, שבית המקדש עומד שמם ושועלים ‏‏מהלכים בו. ‏
בקרוב יחול ט' באב (אלמלא יתהפך לנו בעז"ה לשמחה) ואנו נרד ‏לארץ ושוב פעם נקרא את ‏הפסוקים הכואבים של מגילת איכה, וננסה להצטרף לבכיה הגדולה ‏של השכינה ש"דמעתה על לחיה" ‏על כך שאבד מאתנו בית חיינו, המקום שהיה משוש כל הארץ, ‏מקור השמחה שלנו – שמם.‏
אבד מאתנו כל חזון – אין נביא, אין מי שאומר דבר ה' בגילוי. ולעומת זאת ‏כל כך הרבה 'נביאי ‏שקר'. הגורן העגולה, שבה ישבו יחדד באהבה אחוה ורעות גדולי ישראל, ‏במושב הסנהדרין, עומדת ‏ריקה ומבכה את גדולי ישראל שפזורים כל כך, וכל כך קשה ליהודי ‏למצוא דבר הלכה ברורה. הריחוק ‏‏, הכאב, הצימאון לחיות חיים יהודיים שלמים ש"אל חי" פועם ‏בקרב ממלכתנו…‏
נדלג רגע אחד על ימי הכאב ונתבונן בהמשך החודש שלנו. ‏


ט"ו באב

ישנו תאריך מיוחד בו נוהגים מקצת ‏שמחה והוא יום ט"ו באב. ידוע שיום זה היה מיוחד לעניין של ‏‏"זיווגים". ביום זה (וביום הכיפורים, ראו משנה בתענית כו, ב) יצאו ‏בנות ישראל לכרמים על מנת ‏למצוא את שידוכן. וכידוע לא היו ימים טובים לישראל כימים אלה, ‏ביום זה הותרו השבטים לבוא ‏זה בזה, שכל שבטי ישראל יכלו להתחבר יחד, יום שבו שבט ‏בנימין אחרי שהוחרם מלבוא בקהל ‏הותר לו לחזור ולהתחתן עם שבטי ישראל. יום שכלו מביע ‏שמחת חתנים, אחדות ואהבה. ‏

עם מי הכריז הקדוש ברוך הוא שהוא רוצה "להתחתן"?‏

ידוע חידושו של בעל ספר ה"בני יששכר", שהסביר מדוע דווקא ביום זה זורח אור האהבה? והוא ‏מסביר ‏שבריאת העולם על פי חז"ל הייתה ביום כ"ה באלול. וידועים דברי האריז"ל שהאדם הוא ‏עולם קטן, ‏אך גם העולם הגדול הוא בדמות אדם. וכשם שאצל האדם הגמרא מתארת לנו שארבעים ‏יום ‏קודם יצירתו יוצאת בת קול ומכריזה בת פלוני לפלוני, ונקבע זיווגו הפוטנציאלי של האדם, כך ‏גם ‏ארבעים יום לפני יצירת העולם הכריז הקדוש ברוך הוא בשמים שהוא רוצה להתחתן עם כנסת ‏‏ישראל, כביכול (!). הקב"ה ארבעים יום קודם בריאת העולם הכריז מה מטרת בריאתו. ‏

ארבעים יום קודם ‏כ"ה באלול זה יום ט'ו באב, כלומר שיום זה מסמל כבר משורש הבריאה את ‏היום שבו נחרטה ‏התכלית של בריאתת העולם שנולד ונברא תשעה חודשים אחר כך: עולם שתכליתו ‏הרצון של הקב"ה ‏להתחבר לכנסת ישראל, "לחבר אשת נעורים עם דודה".‏ נחזור צעד אחורה לימי האבל שלנו, ונראה בס"ד שיש לומר שישנו קשר בין יום ט"ו באב לט' ‏באב. ‏


שבר באמון

ט"ו באב זה היום שמסמל את החלום ואת התכלית שאליה העולם צריך להגיע, והיא ‏האהבה ‏השלימה בינינו לבין ה' יתברך. לעומת יום זה עומד יום תשעה באב שמסמל את עומק ‏השבר, ‏שהעולם לא מצליח להגיע לנקודת התכלית שלו. תשעה באב היה הלילה בו עם ישראל ‏בכה בחטא ‏המרגלים שהוא לא רוצה להכנס לארץ הקודש – היה בזה שבר באמון בקב"ה שהוא ‏רוצה בטובתנו, ‏רוצה להטיב לנו, רוצה להתחבר עימנו בארצנו הקדושה. אבל נוצר שבר בקשר, ‏שבר באמון. ‏
הבכייה לחינם הזאת חדרה לתוכנו והיא שהחריבה לנו את בית ראשון ואת בית שני, ‏וכל הצרות ‏הגדולות נולדו מהמציאות שבה ברחנוו מהנקודה הכי שלימה של העולם, נקודת הלב ‏של בית ‏המקדש, נקודת קודש הקודשים, שיש פני תינוק ופני תינוקת על פני הכפורת שהשכינה ‏יוצאת ‏מביניהם, ופניהם איש אל אחיו, ומורים על אהבה ואמון. וממילא כשהיא נעלמה נחרב ביתנו ‏ושמם. ‏ניטל הלב של העניין.‏


לחזור לאמון הראשוני

האותיות של החודש שלנו, "אב", מסמלות את האותיות הראשיות, האותיות הבסיסיות שמהן ‏‏ממשיכות כל האותיות המרכיבות את שפת הקודש. חודש אב קורא לנו לחזור לא', ב', לחזור ‏‏לשורש: ‏

בשביל מה באנו לפה? ‏

מה אנחנו כעם באנו לעשות פה?

מה אני כיהודיה צריכה לעשות ‏בעולם הזה? ‏

לחזור ולשאול את השאלות הכי בסיסיות האלה את עצמינו. לחזור חזרה לא', ב'. ‏לחלום הראשוני ‏של חיבור אשת הנעורים עם דודה, ולראות איך מביאים את העולם – ואת עצמי ‏– חזרה למסלול ‏הראשוני שלו. ‏
כידוע השורש של חוסר האמון הזה התחיל בנחש הקדמוני שהטיל את הזוהמה והחוסר אמון בין ‏‏אדם וחוה לבין ה' יתברך. וכשאדםם הראשון נפל בחטא והתחבא בגן עדן, הקב"ה קרא לו "איכה"? ‏‏כשמתחבאים בנבכי החיים ולא חיים את התכלית, כשמאבדים את האמון בה' יתברך, ומתחבאים ‏‏ממנו, אנו מוצאים את עצמינו בשיא החושך "איכה – ישבה בדד". ‏
אבל התיקון לזה הוא שנעמוד ‏מול ה' יתברך כפי שאנחנו, ונשאל את עצמינו:

"איכה"? ‏

איפה אני? ‏

איך הלכתי כל כך רחוק? ‏

ואז אשבור ‏את מסכי הקרח שהצטברו ביני ובין ה' יתברך ואחזור חזרה לאמון, אמון באהבה ‏הגדולה, אמון ‏ברצון של ה' יתברך לחזור לבית חיינו ולהשיב לנו את כל המתנות הנפלאות שהיו ‏חלק מהקשר ‏החי: בית המקדש, הנבואה, הסנהדרין, אורים ותומים, שירת הלויים וכו'.

השמחה הטבעית ‏האישית שלי בקשר החי עם ה' יתברך, כאב לביתו.‏
וכשנעשה זאת בעז"ה נזכה במהרה לראות ‏בימי השמחה והמועד שלנו, כיצד גוללין את הפרוכות ‏המכסות את קודש הקודשים, ונשובב ונראה ‏כיצד ארון הברית עומד על אבן השתיה שעליה הושתת ‏העולם, היא תכלית העולם.‏
ושוב נראה ‏כיצד הכרובים פניהם איש אל אחיו באהבה אחוה שלום ורעות.‏
שנזכה לנחמה גדולה,‏
זאביק

 

על צדק ומשפט / פרשת דברים

פורסם ב: 12:46 מאת yaaray

 

שבת פרשת דברים מכונה שבת חזון על שם ההפטרה הנקראת בשבת זו החלה תמיד לפני תשעה באב: "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה" (ישעיהו א/א).

בדבריו מוכיח ישעיהו את העם קשות על הקלקולים הדתיים והמוסריים שפשו בקרבו, מוכיח אותם על ההתרחקות מהקב"ה ועל אטימות הלב והאכזריות שבין איש לרעהו. הוא מוכיח את שדרת המנהיגות שסרחה ועיוותה משפט ואת האדם הפרטי שהרבה גם הוא להרע.  הנביא קורא להם "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" (פס' טז-יז). אם זאת תעשו – "טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ".

ישעיהו, המנבא כ-250 שנה לפני חורבן בית ראשון, מוכיח במילים קשות וחריפות את יהודה על הזוועות שהוא רואה בה אך גם מקונן עליה בלשון הקינה "איכה", לשון שתהפוך בימי החורבן בפיו של ירמיהו לסמל לכל הקינות כולן: ישעיהו אומר: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים" וירמיהו אחריו מקונן:  "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס" (איכה א/א).

לשניהם קדם משה בפרשתנו באמרו: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (דברים א/א).

חז"ל במדרש איכה (פרשה א, א) הצביעו על שלוש ה'איכות' באמרם: "שלושה נתנבאו בלשון איכה". והם מסבירים למה הדבר דומה: "א"ר לוי משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין אחד ראה אותה בשלותה ואחד ראה אותה בפחזותה ואחד ראה אותה בניוולה כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר איכה אשא לבדי טרחכם ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר איכה היתה לזונה ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר איכה ישבה".

ישעיהו שרואה אותם בפחזותם מקונן "איכה היתה לזונה קריה נאמנה". ירמיהו שמנבא על החורבן ומנסה בכל כוחו להשיב את העם בתשובה ולמנוע את החורבן נאלץ בסופו של דבר לקונן על ניוולם "איכה ישבה בדד…". אך משה שראה אותם בשלוותם – מדוע הוא משתמש בלשון הקינה "איכה"?


נתבונן ברצף הפסוקים בפרשת דברים:

(ט) וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם: (י) ד' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב: (יא) ד' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם: (יב) אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם: (יג) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם: (יד) וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת:

לאור העיון בפסוקים השאלה רק מתחזקת! משה דווקא פותח בברכה על קיום הבטחת הריבוי שנתן ד' לאבות ומנמק בכך את אי יכולתו לשאת לבדו בנטל. מדוע מתגנבת לפסוק יב נימה אחרת? גם של קינה (איכה אשא) וגם של טורח (טרחכם)?

דברי רש"י אולי יבהירו את העניין:

ותענו אותי וגו' – חלטתם את הדבר להנאתכם. היה לכם להשיב: רבינו משה ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך? לא ממך שנצטערת עליה?

אלא ידעתי מחשבותיכם שהייתם אומרים: עכשיו יתמנו עלינו דיינין הרבה, אם אין מכירנו אנו מביאין לו דורון והוא נושא לנו פנים:

טענה קשה בפי רש"י: ישראל שמחים על מינוי השופטים מפני שזה פותח פתח לעיוות משפט. משה מזהה את הנימה הזאת ורומז עליה בלשון הקינה "איכה". המדרש אם כן משרטט כאן קו עמוק המוביל מימיה הראשונים של כינון מערכת המשפט בימי משה, אל זעקתו של ישעיהו על מערכת המשפט שהצדק נעלם ממנה "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים". משם קצרה הדרך לקינתו של ירמיהו על העונש שנגזר עליהם גם בעקבות הפיכת המשפט למשפח: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס".

את נבואתו מסיים ישעיהו בהבטחה לכונן מחדש משפט צדק כמו זה שאליו כיוון משה:

וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ: וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה (ישעיהו א/כה-כז).

אמן כן יהי רצון.

שבת שלום וצום קל ומועיל.

 

כשהבן תובע ולא מרפה / יז' בתמוז

פורסם ב: 11:58 מאת yaaray

 

השבוע נציין את תענית י"ז בתמוז שנקבעה על חמישה דברים שארעו לאבותינו (תענית, פ"ד משנה ו). לפני הכל יש לשאול, האם לא התענינו מספיק זמן עבור אותם דברים? עד מתי יהיה עלינו לזכור ולבָכּות אירועים הסטוריים רחוקים?

את השאלה הזו הזכירו כבר הפוסקים: "דהא [=שהרי] צער על העבר הוא פועל הבל, וגם יש לקבל דין שמים ויסורים מאהבה?!" (בספר "מחצית השקל" על השו"ע (סימן תקמ"ט) בשם השל"ה) דהיינו מדוע אנו "נתקעים" כל-כך בעבר, עלינו להרפות ממנו! וכן, הרי לימדונו חז"ל כי עלינו לקבל הכל באהבה, אז מדוע לצום ולהתייסר על הפורענויות?

באופן אחר, ישנם כאלו ששואלים בימינו: האם עלינו להמשיך לצום אחרי שזכינו להקים את המדינה ולבנות את ירושלים החרבה? מבחינתם התעניות לזכר חורבן שני המקדשים הוא מוגזם ולא שייך במציאות הנוכחית.


נפרש בדרכו של המהר"ל.

המקדש הוא לא "בית", אפילו לא היכל למשכן הא-ל. כך הוא אצל הגויים. עבורנו המקדש הוא מדרגה רוחנית שהקרינה אור קודש עליון במציאות כולה, למן האדם המדבר ועד לדוממים. שכינת ה' היורדת וחופפת בתוך עולמו של האדם, ממש בתוככי המציאות האנושית, לא הצטמצמה בקירות הבית בלבד אלא השרתה השראה עליונה על הכל, ורבות הן התוצאות הרוחניות והגשמיות שהשיגו הברואים בזמן שהמקדש היה קיים. המקדש היה ערוץ הקשר בין שמים וארץ, בין מציאות האדם ומציאות ה', הוא חיבר את שני הקטבים הללו והוכיח כי החיים האנושיים הם מרוממים, האדם יכול לממש את הצלם האלוקי שבו ולפגוש בה' בעיצומם של חייו, וכפי שאנו אומרים בפיוט י-ה רבון "אתר די ביה יחדון רוחין ונפשין" [=המקום בו מתאחדות הרוחות והנפשות]. הצד הרוחני השליך גם על הצד הלאומי של עמ"י: מימשנו את היותנו עם סגולה. הברית האלוקית – שאנו כה משתוקקים לה בימינו – נגלתה לעיני כל חי, עניין שהביא לנו כבוד לאומי ולא פחות מכך כבוד עצמי…

מי שמחובר לקודש וכוסף להתגלות אור ה' בעולם מבין כי מציאותנו חסרה את שורשיה הרוחניים והוא איננו מסתפק בבניין החומרי של ארצנו הקדושה אלא ממשיך לתבוע – מתוך תיקון עצמי וענוה מלאה – את גילוי אור ה' בעולמו כימי אהבת קדומים.

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ (זכריה ח)

 

 

בכי של אהבה והתרוממות / חודש תמוז

פורסם ב: 11:42 מאת yaaray

איזה כוח יש לדמעות להמיס את חומות הברזל ולקרבנו לאבינו ‏שבשמים, להפוך את העולם למקום שהשכינה תחזור לשרות בו, ‏להפוך את עצמינו לפינה נקיה ונעימה בה השכינה תרצה לשכון?‏

נכנסנו לחודש שהדמעות בו הן דבר מרכזי. ‏

האר"י הקדוש זי"ע גילה לנו שהחודשים תמוז ואב הם כנגד שתי ‏העיניים שלנו, ועתה כאשר בית המקדש חרב הם בבחינת "עיני ‏עיני יורדה מים". ‏

אנו יודעים שיש לבכות, יש להשתוקק בחודשים אלו במיוחד ‏לתיקון העולם, לבניין בית קדשנו ותפארתנו, שיחזור ויתגלה ‏אלינו. כדברי הגמרא, שמיום שחרב הבית נפרסה מחיצה של ‏ברזל בינינו לבין אבינו שבשמים. כלומר, שיש כעת מציאות ‏מסוימת של הסתר פנים בעולם של גלות וריחוק. ‏


אבל מצד שני חכמים לימדונו ש"שערי דמעה לא ננעלו". יש כוח ‏לדמעות להמיס את חומות הברזל ולקרבנו לאבינו שבשמים, עד ‏כדי פגישה עימו. והקב"ה סופר את דמעותינו ומסתירם תחת ‏כנפיו בנאד מיוחד בו אסופות כל דמעותינו. בחודשים אלו יש ‏דרישה מיוחדת מאיתנו להזיל על לחיינו מהדמעות החמות ‏הללו.‏

מצד נוסף, כשמתבוננים בספרים רואים שהחודש הזה הוא חודש ‏של ביקורת על בכיה שלילית. כידוע בחודש זה הייתה עיקר ‏ההליכה של המרגלים בארץ ישראל, והם הסתכלו על הארץ ‏בצורה שלילית והחלו להתבכיין. לאחר מכן בחודש אב הם ‏נפגשו עם עם ישראל והוציאו את דיבת הארץ רעה, עד שכל עם ‏ישראל בכו בליל תשעה באב. ואז לילה זה נקבע לדורות: "אמר ‏להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חינם ­ ואני קובע ‏לכם בכיה לדורות". כלומר שבגלל בכיה לא טובה החודש הזה ‏נהפך לנו לחודש של אבל.‏

אז יש פה צד, שבכי יכול להיות מאוד שלילי – ומאידך ראינו ‏כמה גדול כוחן של דמעות מבחינה חיובית.‏ אז מה רוצים ללמד אותנו?‏

אלא שיש שני סוגי בכי ודמעות: ‏

יש בכי שמוריד ומנמיך את האדם, בכי של התבכיינות; ‏

ויש בכי שונה, שמעלה את האדם, בכי שפורק את מועקת ‏הלב, מנקה אותו ונוסך בו כוחות חדשים.‏

אחד הדברים שאנחנו הכי לא אוהבים זה לפגוש אנשים ‏‏"מתבכיינים", מתלוננים על כל דבר, עצובים מכל דבר. אנשים ‏כאלה משרים מיד אוירה שלילית, אוירה שמורידה את המציאות ‏למקום חשוך ונמוך. ‏

כך גם ה' יתברך, להבדיל, לא אוהב 'התבכיינות'. ההתבכיינות ‏נובעת מחוסר אמון ואמונה, שיש מישהו שמנהל אותנו, מוביל ‏אותנו ודואג לנו.‏

אבל יש בכי שמעורר, ואותו ה' אוהב – זה כאשר אנו לוקחים ‏כאב והופכים אותו למוליד כוח. לפעמים רק כאב אמיתי הוא זה ‏שיכול להוליד בנו כוח לשנות את המציאות, לשנות את עצמינו ‏ולשאוף לשנות את העולם כולו.‏


בחודשים אלו אנו גם נכנסים ל'שלשת השבועות', עם החיסרון ‏הגדול של בית המקדש, נבואה, סנהדרין, מלכות ושאר הדברים ‏החשובים שהיו לישראל ונעלמו מאיתנו – והקב"ה רוצה ‏שנתרגש! שנוליד בתוכנו כאב, שנוליד דמעות שרוצות לשנות, ‏להפוך את עצמינו למתוקנים יותר, שדורשות להפוך את העולם, ‏להפוך את העולם למקום שהשכינה שוב תחזור לשרות בו, ‏להפוך את עצמינו לפינה נקיה ונעימה בה השכינה תרצה למצוא ‏מנוח לכף רגלה.‏

אני רוצה לאחל לכולן שנזכה לבכות את הבכי הנכון, בכי שבא ‏מתוך אהבה והתרוממות, כמו שאומר רבי נחמן שבכיה היא ‏ראשי תיבות "בשמך יגילון כל היום".‏

ונזכה עוד בחודש זה לראות כיצד בזכות דמעותינו ה' יתברך ‏ימחה דמעה מעל כל פנים, באור ובחמימות של גאולתנו ‏השלימה.‏

חודש טוב,‏

זאביק