מה נעשה עם מצווה בתורה שצורמת לנו פעמיים – הן לאינטואיציות האנושיות המוסריות שלנו והן לאופן העמוק בו אנו תופסים את התורה כתורת חיים קיומית? כיצד נתמודד עם ציווי גורף להשמדת-עם "מאיש עד אשה, מעולל עד יונק, משור עד שה…", על בסיס גזעי, מדור דור, על בסיס חטא קדום של אבותיהם בשחר ההיסטוריה? איך נצפה שיגיבו תלמידותינו בלמדם את פרשת זכור?
בוודאי שלא נרצה שיקבלו את הדברים כפשוטם באופן פונדמנטליסטי ויצאו לחפש עמלקים לקיים בם מצוות מחייה, אך גם לא נרצה שיהיו אדישים לתורה ויתייחסו אליה כלא רלוונטית לעולם המוסרי הפועם בהם. נחמה ליבוביץ' בעלון הדרכת מורים (משנת תשל"א) מצביעה על האתגר החינוכי:
"בהזדמנויות שונות על המורה ללמד פרשת זכור… והן זו פרשה קשה ביותר, כי מה מקומו של צו איום ונורא זה בתורה אשר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". ואל ישמח המורה אם לא יקשו הלומדים קושיה זו ואם יקבלו פרשה זו מבלי לתמוה. סימן רע הוא להם! וכל גדולי קדמונינו שאלו שאלה זו וחפשו תשובה, ולא היה הדבר פשוט בעיניהם כלל."
אנו שואפים שתלמידותינו ישמעו את התורה בבינת לב עמוקה ורגישה, תוך הפעלת שיפוט מוסרי, כולל התרגשות ומחאה. אנו רוצים לגדל תלמידות שיודעות לשאול וכמהות לחפש תשובות שיניחו ולו במעט, את המיית לבבן.
ראשית, יש לתת מקום ולגיטימציה לשאלה המוסרית, להנכיח את המצוקה שפרשייה זו מעוררת ולקוות שאכן יתקוממו וירצו לגשר בין תורת חיים לבין מוסר כליות ולב. כבר חז"ל שמו בפיו של שאול המלך את המועקה הכפולה שכנראה התעוררה גם בהם לנוכח הציווי האכזרי: "בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול לך והכית את עמלק אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה? ואם אדם חטא בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו?" (יומא כב', ע"ב)
נראה ששתי הרמות מטרידות גם את חכמינו. התורה שכה דואגת לחלל אנונימי הנמצא מת מחוץ לעיר ומחנכת בכך לרגישות לחיי אדם, הכיצד תצווה על יד כה קלה על החרב במקרה של עמלק? במקביל, הם מייחסים לשאול טענה הנובעת מחוש צדק אנושי בסיסי כנגד הענשה קולקטיבית – כל איש בחטאו יומת ואין להעניש בנים וחיות על פשעי אבותיהם ואדוניהם.
הצפת השאלות ברמה הרגשית והשכלית, בהתנגשות הכתובים ובהתנגשות המצפון – היא חיונית. לאחר מכן, הכרחי גם לבדוק איך יישבו פרשנים לאורך הדורות את המצוקה הזו בכיוונים שונים בעולם המחשבה וההלכה.
לכך רק ארמוז: ברמה הרעיונית העצימו את חטאו של עמלק והפכו אותו לסמל הרוע האולטימטיבי, זה שאין לו יסוד רציונלי נורמלי בדברי ימי העמים המתוקנים ולכן מלחמה בעמלק היא מלחמה במהות הרשע. עמלק הפך מעם קונקרטי למהות רעיונית הנאבקת באל. בחסידות אף העבירו אותו לממד פסיכולוגי פנימי של ספק והסתר פנים בתוך נפש כל אדם (אשר עשה לך עמלק).
ברמה ההלכתית נטרלו את הבסיס הגנטי של העמלקיות (מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק), ביטלו את האפשרות הסטטיסטית לזהות אותו (בא סנחריב ובלבל את האומות) ונתנו לו הזדמנות להשלים ולקבל שבע מצוות בני נח, כלומר לוותר על העמלקיות ולהפוך לאומה מתוקנת (רמב"ם, הלכות מלכים)
המסורת היהודית בדרכים שונות ובכלים שונים העבירה את המצווה מפעולה אקטיבית של הריגת בני-אדם למצווה רעיונית של זיכרון הרוע ומאבק להעברתו מן העולם: "בני, אין לכם אלא להיות קוראים פרשת עמלק בכל שנה ומעלה אני עליכם כאילו אתם מוחים שמו מן העולם" (פסיקתא רבתי).