חז"ל אומרים: "מעשה דור המבול נתפרש אבל מעשה דור הפלגה לא נתפרש" (בראשית רבה פרשת נח פרשה לח) במהלך כל הדורות ניסו הפרשנים להבין במה חטא אותו הדור, ונאמרו תיאוריות שונות אודות חטאם. בעוד שחטא המבול היה בתחום המוסר החברתי הרי, שמעשיהם של דור ההפלגה היו מכוונים כנגד בורא העולם. לדעת חז"ל הם בקשו למרוד בהקב"ה. עמדתם של חז"ל אומצה על ידי חלק גדול מפרשני ימי הביניים. הספורנו מדייק זאת מהפסוק: "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם …" שכוונתם היתה להמליך מלך (אל) שימלוך על כל האנושות. מפשט הפסוקים אף עולה, שבקשו להיות  חברה קיבוצית, שיתכן ומטרתה הראשונית היתה ליצור אחדות ועזרה הדדית "וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים " (יא,א). ואם בצוק העִתים יתרחקו מן המרכז" פֶּן נָפוּץ עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ" (יא,ד) ייזכרו באמצעות המגדל הגבוה להגיע למקומם. מטרתו של המגדל היה לפקח על כל הסביבה ולהזכיר לכל האנשים את מקורם ואת השתייכותם הקיבוצית (רד"ק שם). אולם היוזמה הזו לא מצאה חן בעיני ה', שכן קיים חשש שפעילות משותפת זו תגרום לחורבן האנושות. לכן הענישם על ידי שבלל את שפתם, בלבל אותם לשפות רבות  והפיצם על פני כל הארץ. מדוע יוזמה זו שנראית חיובית עלולה להיות כה הרסנית? נקודה זו מבוארת היטב בדבריו של הרש"ר הירש וזו לשונו:

"ובכן, הציבור התאסף בבקעה; שם ביקשו ליצור יש מאין – בכח אדם ובעוצם ידו; שם ראו מה רב כוחו של ציבור: יש לאל ידו להשתלט על הטבע, אם יפעיל את כל הכוחות הגנוזים בו. ושם החליטו ליצור יצירה לדורות; תהיה זו מזכרת עולם לכוחו של ציבור וחשיבותו על פני היחיד. והנה, הקדוש ברוך הוא השתית את עולמו על הציבור … במה דברים אמורים? אם מעמד הציבור כלפי ה' איננו שונה ממעמד היחיד; אם גם רצון הציבור משועבד לה' … אולם, כאן טמונה הסכנה. בסופו של דבר – היחיד יזכור בעצמו את מגבלותיו. לא כן הציבור. הן הציבור הוא חזק באמת. בנקל יציג את עצמו כמטרה עליונה, – כאילו אין ערך ליחיד אלא בציבור, כאילו תפקיד הציבור איננו להשלים את היחיד, אלא היחיד בטל בציבור … אם ציבור אומר: נפעיל את הכוחות הגנוזים בציבור, נתאחד כדי להציג את עצמנו… אז יאבד כל עתידה המוסרי של האנושות".

התלכדותם של דור הפלגה עלולה ליצור חברה רודנית שתתעלם מזכויות הפרט. זאת ועוד, חברה לא מרוסנת שאין לה גבולות עלולה להרוס את הטבע ואת העולם. בימינו קשה לדמיין חברה, שיש לה מנהיג אחד ואין לפרט זכויות בו בזמן, שהעולם שלנו שואף להיות דמוקרטי. אולם נוכחותה של קוריאה הצפונית במיוחד בשנה האחרונה היא תזכורת לסכנותיו של מגדל בבל. מדינה זו נחשבת על ידי רבים למדינה הסגורה לאזרחיה, והדיקטטורית ביותר בעולם. זו דיקטטורה טוטליטרית בסגנון סטליניסטי בעלת פולחן אישיות סביב משפחת קים, וכאחת  המדינות שמפרות זכויות אדם בצורה החמורה ביותר. המדיניות של קוריאה הצפונית היא להפנות את המשאבים  לחיזוק הצבא על מנת לחזק את המדינה ואת נשיאה וכמובן להזניח את תושביה. כיום, קוריאה הצפונית היא אחת המדינות הקיצוניות ביותר בעולם שברשותה יכולת גרעינית מוכחת. זו מדינה ששולט בה אחד ויחיד בראש המגדל ומבקש לעשות לו שם. התאווה לרודנות פוגעת בתושבי המדינה שחיים במצוקה ופחד. תושבי המדינה שהם נטולי זכויות משועבדים לשליט רוצח ואכזר. צריך להתפלל שבורא עולם ינפץ את המגדל ויפיץ  את תושביו על פני כל הארץ. רק כך תיגאל האוכלוסייה מעבדותה וגם תימנע מלחמת עולם שעלולה להביא לשפיכות דמים נוראית.

בין פרשיות הבריאה, לבין סיפורי אברהם אבינו ותחילת עם ישראל נמצא סיפור נוח והמבול בהרחבה ובפירוט. לשם מה? מה הקשר שלו אלינו כיהודים? מה אנחנו יכולים ללמוד ממנו?

נראה שנוח הינו התחלה פוטנציאלית של עם ישראל שלא התממשה בסופו של דבר. התיאורים של נוח בתחילת הפרשה הינם מבטיחים:

כך בפסוק המסיים את פרשת בראשית (ו, ח) "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְקֹוָק", ובפסוק הפותח את פרשת נוח (ו,ט): "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ". ובהמשך הפרשה (ז, א) "וַיֹּאמֶר יְקֹוָק לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה". נוח מוצא חן בעיני ה', והוא מכונה בתואר "צדיק ותמים". אין אלו דברים של מה בכך. נראה לי שאף אחד אחר בתורה לא זוכה לכינויי שבח מופלגים שכאלו.

תכונות אלו של נוח בולטות אף יותר על רקע הדור הרע והמקולקל שאליו היה שייך. נראה שה' רואה בנוח את האדם שהראוי לגילוי שם ה' בעולם. לכן הוא מכניס אותו אל התיבה, ומשאיר אותו כזרע היחיד שממנו עתידה האנושות להתפתח. ואכן, הפרשה מסיימת בתיאור ארוך ומפורט של צאצאי נוח , והאנושות ההולכת ומתפתחת מהם. בסיומה של הפרשה מתקבלת התחושה שהנה לפנינו עולם חדש, עולם שצמח מן הזרע ה"צדיק תמים", והוא יהיה ראוי לגילוי שם ה' בעולם.

אבל תחילת פרשת לך לך מראה כי יש שינוי בתוכניות. ה' מתגלה לאברם, מצווה אותו "לך לך", ומברך אותו (יב,ב-ג): "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".

האנושות המתפתחת מן ה"צדיק תמים" אינה ראויה לברכת ה' ולנשיאת שם ה' (אגב, לא מתואר חטא ספציפי שלהם. גם "מגדל בבל" אינו מכונה בתורה "חטא"). במקום צאצאי נוח נבחר רק אחד מהם, ללא כל הסבר. אברם אינו מכונה "צדיק" (לאורך כל חייו!) ואף לא מופיע שום כינוי או הסבר אחר הקשורים בדמותו של אברהם. הצידוק היחיד לבחירה באברהם להיות אבי עם ישראל מופיע בפרק יח, יח-יט: "וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְקֹוָק עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו".

אברהם, בניגוד לנוח לא נבחר בגלל אישיותו ותכונותיו (לפחות לפי מה שמתואר באופן מפורש בפסוקי התורה), אלא בגלל החזון שלו, לעצמו ולצאצאיו.

זהו אחד ההבדלים בין נוח לאברהם. נוח בעל אישיות יוצאת דופן, בעל תכונות נעלות, אבל הוא לא מצליח להנחיל את דרכו לצאצאיו. ייחודו של אברהם אבינו לא בהיותו שלם, אלא בהיותו שואף, בהבינו שהדרך אל ה' היא ארוכה ורחוקה, אבל היא עומדת לנגד עיניו, והוא נכון ללכת בה. משם בוחר הקב"ה להתחיל את עם ישראל. לא מן המקום התמים והשלם, אלא מן המקום שמבין שגילוי ה' בעולם הוא דרך ארוכה, שהוא נכון ללכת בה.

---

הבדל נוסף משמעותי בין נוח לאברהם, הוא שהדרך של נוח להתמודד עם הרוע שבעולם היא בהתכנסות פנימה – בכניסה אל התיבה "עד יעבור זעם". אין הוא מנסה להשפיע, לתקן, ואין הוא אף מנסה להיות חלק מן העולם אותו יש לתקן, אלא הוא מתנתק ממנו, על מנת להקים עולם חדש.

לעומת זאת אברהם מצויר בתורה כ"איש העולם הגדול", שלא רק שאינו מתנתק מן העולם הזה אלא הוא שותף בו בתחומים רבים ומגוונים: הוא נודד בעולם, הוא נלחם, הוא חופר בארות, הוא בעל רכוש, הוא סוחר קרקעות, הוא בעל קשרים עם מלכים, ועוד.

נראה שגם מאפיין זה הוא חלק מן הסיבות לבחירה באברהם על פני נוח. ה' אינו מחפש את הצדיק השקוע בעולמו הפנימי, בתוך התיבה האטומה לסערות שבחוץ, אלא את איש המעשה המחפש אחר ה' בתוך העולם, עולם החול והחומר שבו התמודדויות ומשברים.

בסופו של דבר אנחנו צאצאיו של אברהם, ודרכנו היא מורשתו של אברהם, ולא של נוח, לא לברוח מן המבול ולהסתגר בתיבה אלא לצאת לעולם, ללחום את מלחמותיו, ושם לחפש אחר "דֶּרֶךְ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".

יוצאים מחגי תשרי לחורף – איך זה קשור ליצחק אבינו, שנשמתו היתה מיוחדת במינה, ומה הכוח שאנו יכולים לקבל ממנו בעולם מלא גירויים והצעות מפתות?

אנחנו נכנסים בשעריה של תקופת החורף. יצאנו מהימים המרוממים של חודשי אלול תשרי אל השגרה, אל היום יום של השנה הבאה עלינו לטובה.

בזמן שבית המקדש היה קיים עוד היו בימים אלו כאלה שהיו במסע החזור שלהם מבית המקדש הביתה, עמוסים בחוויות, בתובנות ובהרבה שאיבה של קשר חי עם ה’ יתברך שהם לקחו אל תוך-תוכי בתיהם כמזון רוחני לכל תקופת החורף עד לחזרה לבית המקדש לעבודת חג הפסח.

השנה כשישבנו בסוכה השתדלנו כל יום לנסות ולהתחבר לאושפיזין של אותו היום. לקחת משהו מאותם דמויות שעיצבו את השורשים של עם ישראל. אותם דמויות שעינינו נשואות אליהם מדור לדור. כשישבנו ביום הראשון של חול המועד בסוכה ניגנו, שרנו ולמדנו והאיר לי איזו נקודה בדמותו של יצחק אבינו ע”ה.

יש משהו בדמות של יצחק שקשורה בעומק שלה לעבודה של החורף, ורציתי לשתף אתכם בתובנות האלה.

אברהם אבינו התבלט מאוד בכתובים בדרך המיוחדת שעשה. הוא פרץ דרך חדשה בעולם: “כל העולם מהעבר האחד ואברהם בעבר השני”. הוא שבר את הפסלים של אביו, הוא נטע אשל בבאר שבע והפיץ את האמונה בהשי”ת, הגיע לארץ ישראל, נתנסה בעשרה ניסיונות קשים וזכה להיות ראש האומה שלנו.

גם יעקב היה מיוחד והרבה תיאורים יש בכתובים על המסעות הגדולים של יעקב מהבריחה שלו חרנה ועד ההגעה שלו למצרים, שבתוך כך הוא מייסד את בית ישראל ומעמיד 12 שבטים שכולם סובבים את מיטתו, ואומרים לו שמע ישראל אבינו ה’ אלוקינו ה’ אחד –הוא ראה בהצלחת העמדת בית ישראל שעתידים להביא אור גדול לעולם.

אבל דמותו של יצחק יש בה משהו קצת מתחבא. אין הרבה פירוט על חייו של יצחק בכתובים. הוא מעולם לא יצא מגבולות הארץ וכמעט ולא מוצאים מעשי גבורה עצומים שלו. גם בעקדה על אף שנתנסה ניסיון גדול – עיקר הניסיון נראה שיוחס בפשט הכתובים לאברהם.

אברהם, במהלך עבודתו הוחלף לו השם מאברם לאברהם.

יעקב – לאחר שנאבק עם המלאך קיבל את השם ישראל.

ויצחק נשאר עם השם יצחק.

בעיקר מה שרואים הוא, שיצחק חפר את אותם בארות שאביו חפר וסתמום פלישתים. זה נראה כמעשה של המשך דרך אבל לא מהלך של משהו פורץ, משהו חדש ומחודש לכאורה חייו נראים קצת יותר אפורים ופחות צבעוניים.

לשמור בגבורה על הבארות

אבל באמת בעומק – זה הסוד של יצחק! יצחק מסמל את מדת הגבורה. עיקר הגבורה זה לא לעשות את המעשה הגדול שעושה הרבה רעש. הגבורה זה להמשיך את הדרך של אברהם, לשמור על הבארות, לחיות את היום יום בתוך גבולות הארץ בלי לצאת ולעשות דברים דרמטיים אלא לדעת איך לשמור על שגרה ברוכה, שגרה מרוממת. זו היה העבודה המיוחדת שאפשר לקבל מדמותו של יצחק. זו עבודה כל כך נצרכת בעולם מלא גירויים והצעות מפתות לחוויות שונות ומשונות, לדעת ליהנות ולשמוח ולקבל חיות מהדברים הרגילים והפשוטים של החיים!

---

איך יצחק עשה את זה?

מה הייתה הנקודה המיוחדת שלו?

ראיתי דבר מופלא בספר הזוהר הקדוש. יצחק זכה למשהו ששום אדם לא זכה לו בהיסטוריה, ככל הידוע לי.

הזוהר מסביר שלכל אחד מאתנו, נשמתו מתחלקת לשני חלקים: יש חלק אחד שנמצא בגוף, אותו חלק אלו-ק ממעל שמחיה אותנו והוא עיקר העצמיות הפנימית שלנו. אבל יש חצי של האישיות שלנו, של הנשמה שלנו, שנשאר למעלה במקום שורש הנשמות.

העבודה שלנו היא לחיות ולהתחבר כמה שיותר לנשמה שבתוכנו, ולא לחיות חיים חיצונים. וכאשר זוכים לזה אז הנשמה שלנו יכולה להתחבר בקשר חי עם החצי העליון שלה. כשאדם זוכה לזה אזי נפתחים לו שערי השגה והשראה גדולים מאוד, כי שורש הנשמה מחובר לכלל נשמות ישראל ולכל המציאות, וממילא אדם יכול להרגיש ולהבין מה עובר על יהודים בריחוק מקום וכדומה… כדרך שראינו אצל צדיקי ישראל שהיו מחוברים עם שורש הנשמה שלהם.

אומר הזוהר הקדוש, שאצל יצחק פרחה נשמתו בניסיון העקידה; וכשהיא חזרה, חזר לשכון בתוכו החלק העליון של הנשמה שנמצא למעלה. והוא נכנס בתוך הגוף הגשמי של יצחק. זה דבר שלכאורה לא קרה לשום אדם בהיסטוריה, ובעצם פיעמה ביצחק אבינו שורש הנשמה. וזו הסיבה שליצחק אבינו “כהו עיניו מראות”, כיוון שכשאתה רואה את המציאות של העולם הזה דרך שורש הנשמה, העולם הזה כבר לא נראה כמו שאנו רואים אותו…

עם כמה נשמה?

אני חושב שפה טמון הסוד הגדול של ההצלחה של יצחק: להיות בשיא הצדיקות בתוך השגרה. וזה נקודה שנוגעת גם לנו.

יצחק חי את השגרה עם שיא הנשמה!

כמה שנזכה אנו להכניס את הנשמה שלנו לדברים הקטנים שאנחנו עושים, לא נצטרך לחפש את החיות בדברים הגדולים. אפשר לברך ברכת המזון עם המון נשמה ולדלות משם שפע של חיות וקשר עם ה’ לפעמים יותר מכל דבר אחר, אפשר להוריד את הפח מהבית לחדר הפחים בחיות ושמחה של חסד, ולהרגיש שמחה של חסד גדולה ועצומה לפעמים יותר מאיזה חסד עצום וחד פעמי.

השאלה עם כמה נשמה אנחנו עושים את הדברים הקטנים של החיים בתוך השגרה.

שנזכה להכנס לחורף ולשגרה מתוך רצון שכל יום וכל מעשה שלנו יהיו מלאים, מלאים בנשמה מלאים בטוב, מלאים ברצון לעשות טוב להשי”ת ולעם ישראל.

בהערכה רבה לכולם,

חורף גשום בחוץ וחם בלבבות,

זאביק הראל

ייחודו של חג הסוכות הוא בכך שהוא אחד משלושת הרגלים. אולם הוא שייך גם לרצף של חגי תשרי: ראש השנה, יו"כ וסוכות – ובכך הוא גם חלק מימי הדין, וחיתום הדין נעשה בסופו, בהושענא רבה. ביום זה נהגו להקיף את המזבח ולחבוט בערבות במקדש, וכך אנו נוהגים היום זכר למקדש. עדות לקיום המנהג במקדש מצויה בגמרא במסכת סוכה שדנה בשאלה האם יש לחבוט ערבות גם כאשר הושענא רבה חל בשבת:

"פעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת, והביאו מרביות של ערבה מערב שבת, והניחום בעזרה, והכירו בהן בייתוסין ונטלום וכבשום תחת אבנים. למחר הכירו בהן עמי הארץ, ושמטום מתחת האבנים, והביאום הכהנים וזקפום בצידי המזבח. לפי שאין בייתוסין מודים שחיבוט ערבה דוחה את השבת." (סוכה, דף מג-מד).

למעשה מתארת הגמרא מצב שבו הביאו הפרושים את הערבות מבעוד מועד ביום שישי. אולם הבייתוסים, שסברו שאין לחבוט ערבות בשבת הניחו את הערבות תחת אבנים, בצורה שהפרושים לא יוכלו להשתמש בהם בשבת מבלי להרים את האבנים – שהם מוקצה. בהמשך הגיעו 'עמי ארצות' למקדש בשבת בבוקר, ראו שהאבנים מונחות על גבי הערבות והזיזו אותם, כך שניתן יהיה להשתמש בערבות מבלי לגעת במוקצה. בכך פתרו עמי הארץ את הבעיה שיכולה היתה למנוע מהפרושים להשתמש בערבות הללו בשבת, והפרושים יכלו לקיים את מנהגם.

בספר תן לי זמן, שיצא לאחרונה ובו ליקוט מתורותיו של הרב מנחם פרומן הוא מתייחס למעשה זה כך:

"מתוך מסכת סוכה בכללותה מתקבל רושם ברור: הקשר בין תלמידי החכמים לעמי הארצות (משמעותו המקורית של המונח 'עמי הארצות' היא כנראה עובדי אדמה) אינו קשר סתמי של סיוע טכני חד-פעמי כי אם קשר משמעותי ומהותי בהרבה. נראה שמנהג חיבוט הערבות הוא מעיקרו מנהג של איכרים, ולא הלכה שהתחדשה בבית המדרש; אחד המנהגים שנהגו עובדי האדמה מתוך ציפיה לשנה גשומה.." (עמ' 56).

---

באמצעו דוגמא זו, ודוגמאות נוספות מתאר הרב פרומן כי בעבר היו חלקי העם שנראים לעיתים נבדלים זה בזה למעשה בקשר קרוב והשלימו וסייעו זה לזה. בנושא זה הוא מצטט גם את הרב קוק:

"האינטלגנציה חושבת שיכולה היא להפרד מען ההמון, שאז תהיה יותר בריאה ברוחה, יותר אצילית במחשבתה. זוהי טעות יסודית, טעות שאינה מכירה בצד הבריא שיש בהכרות הטבעית, בהרגשות הטבעיות ובחושים הטבעיים…אבל כשם שמשפיעים עליו [על ההמון, המושפע מהאינטלגנציה/ גדולי תושיה] עצה ותושיה, המיישרים לפניו את נתיבות עולמו, כך הוא משפיע עליהם חיים בריאים. והצד המשותף של אצילי הרוח עם ההמון הוא הכוח המקיים את שני הצדדים על מעמדם, ומשמרם מכל ריקבון והתנוונות מוסרית וחומרית". (אורות הקדש, ח"ב, כח).

המדרשה בפרט, והאוניברסיטה בכלל הם מקומות הטרוגניים שמזמנים מפגש ושיח עם חלקים רבים של החברה בישראל. לעיתים נדמה בטעות כי ניתן להבחין בסגל, בצוות המנהלי, בתלמידות בתכניות השונות, מי הנותן ומי המקבל, אך למעשה זהו מצב מדומה. כל מי ששותף למפגשים הללו תורם ונתרם. לעיתים בדומה לתרומתם של תלמידי החכמים, ולעיתים בדומה לתרומתם של מי שקשוב ומחובר לקרקע ובכך למציאות. אך כולם לא יכולים להתקיים במלוא חיוניותם מבלי להיזקק לאחר.

אשרינו שזכינו.

בהלכות ערב יום הכיפורים עוסק המחבר בספר שולחן ערוך בתפקיד המוטל על האדם הפוגע: "עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסנו; אפילו לא הקניטו אלא בדברים, צריך לפייסו…" (סימן תרו). בשל התמקדותו בפוגע ובחובת התהפכותו להיות מפייס הוא עוסק רק בו. הרמ"א שם מאיר את התפקיד המוטל על המתפייס: "והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול". הדברים מהווים קריאה לכולנו להשתייך לתנועת המוחלים.

ומדוע? למה יהיה זה נכון למחול למי שפגע בנו? מדוע שלא ימשיך לשאת על משא הפגיעה, והחובה לכאוב את הבגידה שנבגדנו תוטל על המתפייס? בין שאר הנימוקים לעיקרון זה מופיע נימוקו של בעל המשנה ברורה: "דכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, ואם הוא לא ירצה למחול גם לא ימחלו לו". ניתן לקרוא את דברי המשנה ברורה כשני נימוקים העומדים בפני עצמם, אם כי כנראה לא התכוון לכך.

ראשון בנימוקים הוא המפתח ליחסים שבין אדם למקום. בשעה שאנו עצמנו עומדים ביום הכיפורים ומבקשים מריבונו של עולם למחול לנו על מה שאנחנו הכתמנו לאורך השנה – כיצד אנו מסוגלים לבוא למעמד מיוחד זה אם אנו עצמנו איננו מוכנים להיות בין המוחלים על מה שהכתימו אותנו לאורך השנה כולה? יכולתו של אדם לנוע לקראת הא-לוהים מותנית בנכונות שלו לנוע כלפי חבירו.

---

במקום בו רוח הבריות נוחה הימנו – רוח המקום נוחה הימנו; במקום בו הוא דן לכף זכות – המקום דן אותו לכף זכות; במקום בו מוכן אדם למחול על הכאב שהוא נפגע ממנו – הוא רשאי לבוא בשערי בקשת המחילה מול ריבונו של עולם. אולם אם הוא עצמו אוטם את עצמו, ומבקש להמשיך ולשאת את הטינה והחסימה, הכאב והשנאה – כיצד יבוא בשערי המחילה. נדגיש כי אין מדובר בעבירות שלא-ראוי למחול עליהן. בהמשך הדיון אנו למדים על הרשות שלא למחול במקומות מסוימים, ואף על הזהירות שלא להעניק פרס לנבל ולאפשר לו להמשיך את דרכו. אולם אימוץ תנועה פנימית של מחילה היא היא דרך המלך ביכולת להתייצב מול ריבונו של עולם ולמבקש את מחילתו.

כאמור, אפשר שיש במשנה ברורה גם נימוק נוסף, והוא מחובר יותר לענייני בין אדם לחבירו: ישאל המסרב למחול את עצמו באיזו חברה הוא מבקש לחיות – בחברה בה נותרות המריבות והמהלומות על מכונן, וממשיכות להכאיב ולחסום, או בחברה בה מאומצת שפת מחילה וסליחה והתפייסות? הרינו כולנו גם נפגעים אך גם פוגעים, ובשל כך – אם אנו לא נסכים למחול אנו מעצימים את האטמוספרה הכללית של בניין חברה כועסת וחסומה, נוטרת ונוקמת, ואז אנו עצמנו מגלים שיכולת התיקון שלנו עצמנו נבלמת, והכעסים שכועסים עלינו נותרו על כנם.

על כן, מוטב לנו לאמץ את הדרכת הרמ"א ולהיות מהמוחלים. אימוץ המחילה פותח לנו שערי שמיים ויכולת לעמוד מול ריבונו של עולם ולייחל למחילתו, והוא גם תרומתנו לבניין עוד נדבך בחברה שהיא פותחת את ליבותיה, מנקה את סתימותיה, ופונה לשנה חדשה של קשרים עמוקים שבין אדם לחבירו, שמאפשרים לבוא בשערי האהבה והרעות, ולחיות חיים מאירים המלכדים אותנו כאחד. מתוך המחילה עולה אור גדול של סליחה וכפרה מול שמיים ומול בני אדם אחרים, ומוארת דרך מקרבת.

---

יום הכיפורים, היום הקדוש בשנה, בו הקב"ה מוחל לנו על כל עוונותינו ואנחנו עומדים בקדושה ובטהרה לפני הקב"ה ללא כל עיסוק בענייני החומר ובענייני גשמיות, אלא עסוקים בתפילה, בהתעלות ובדבקות עליונה.

"כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ…

וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה…" (ויקרא ט"ז).

איזו חזרה בתשובה עדיפה? חזרה בתשובה של התעלות והתקדשות פתאומית, מעבר חד מהמצב בו היינו קודם לכן לבין המצב החדש של טהרה עליונה, או שאולי עדיפה דווקא התשובה האיטית, ההדרגתית, שלב אחרי שלב?

---

בספרו 'אורות התשובה', מתאר הרב קוק את שני סוגי התשובה:

"לְגַבֵּי מֶשֶׁךְ זְמַנָּהּ, הַתְּשׁוּבָה מִתְחַלֶּקֶת לִשְׁנֵי חֲלָקִים: תְּשׁוּבָה פִּתְאוֹמִית, וּתְשׁוּבָה הַדְרָגִית.

הַפִּתְאוֹמִית בָּאָה מִתּוֹךְ אֵיזֶה בָּרָק רוּחָנִי הַנִּכְנָס בַּנְּשָׁמָה, בְּפַעַם אַחַת מַכִּיר הוּא אֶת הָרַע וְאֶת הַכִּעוּר שֶׁל הַחֵטְא וְנֶהְפָּךְ לְאִישׁ אַחֵר, וּכְבָר מַרְגִּישׁ הוּא בְּקִרְבּוֹ הִשְׁתַּנּוּת גְּמוּרָה לְטוֹבָה. תְּשׁוּבָה זוֹ בָּאָה עַל יְדֵי אֵיזוֹ הוֹפָעָה שֶׁל סְגֻלָּה פְּנִימִית, עַל יְדֵי אֵיזוֹ הַשְׁפָּעָה נִשְׁמָתִית גְּדוֹלָה, שֶׁרָאוּי לְחַפֵּשׂ אֶת נְתִיבוֹתֶיהָ בְּעִמְקֵי תַּעֲלוּמָה.

וְיֶשְׁנָהּ תְּשׁוּבָה הַדְרָגִית. לֹא בְּרִיקָה הִבְרִיקָה בְּקִרְבּוֹ לְהִתְהַפֵּךְ מִן הָעֹמֶק שֶׁל הָרַע אֶל הַטּוֹב, אֶלָּא מַרְגִּישׁ הוּא שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת הוֹלֵךְ וּמֵטִיב דְּרָכָיו וְאָרְחוֹת חַיָּיו, רְצוֹנוֹ, הֲלָךְ–מַחְשְׁבוֹתָיו, וּבְמַהֲלָכוֹ זֶה הוֹלֵךְ הוּא וְכוֹבֵשׁ לְאַט לְאַט אֶת דַּרְכֵי הַיֹּשֶׁר, מְתַקֵּן אֶת הַמִּדּוֹת, מֵטִיב אֶת הַמַּעֲשִׂים, מְלַמֵּד אֶת עַצְמוֹ אֵיךְ לְהִתְכַּשֵׁר יוֹתֵר וְיוֹתֵר, עַד שֶׁהוּא בָּא לְמַעֲלָה רָמָה שֶׁל זִכּוּךְ וְתִקּוּן".

בכל סוג של תשובה יש יתרון. יש יתרון במהלך חד פעמי, כי כך אתה דוחה את הרע בבת אחת ולא נותן לו עוד מקום. אך כפי פתאומיות התשובה, כך יכולה לבוא גם הנפילה. לעומת זאת, התשובה ההדרגתית נותנת בינתיים עוד מקום לחטא, אך מצד שני התהליך הוא הדרגתי, מתוך שיקול דעת, שלב אחר שלב, כל נבנה בניין יציב וחזק יותר.

---

הרב קוק מסביר שהתשובה העליונה לא מגיעה מאיזו הבקרה או חוויה חד פעמית, אלא מראיית המציאות המופלאה שברא הקב"ה, הבנת הטוב הכללי שבמציאות, ומתוך הבנת הכלל- מחבר האדם הפרטי את עצמו אל הכלל הזה, להיות שייך אל הקב"ה.

איך שלא נסתכל על זה, יום כיפור הוא יום של התעלות פתאומית. אמנם יש הדרגתיות מר"ח אלול, אך עדיין הקפיצה ביום כיפור היא חדה. אכן, מיד עם סיום הצום בתחילת תפילת ערבית אנחנו ישר אומרים: "והוא רחום יכפר עוון…", חזרנו למצב של חטא, להיותנו אדם שבטבעו הוא חוטא. אמנם כן התעלינו וכן התקדמנו, אך הנחיתה שלאחר יום כיפור היא קשה.

התורה מחנכת אותנו לתשובה הדרגתית, שבאה מתוך שיקול דעת ומתוך התבוננות. תשובתם של אנשי נינווה הייתה מהירה מאוד, ואף קיצונית (צום גם לילדים ולבהמות). אמנם אנחנו למדים מזה שאף תשובה כזאת הקב"ה רוצה ומקבל, אך בכל זאת לפי הילקוט שמעוני, ארבעים יום בלבד לאחר תשובתם, חזרו אני נינווה למעשיהם הקודמים.

תהליך התשובה החל כבר ארבעים יום לפני יום הכיפורים, בתחילת חודש אלול. סליחות, תקיעת שופר, 'לדוד ה' אורי וישעי'. לאחר מכן עמדנו בראש השנה, הגענו לעשרת ימי תשובה, ומתוך תהליך הדרגתי הגענו ליום הכיפורים. גם יום זה אינו 'תחנה אחרונה', שהרי יש את סוכות, הושענא רבה ושמיני עצרת שאז נחתם הדין ואנחנו יוצאים מצוידים בכוחות רוחניים חדשים לשנה החדשה.

וידועים דברי חז"ל: 'פתחו לי פתח כחודה של מחט, ואפתח לכם פתח כפתחו של אולם', וכן 'הבא לטהר, מסייעין אותו'. אנחנו עושים מאמץ קטן מצדנו ואז הקב"ה עוזר, ואז אנחנו שוב עושים עוד צעד מצדנו, וחוזר חלילה. בהדרגתיות, שלב אחר שלב. כך נבנה בניין יציב, חזק ואיתן של תשובה, של דבקות בה'.

שבת ראשונה של השנה ואנו קוראים את שירת האזינו. שירה שהקב"ה מבקש שהיא תילמד ותהיה שגורה על לשוננו:  "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, יט). מה מיוחד כל-כך בשירה הזאת? וכבר הקשה רי"א אברבנאל בהקדמתו לפרשת וילך: "מה צורך ראה השם יתברך בשירה הזאת? האם נאמרו בה דברים אשר לא נאמרו כבר?".

נפתח בהתבוננות ברעיונות המרכזיים של השירה. השירה קוראת לנו להתבונן בהיסטוריה: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (שם, ז). ההתבוננות הזאת מלמדת אותנו שיד ה' פועלת בהיסטוריה מתוך עשיית משפט וצדק. אותו אל שבחר בנו מכל העמים "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (שם, ט), שמר עלינו בכל תלאות המדבר (בפסוקים י-יב), הביאנו לארץ השופעת כל טוב (בפסוקים יג-יד), ולאחר שבחרנו לנטוש אותו (בפסוקים טו-יח), נטש אותנו לידי זרים (פסוקים יט-כה). פסוק כו מבטא את שיא הנטישה " אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵּאֱנוֹשׁ זִכְרָם" – עולה לראשונה בתנ"ך במפורש הווה אמינה להשמיד את עם ישראל! אך מכאן ואילך מתפוגג רעיון נורא זה ויש מפנה. מה שמחולל אותו איננו תהליך של תשובה אלא חשש מחילול השם "פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא ה' פָּעַל כָּל זֹאת" (שם, כו). כאן גם מתברר מרחב הבחירה של האדם לפרש את האירועים ההיסטוריים, ומתברר שכשם שההתבוננות האדם בהיסטוריה עשויה לחולל אמונה היא גם עלולה להביאו לכפירה, והכל תלוי בפרשנות של האדם למהלך האירועים. בכדי למנוע פרשנות מוטעית זאת מתנחם ה' על כעסו, מתערב לטובת בני עמו ונוקם את שפיכות דמם (פסוקים כח-מג).

הפסוק האחרון "כי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (שם, מג) חוזר לרעיון יסוד שהובא כבר בברית שכרת ה' עם נח לאחר המבול "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" (בראשית ט, ו) ובסיומו של חומש במדבר "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" (במדבר לה, לג).

הרב אלחנן סמט בעיוניו לפרשת האזינו הראה שרובה של השירה איננו חידוש מבחינת התוכן וכבר נאמר בדרך פרוזאית בפרשת וילך ובמקומות נוספים בחומש דברים. לטעמו החידוש שבה הוא הסגנון השירי שיש בו עוצמה שאין לביטוי הפרוזאי, ולכן הוא מתאים יותר להיחקק בתודעתם ובליבותיהם של ישראל לכל הדורות.

לעומת זאת רמב"ן ראה את שירת האזינו כאחת האופציות האפשריות לתהליך ההיסטורי שמציעה התורה והוא הצביע על חידוש מהותי שלה: והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, שהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חמה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו. אם כן, השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין.

דחיית ההווה אמינה להשמיד את עם ישראל מבטיחה את המשך קיומו של העם לנצח. ויותר מכך, ביטול ההתניה של תשובת ישראל ושיבתם לעבוד את השם כתנאי לשינוי במצבם, מלמדת שבכל מקרה יהיה מהפך חיובי במצבם. בכך מציגה שירת האזינו תסריט הפוך ממה שהוצג עד כה בחומש דברים. חומש דברים מציג שלוש אופציות לעתיד. הראשונה בפרק ד, שמזכיר את פתיחתה של שירת האזינו. לפי האופציה הזו עם ישראל יצא לגלות, ישוב בתשובה, ויישאר בגלות:

{כו} הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן: {כז} וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג ה' אֶתְכֶם שָׁמָּה: {כח} וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן: {כט} וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: {ל} בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ: {לא} כִּי אֵל רַחוּם ה' אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם.

תסריט אחר יש בפרק ל, ולפיו התשובה היא תנאי לגאולה מן הגלות, שתוארה בברכות והקללות בפרק כח:

{א} וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: {ב} וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: {ג} וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:

ואילו לפי שירת האזינו, אמנם לא מתוארת יציאה לגלות (והרב סמט הציע בעיוניו לפרשה לראותה כתוכחה המיועדת לימי ישיבתם של ישראל בארצם לפני התקופה האשורית), אך מתואר מצב קשה מאד על סף השמדה, והמפנה ההיסטורי יתחולל ללא קשר לתהליך התשובה.

המחלוקת בין רבי אליעזר לרבי יהושע על התנית תהליך הגאולה (ראו בבבלי סנהדרין צז ע"ב) מבוססת אם-כך על התסריטים המגוונים הקיימים בתורה בנוגע לעתיד. נמצאנו למדים שחומש דברים הציג מנעד רחב של אפשרויות לתהליכים היסטוריים אפשריים ובכך הוא נתן מרחב לבחירת האדם בכל דור ובכל שעה. יהי רצון שננצל אנו את השעה המיוחדת הזו בפתחה של השנה וננצל את מרחב הבחירה שניתן לנו ונבחר לשוב ולקיים את כל דברי התורה הזאת.

בראש השנה ישנה מצווה אחת מהתורה מיוחדת ליום הזה, מצוות תקיעת שופר. יותר מדויק לומר שהמצווה היא לשמוע קול שופר, ואכן כך מברכים לפני התקיעה.

"דבר אל בני ישראל לאמר בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון, זכרון תרועה מקרא קודש…" (ויקרא כ"ג).

וכן בספר במדבר: "ובחודש השביעי באחד לחודש… יום תרועה יהיה לכם…".

לאדם יש חמישה חושים. נראה שחוש השמיעה הוא החוש העיקרי של יום זה, שהרי באמצעות השמיעה אנחנו מקיימים את עיקר המצווה של יום זה, לשמוע קול שופר.

מה מיוחד כל כך בחוש השמיעה? מדוע דווקא חוש זה מתאים יותר משאר החושים ליום ראש השנה, ליום התחלת השנה החדשה, ליום בו ממליכים מחדש את הקב"ה למלך עלינו ועל כל הארץ?

---

בפרשת האזינו שנקרא מיד לאחר ראש השנה משתמש משה רבינו בהזכרת חוש השמיעה: "האזינו השמיים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי". גם האזנה וגם שמיעה הינם פועל יוצא של חוש השמיעה, אבל יש הבדל ביניהם. האזנה היא דבר שדורש מהאדם יותר מאמץ, זאת לא רק שמיעה, אלא הפנמה, חיבור חזק בין השומע לבין המשמיע.

אמנם יש בשמיעה יתרון שאין בהאזנה, והוא שהאדם יכול לשמוע גם דברים רחוקים יותר ממנו, אמנם הוא לא 'מאזין' להם, אלא רק שומע קולו מעומעמים, אבל הוא מצליח לקלוט רשמים גם מרחוק. לכן, אגב, משה פונה אל השמיים להאזין אליו, כיוון שמשה במדרגתו היה קרוב לשמיים, ואילו אל הארץ פונה משה לשמוע, כיוון שמשה היה רחוק מן הארץ.

בשופר המצווה היא לשמוע, ולאו דווקא להקשיב ולהאזין. כלומר יש עניין לשמוע איזה קול רחוק, ולאו דווקא קרוב. איזה עניין רחוק יש לשמוע בתקיעת השופר?

שני אירועים מרכזיים מהעבר מזכירה לנו תקיעת השופר: בריאת העולם ומעמד הר סיני. בריאת העולם זהו היום שבו הומלך הקב"ה למלך על הבריאה. בהמלכתו של מלך תוקעים בשופר. כמו כן הייתה תקיעת שופר במעמד הר סיני, ביום מתן תורה. עלינו להיזכר בראש השנה בקולות אלה מן העבר הלאומי והאוניברסלי, לשמוע את אותם קולות המזכירים לנו כי ה' הוא מלך העולם האמתי, וכי התורה שהוא נתן לנו היא תורת חיים והיא המשמעות והתוכן האמתי של העולם הזה. כל תכלית אחרת של העולם הזה הינה רק תחפושת ומעטפת לתכלית האמת של העולם הזה.

אכן יש קולות אחרים המנסים לטשטש את העובדה שה' הוא בורא ומולך על העולם וכי התורה איננה תכלית העולם. לכן בראש השנה אנחנו צריכים לחדש את השמיעה הזאת, את השמיעה של קולות מרחוק ומגיעים עד לעתיד, לקול שופרו של משיח.

אנחנו שופטים את העולם הזה בשגרה לפי הראיה. אנחנו חושבים שמה שאנחנו רואים זאת האמת. בראש השנה אנחנו צריכים לשמוע, להאזין לבריאה, לשמוע את השופר שמזכיר לנו את האמת על העולם הזה.

חלק מענייני השופר נלמדים מהשופר של שנת היובל. בשופר של יובל משתחררים כל העבדים והקרקעות חוזרות לבעליהם. כך גם בראש השנה, עלינו להשתחרר מכל התפיסות שאנחנו כבולים להם, להשתחרר מכל המחשבות המוטעית ולהתחבר לכוח השמיעה שלנו, שממשחרר אותנו מכל עבדות ומחבר אותנו להמליך עלינו את ה' למלך.

"(ט) אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵיכֶ֑ם רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל: (י) טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֑יךָ מֵחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶֽיךָ: (יא) לְעָבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ וּבְאָלָת֑וֹ אֲשֶׁר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ כֹּרֵ֥ת עִמְּךָ֖ הַיּֽוֹם: (יב) לְמַ֣עַן הָקִֽים־אֹתְךָ֩ הַיּ֨וֹם׀ ל֜וֹ לְעָ֗ם וְה֤וּא יִֽהְיֶה־לְּךָ֙ לֵֽאלֹהִ֔ים כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְכַאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּע֙ לַאֲבֹתֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב:    (יג) וְלֹ֥א אִתְּכֶ֖ם לְבַדְּכֶ֑ם אָנֹכִ֗י כֹּרֵת֙ אֶת־הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את וְאֶת־הָאָלָ֖ה הַזֹּֽאת: (יד) כִּי֩ אֶת־אֲשֶׁ֨ר יֶשְׁנ֜וֹ פֹּ֗ה עִמָּ֙נוּ֙ עֹמֵ֣ד הַיּ֔וֹם לִפְנֵ֖י יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאֵ֨ת אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֛נּוּ פֹּ֖ה עִמָּ֥נוּ הַיּֽוֹם:" דברים פרק כט.

נצבים.

כמה חזק. כמה זקוף. כמה בוטח.

לנגד עיני אני רואה ילד קטן שלא מזמן עמד על רגליו נאחז, מדדה, לא יציב, ופתאום עומד על שתי רגליים, ילדיות אך איתנות, זקוף ובטוח.

השורש י.צ.ב מופיע רבות במקרא. ראש לכל, כלפי הקב"ה. יעקב רואה אותו בחלומו נצב על הסולם[1], ודוד, שומע את דברו  נצב בשמים .[2] ברצותו הציב גבולות עמים [3], ובגערתו, נצבים גם מים כמו נד נוזלים. [4]

יציבותו של האדם , לעומת זאת , איננה מובנת מאליה . פעמים שהרגליים ניגפות ונכפפות. מעייפות , מפחד , ממאמץ… " וַאֲשֶׁ֥ר שָׁ֝כַ֗ב לֹא־יוֹסִ֥יף לָקֽוּם". [5]

"יְקֹוָ֤ק׀ יִשְׁמְרֵ֣הוּ וִֽ֭יחַיֵּהוּ " ,מרגיע דוד. "יִ֭סְעָדֶנּוּ עַל־עֶ֣רֶשׂ דְּוָ֑י כָּל־מִ֝שְׁכָּב֗וֹ הָפַ֥כְתָּ בְחָלְיֽוֹ ", והבקשה "חָנֵּ֥נִי וַהֲקִימֵ֦נִי " מתקיימת : "בְּזֹ֣את יָ֭דַעְתִּי כִּֽי־חָפַ֣צְתָּ בִּ֑י כִּ֤י לֹֽא־יָרִ֖יעַ אֹיְבִ֣י עָלָֽי: וַאֲנִ֗י בְּ֭תֻמִּי תָּמַ֣כְתָּ בִּ֑י וַתַּצִּיבֵ֖נִי לְפָנֶ֣יךָ לְעוֹלָֽם 3.

וכך אנו מובטחים ערב הכניסה לארץ : " וְהוֹרִ֧ישׁ יְקֹוָ֛ק אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֖לֶּה מִלִּפְנֵיכֶ֑ם וִֽירִשְׁתֶּ֣ם גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַעֲצֻמִ֖ים מִכֶּֽם: כָּל־הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר תִּדְרֹ֧ךְ כַּֽף־רַגְלְכֶ֛ם בּ֖וֹ לָכֶ֣ם יִהְיֶ֑ה מִן־הַמִּדְבָּ֨ר וְהַלְּבָנ֜וֹן מִן־ הַנָּהָ֣ר נְהַר־פְּרָ֗ת וְעַד֙ הַיָּ֣ם הָֽאַחֲר֔וֹן יִהְיֶ֖ה גְּבֻלְכֶֽם: לֹא־יִתְיַצֵּ֥ב אִ֖ישׁ בִּפְנֵיכֶ֑ם פַּחְדְּכֶ֨ם וּמֽוֹרַאֲכֶ֜ם יִתֵּ֣ן׀ יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם עַל־פְּנֵ֤י כָל־הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּדְרְכוּ־בָ֔הּ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם:" [6].

לא יתיצב איש בפניכם, כי ה' נצב על הסולם.

עונשו של הנחש היה קיצוץ רגליים . ההולך בדרכי ה' מוזמן לעמוד שתי רגליים יציבות . "התייצבו" , קורא משה לעם המבועת ממרכבות פרעה [7] :"אַל־תִּירָאוּ֒ הִֽתְיַצְּב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת יְקֹוָ֔ק אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיּ֑וֹם " . אם אין בכם כח , "יְקֹוָ֖ק יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּחֲרִשֽׁוּן ", אך אל תיראו. התייצבו וראו.

---

פעמים שדווקא הקושי והייסורים הם שמעמידים את האדם על רגליו". את מוצא (ל') [ק'] קללות חסר ב' אמר משה לישראל וכתב אחריהם אתם נצבים  (דברים כ"ט ט') לומר שהיסורין מעמידין אותן, וכה"א דרך קשתו ויציבני (איכה ג' י"ב) אחר שדרך קשתו ויציבני, ואומר אשר יאהב ה' יוכיח (משלי ג' י"ב) [8].

אלומתו של יוסף קמה וגם נצבה [9] ,במלחמה אל מול עמלק נצב משה על ראש הגבעה וידיו מורמות אל על [10] והאחות המסורה מתייצבת , ועוד איך , "לְדֵעָ֕ה מַה־יֵּעָשֶׂ֖ה לֽוֹ "[11] . ותתצב .[12]

כמה נפלא מעמד הר סיני . עם החרדה העצומה , למרות הפחד בתחתיתו של ההר כגיגית : " וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּתַחְתִּ֥ית הָהָֽר "[13] . כמה טרגיים דתן ואבירם המתייצבים פתח אהלם [14] . עת לזקוף…עת לכרוע…

"בשלשה מקומות נתנה תורה" , אומר המדרש [15] ," ובכולן כתיב יציבה: בסיני, באהל מועד ובערבות מואב. בסיני שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י"ט), באהל מועד שנאמר ונצבו איש פתח אהלו (שם /שמות/ ל"ג), בערבות מואב שנאמר אתם נצבים היום (דברים כ"ט).

התורה מעמדת את האדם על רגליו .

היום, ולעולם . "ישראל היו וגם עתידין להיות "[16] . "היו עד שלא נברא העולם, שנאמר זכור עדתך קנית קדם (תהלים עד ב), והן עכשיו, שנאמר אתם נצבים היום כלכם (דברים כט ט), ועתידין להיות, שנאמר והיו לי (נאום ה' אלהים) [אמר ה' צבאות] ליום אשר אני עושה סגלה  (מלאכי ג יז)…[17]

ארבעים שנות מדבר מגיעות אל סיומן . המסע שהתחיל ב" אַל־תִּירָאוּ֒ , הִֽתְיַצְּב֗וּ" ועבר דרך  " וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּתַחְתִּ֥ית הָהָֽר ,מסתיים ב" אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם ".

כולכם ." רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל: טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֑יךָ מֵחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶֽיךָ" .  "מכלל שנ' אתם נצבים מלמד שלא היו בהן חגרים…" [18].

ואחרי נצבים , וילך .לא עמידה של שיתוק וקפאון .לא נציב מלח .רק לפני רגע נעמד , ועכשיו הוא רץ . דרך צלחה!

---

[1] בראשית פרק כח פסוק יב

[2] תהלים פרק קיט פסוק פט

[3] דברים פרק לב פסוק ח

[4] שמות פרק טו פסוק ח

[5] תהילים פרקמ"א

[6]  דברים פרק יא פסוקים  כג-כה

[7] שמות פרק יד פסוק יג :

[8] בראשית רבתי פרשת וירא [המתחיל בעמוד 78]

[9]   בראשית פרק לז פסוק ז

[10] שמות פרק יז פסוק ט

[11] שמות פרק ב פסוק ד

[12] גם מבלי להיות מחכמי הלשון ,א"א שלא לשמוע את העוצמה , הקביעות והנחישות שב"ותתצב". סלע .

[13] שמות פרק יט פסוק יז. גם אם ההתייצבות כאן משמעותה הענות לציווי , לא סר כחה של המילה .

[14] במדבר פרק טז פסוק כז

[15] אוצר מדרשים (אייזנשטיין) שלשה וארבעה [המתחיל בעמוד 536]

[16] מדרש תנחומא (בובר) פרשת נח

[17] המדרש שם משווה את ישראל לאומה"ע וצ"ע.

[18] מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כ פסוק טו

פרשתנו פותחת במצוות "מקרא ביכורים". הציווי על הבאת הביכורים הופיע כבר במקום אחר (דברים יב, ו) וכאן נתחדשה תוספת הדיבור הנלווה למצווה. מביא הביכורים מצווה להביא את יבולו למקדש ובזמן שהכהן מניח את הטנא קורא האדם פסוקים המתמצתים את שעבוד מצרים ואת הגאולה, עד לכניסה לארץ וההנאה מיבולה: "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'" (דברים כו, ט-י).

המצווה מסתיימת בציווי לשמוח ביבול שניתן מאת ה', יחד עם אוכלוסיות שלא זכו לקרקע ולנכסים משלהן: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ. (שם, יא).

סיכום זה של מצוות מקרא ביכורים מתקשר באופן מיידי למצווה הסמוכה – "וידוי מעשרות". בעל הקרקע הצטווה לתת בכל שנה שלישית מעשר עני. גם במקרה זה מקור המצווה להפריש את המעשרות נזכר במקור אחר (דברים יד, כב-כט) וכאן מתחדשת החובה להוסיף דיבור לצד קיום המצווה. בדבריו מצווה האדם, פעמיים בשבע שנים, להתוודות כי אכן קיים את המצווה: "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי: לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ": (שם, יג-טו).

הקב"ה נתן לנו ארץ זבת חלב ודבש, ואנו נותנים מיבולנו שגידלנו בארץ זו לנזקקים שסביבנו.

הרבה יש ללמוד עוד על מצוות אלו, כל אחת בפני עצמה ומהקשר שביניהן. בדברים הבאים אבקש להתמקד בדברי הרב קוק על מצוות "וידוי מעשות". הרב עומד על הפער שיש בין וידוי מעשרות לבין וידויים אחרים שאנחנו רגילים בהם. בדרך כלל אנו מתוודים על חטאינו כחלק מבקשתנו לשוב בתשובה "אשמנו, בגדנו", אולם כאן מתוודה האדם על כך שקיים את המצווה "עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי ". מה מקומו ופשרו של וידוי זה?

בתשובתו עומד הרב על החשיבות שיש בכך שהאדם ידע לומר בפה מלא אילו דברים טובים עשה, באילו יעדים עמד:

"…נתנה לנו התורה דרך להערה (=התעוררות), שצריך האדם שישמח גם כן לפעמים בביטוי שפתיים על מעשה הטוב אשר עשה. וכפי המדה הראויה לחזק לבבו בעבודה… ראוי שימצא בנפשו קורת רוח ויימלא שמחה ושלווה, ולא יהיה תמיד בעיניו כרשע וכמקצר גם במקום שיצא באמת ידי חובתו. על כן כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בוידוי העוונות, כן יש גם כן תועלת לפרקים קבועים, שאמנם רחוקים הם ואינם תדירים כל כך כוידוי של חטאים… גם כן בוידוי המצוות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק ארחות חייו בדרך ה'…" (הראי"ה קוק, עין אי"ה, ברכות (ב), על המשנה במסכת מעשר שני פ"ה מ"י).

דווקא כדי שנוכל להתחזק בעבודת ה', עלינו ללמוד לחזק את עצמנו. הדגשת השלילי בלבד עלולה להביא לרפיון ידיים. במובן זה מצוות וידוי מעשרות היא "בניין אב" למצוות כולן: "שלא יפליג האדם עצמו לדון תמיד את נפשו לכף חובה, ולמצוא עצמו חייב ובלתי ממלא חובתו גם במקום שהוא ממלא אותה, כי אם ידון על עצמו גם כן בקו האמת, בעין פקוחה, לדעת את מעשהו למצוא קורת רוח ושמחת הלב במעשה הטוב… על כן דרוש לנו וידוי המצוות לפרקים, לחזק את לבבנו אל דרך ה', כמו שדרוש לנו וידוי הפשעים למען סור מוקשי רע"(שם).

בימים אלו, עת הימים הנוראים דופקים על דלתות לבבנו, אני מאחלת לכולנו שנצליח לומר לעצמנו בפה מלא במה כשלנו ובמה הצלחנו, ממה לסור ובמה לדבוק.

שבת שלום ושנה טובה ומתוקה לכן ולכל בית ישראל

רגע אחד לפני הכניסה לארץ מבקש משה למסור מסר לעם:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹקיךָ". רש"י מסביר את  משמעותה של הכרזה זו: "בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית' . בכל יום יש לרענן ולהתחדש כאילו נכרתה הברית היום. לדעת רש"י היום הזה הכוונה לכל יום בחיינו. אולם הרש"ר הירש סבור שהמילים 'היום הזה' מתייחסות לרגע כריתת הברית.  וכך הוא כותב:

"היום הזה נהיית לעם! היום הזה! החובה המשותפת לתורה, שהוטלה זה עתה על כל הנמנים עמך, והשמירה המשותפת של התורה, שכולכם הועמדתם על משמרתה – היא העושה אותך לעם. היום – ולא קניין הארץ שבעתיד הקרוב, אלא הקניין המשותף של התורה הוא העושה אותך לעם. אפשר שתאבד מן הארץ כדרך שאתה בא לרשתה, אך התורה והתחייבותך הנצחית לשמירתה תישאר קשר נצחי המאחד אותך לעם, וקשר זה לא יינתק לעולם."

---

לדעתו, פסוקים אלה קושרים באופן בלעדי את מתן תורה עם הזהות הלאומית של עם ישראל, כמאמרו של רב סעדיה גאון בספרו "אמונות ודעות": "לפי שאומתינו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה" (מאמר שלישי, אות ז) לדעת הרש"ר הירש,  רואה התורה צורך להזכיר את כוחו ותוקפו של מעמד הר סיני דוקא לפני הכניסה לארץ על מנת להדגיש, שארץ ישראל היא לא מרכיב בזהותו הלאומית של עם ישראל. אכן לא ניתן לנתק בין הזמן והמקום שכתב את הדברים הרש"ר הירש, שנלחם על הזהות היהודית בתקופה של רפורמה בגלות.

רש"י אינו יכול לפרש כך את הפסוקים שכן במקום אחר (דברים יא,יח) מצטט את דברי הספרי: "אף לאחר שתגלו היו מצוינים במצוות, כדי שלא יהיו חדשים כשתחזרו". זאת אומרת: אמנם אנו חייבים אף בגלותנו בכל המצוות  אבל  כל זאת רק על מנת, שנוכל לקיימם בעתיד שנחזור לארץ ישראל. אם כן, שורש קיום המצוות ושמירת התורה הוא בארץ ישראל. יתירה על כך, הערבות של עם ישראל מתעצמת בשעה שנכנסו לארץ . הגמרא (סנהדרין מג ע"ב) מחלקת בין עבירת היחיד בחוץ לארץ לבין עברת היחיד בארץ ישראל. הקהילה בגלות נענשת על עבירת היחיד אם העבירה התבצעה בפרהסיה לעומת זאת בארץ ישראל נענשת האומה אפילו על עבירה הנעשית בצנעא.

וכך  מסביר המהר"ל בנתיב הצדקה פרק ו': ' אבל הפירוש הנראה, כי כאשר נכנסו ישראל לארץ היו ישראל עם אחד לגמרי, … כי נקרא ערב שהוא מעורב עם השני, ולא נעשו ישראל מחוברים להיות עם אחד לגמרי, עד שבאו לארץ והיו ביחד בארץ והיה להם מקום אחד הוא ארץ ישראל, ועל ידי ארץ ישראל הם עם אחד לגמרי. ולכך כתיב גם כן: "להיות לכם לאלוקים" – כי יש להם א-ל אחד" בעוד שבגלות הערבות נובעת מחובתו  של האדם להוכיח את החוטא הרי שבארץ ישראל האחריות נובעת מכך שעם ישראל נחשב כיחידה אורגנית אחת שלא ניתן לפצלה.

---

המאפיין המיוחד שנוסף בברית בערבות מואב, ולא היה ביציאה ממצרים ובמעמד הר סיני הוא ארץ ישראל. בברית מצרים ניתנה החירות, בברית סיני הצטרפה התורה, ברם רק כעת, בברית הנכרתת טרם הכניסה לארץ, מצטרף המרכיב החשוב של ארץ ישראל. 'היום הזה נהיית לעם' – עד היום לא היית עם כי היית חסר ארץ, אין עם בלי ארץ, אך היום הושלמו היסודות שלך ונהיית לעם. בדור שלנו זכינו לקומה נוספת, בעת קום המדינה בו ביום נשא הרב עוזיאל זצ"ל נאום וכך הוא פתח: "דבר זה ראוי לאמרו ביום זה – הוא יום הכרזת מדינתנו העצמאית, מדינת ישראל . 'היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך', כי ביום זה התפרקנו מעול שיעבוד מלכות זרה בצורה מנדטורית בארץ ישראל…'.

אכן תקומתה של מדינת ישראל מחייבת יותר מבחינה מוסרית. יש צורך יותר לערבות ועזרה הדדית. יותר דוגמא אישית מצד המנהיגות יותר יושר וכנות.

ההגדה של פסח מלמדת אותנו: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה"; כל הבנים כולם רואים אותן מצוות עצמן – פסח, מצה ומרור – אבל הם מגיבים בדרכים שונות. ההבדלים בין התגובות משקפים פערים באופיים ובהשקפת עולמם של הרואים.

הוראותיה של התורה בתחילת הפרשה – המסדירות את הטיפול בשבויות מלחמה – רחוקות מעולמנו שלנו, מעוררות תמיהה בלבו של הקורא בן ימינו ומביאות אותו לשאול ולהרהר. אופי תגובתו של הקורא משקף, באופן טבעי, את השקפת עולמו; תגובות שונות חושפות פערים בהשקפת העולם. כך, יש מי שיגיב: חרפה היא לנו! התורה מתירה פשעי מלחמה! הן לא ניתן להכחיש שהתנהגות כגון זו שהתורה מתירה, לכאורה, אסורה על פי אמנות בינלאומיות המסדירות את היחס לשבויים ולאזרחי אויב. אדם אחר יחלוק על כך ויאמר, שפרשנות כזו לוקה באנאכרוניזם ועושה לתורה עוול. משמעותם האמיתית של הדברים – כך הוא יסביר – עשויה להתברר על רקע הנסיבות בהם נכתבו.

התורה היא המקור הראשון בהיסטוריה האנושית לדיני מלחמה, המגבילים את מה שמותר למנצח לעשות לאויב המובס. היו, כמובן, חוקים בעולם לפני שניתנה תורה. מלכים ורוזנים חוקקו ופרסמו חוקים, לאו דווקא בהתאמה מלאה עם שבע מצוות בני נח. חלק מחוקים אלה – שנחרתו על גבי אבנים גדולות – נשתמרו עד ימינו, כגון חוקי חמורבי או חוקי אשור העתיקה. אולם חוקים אלה אינם מכילים שום הוראה המגבילה את חירותו של כובש לעשות ככל העולה על רוחו בשבויים ובאזרחי אויב.

על רקע זה ניתן להבין, שמשמעותו של החידוש בתחילת פרשתנו הוא הרעיון הגדול של המוסר. נכון שאתה חזק, אומרת התורה לצבא המנצח במלחמה; נכון שגברת על האויב ונכון שפיזית אתה יכול כעת לעשות בו כל העולה על רוחך. אבל, כך מחדשת התורה, על האדם מוטלות לא רק מגבלות פיזיות, אלא גם הגבלות מוסריות: אם עשה אדם מה שעשה בשבויה, עליו לקחתה לאשה – ואם מאס בה, אסור לו אחר כך למכרה לשפחה. את חירותה קנתה בשן ועין. התורה היא המקור המובהק למוסר והמוסר הוא החידוש המובהק של התורה ביחס למערכות חוקים וסיפורים קדומות אחרות.

הדבר מתבטא בשפע נושאים ("איש בחטאו יומת", לעומת חוקי אשור העתיקה שקבעו שיש להרוג את בנו של מי שגרם למות בן חבירו; המבול בא לעולם, לפי מה שהתורה מלמדת אותנו, בשל החמס שפשט בעולם, ולא מפני שהאלים התקשו לישון בשל הרעש שבקע מן העולם, כגירסת המיתוס העתיק של הבבלים; נח, בסיפור המבול, ניצל בשל צדקתו, ולא סתם כך כגירסת המיתוס הבבלי, ועוד).

אולם פרשנותה של התורה שבעל פה שונה מכל מה שנאמר לעיל. התורה שבעל פה מלמדת אותנו שהקושיה בטלה מעיקרה. חז"ל לימדו אותנו שכלל אין בתורה היתר לגעת בשבויה, כפי שנדמה בקריאה ראשונה של הפרשה.

בבנק הדם של מגן דוד אדום בירושלים היה תלוי, במשך שנים ארוכות, שלט מאיר עיניים: "אסור לעשן במשך שעתיים אחרי התרומה". הקורא התמים עשוי, אולי, להסיק בטעות, שאחרי שחלפו שעתיים מעת תרומת הדם, מותר לתורם לעשן סיגריות. ולא היא; זו כמובן פרשנות שגויה. עישון – בכל עת וכל שעה – מזיק מאד לבריאות. לעולם אין הוא מותר. משמעותו האמיתית של השלט שנתלה בבנק הדם היא, שאם אין אדם מסוגל להתגבר לגמרי על יצרו ולהתנזר כליל מעישון, ידרוש מעצמו להימנע מכך לכל הפחות בשעתיים שאחרי התרומה, שאז הנזק גדול במיוחד.

על דרך זו מסבירים לנו חז"ל (גמ' קידושין כא,ב) ש"לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע". עינויה של השבויה אסור הוא; אלא שאם אין אדם מסוגל להתגבר על יצרו הרע – והתורה יודעת את מה שמתרחש במקרים רבים במלחמות – היא דורשת ממנו במפגיע לשמור לפחות על גבולות מסויימים.

אכן, עובדה היא שבכל הזמנים ובכל הצבאות התרחשו דברים חמורים בעת מלחמה, ובנושא זה שונה המציאות בצבא הגנה לישראל – לטובה – מזו שבכל צבא אחר, גם בעידן המודרני. עבודת מאסטר מפורסמת שנכתבה באוניברסיטה העברית הסבה את תשומת הלב לכך ש"בחינת ההיסטוריה של המלחמות מגלה כי אונס היה מאז ומתמיד חלק אינטגראלי מהתנהלותן… עם זאת מפתיע היה לגלות כי בסכסוך הישראלי-פלשתיני ,לא ניתן למצוא דיווחים עדכניים באמצעי התקשורת, כמו גם בארגוני זכויות האדם המרכזיים הפועלים באזור זה, על מקרי אונס של נשים פלשתיניות על ידי חיילים ישראלים". בעולם העתיק היתה השבויה חלק מרכזי בשכר שהבטיח המלך לחייליו כפרס על נצחונם בקרב. בעולם המודרני נחתמו אמנות בינלאומיות האוסרות זאת; אבל בפועל, בכל הסכסוכים החמושים עד ימינו שלנו, מכיבושי האימפריה הפרסית ועד רואנדה וסומליה, נתגלו תופעות נרחבות של מעשים מבישים. הדבר נכון אפילו לגבי חיילים בצבאותיהן של מדינות דמוקראטיות שפלשו לארצותיהם של עמים אחרים, כגון חיילי צרפת בגרמניה או חיילי ארה"ב בויטנאם, שלא לדבר על חיילי הצבא האדום במזרח אירופה שנכבשה על ידיהם ושלא להזכיר את מעשי פראי האדם מארגון "דאעש" במזרח התיכון בשנים האחרונות ממש.

יש להתגאות בכך שהצבא היחיד הנקי מכך הוא צבא ההגנה לישראל. מימות הפלמ"ח ועד היום – ולמרות הנוכחות האינטנסיבית באזורנו של ארגונים עוינים לישראל המחפשים את ירושלים בנרות, מבקשים תדיר להוציא את דיבתה רעה ובודקים בחורים ובסדקים עד מקום שידם מגעת – לא הלין שום אדם מעולם על תופעה כאמור. זניח לחלוטין הוא מספר המקרים בהם נגע חייל צה"ל באויב המובס.

העובדה היא, שההסדר שנרקם בשעתו בין הקב"ה לבין כנסת ישראל למרגלות הר סיני – "ושמרתם את בריתי, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" – זורם עד היום בעורקיהם של חיילי צה"ל. פרשת כי תצא היא חלק ממכלול הוראות התורה, הוראות המביאות את העם היהודי להתנהגות מוסרית וטובה מזו של כל צבא אחר עלי אדמות.