לאחר שישראל קבלו את התורה נשארו במקומם באזור הר סיני תקופה של כשנה שבמהלכה הוקם המשכן. לקראת סוף תקופת החנייה סודרו נהלים מיוחדים למסעות הבאים. בתום ההכנות יוצא העם למסעו בשנה השנית בחודש השני. עוברים ימים אחדים וכבר  מתגלים סדקים, ששיאם באירוע חמור, שבמהלכו אומר משה: 'לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי' (במדבר יא,טו). הכיצד קורה, שכבר בימי המסע הראשוניים משה מרים את ידיו ומבקש להפסיק את מנהיגותו? נתבונן בפסוק שמתאר את תחילת המסע: 'וַיִּסְעוּ מֵהַר  ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית  ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה וַעֲנַן  ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה… וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים' (במדבר י,לג -לז)  מהיכן נסעו? הרשב"ם מסביר: 'כי עדיין לא זזו מכנגד הר חורב שהוא במדבר סיני. … ומכל [מקום] אצל הר סיני היו עד עתה'. כלומר, העם חנה באותו מקום, שקבלו בו את התורה. הקולות והמראות של הר סיני  ליוו אותם בעת חנייתם.  ומכאן מתעצמת השאלה הכיצד חטאו המתאוננים? זאת ועוד, תקופת החנייה לאחר מתן תורה היתה הפכפכה, במהלכה חטאו בחטא  העגל נשברו  הלוחות נבנה המשכן  היינו מצפים, שהעם יהיה  מרוסן ומאופק וההכרזה של העם בים סוף 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו' תקבל משנה תוקף.

חז"ל הבינו שהפורענות הראשונה החלה מיד שנסעו מהר ה'. ' פורענות ראשונה – 'ויסעו מהר ה'; ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'.  (שבת קטו ע"ב)

בזמן שחנו סביב הר סיני לא השקיעו זמן ומחשבה להכנתם לקראת הכניסה לארץ. לאחר מעמד הר סיני והקמת המשכן  שרתה אדישות ועצלנות בקרב העם.  נקודה זו מובלטת בתחילת התוכחה של משה בספר דברים: 'ה' אלקֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת.' (דברים א,ז – ח)   ומסביר הכלי יקר:  'רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם'- זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ ונתישבו בהר זה ישיבה של קבע, ולא פנו להם אל האָרֶץ, מקום מיוחד לקיום המצוות'. אכן האדישות היתה תחילת החטא. חטא המרגלים וחטא המתאוננים צמחו כבר מתוך  ההתנתקות המוחלטת מהר סיני. זה לא משבר פתאומי אלא העיכוב היה לרועץ. הישיבה הממושכת בחממה ללא כל יוזמה ועשייה וגם ללא כל כיוון ערכי הביאה למציאות בלתי נסבלת ולתחילתו של חורבן.

אולם ניתן להסביר אחרת ולהתמקד באופן שבו עזבו עם ישראל את הר סיני. וכך מסביר הרמב"ן:

'אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו ויסעו מהר ה', שהיה מחשבתם להסיע עצמן משם מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה'.

כלומר, לא היתה זו נסיעה סתם אלא בריחה מההר ומתכניו 'כתינוק הבורח מבית הספר'. מוקד הבעיה הוא ברצון העז של העם להתנתק מצור מחצבתם – ויסעו מהר ה'. תינוק הבורח מבית הספר בו בזמן משליך את הערכים שאותו ספג ואת לימודיו, שלמד בבית המדרש ועלול להתפתח מדרון חלקלק שאת סופו לא ניתן להעריך ולשער.

אחד מגדולי המוסר ר' נתן צבי פינקל (הסבא מסלבודקה) ראה בפרשה זו תקדים לקשר הנפשי שצריך להיות לתלמיד ביחס לבית מדרשו: 'ומכאן עלינו ללמוד לקח למעשה לנו, לתלמידי הישיבה, שלא יהיה לנו קל לעזוב את הישיבה, המקום שאנו לומדים בו תורה. ואף שיש צורך ללכת לפרקים לענינים הכרחיים, תהיי קשה הפרידה וירגישו בכל מקום את הקשר אל הישיבה, שהראש יהיה תפוש תמיד במחשבות של תורה ויראת שמים. (דעת תורה עמ' לו)

אנו מתכוננים לקבל את התורה במשך ארבעים ותשעה יום ולבסוף זוכים  להתכנס בבית המדרש ללימוד תורה. חשוב לשמור את החוויה הזו גם כאשר נמצאים מחוץ לבית המדרש.  פרשת המסע מהר ה' נקראת מיד לאחר שבועות. אכן גם שמתעלים בלימוד במהלך תיקון ליל שבועות או במהלך תקופה משמעותית בבית המדרש יש לדעת כיצד להמשיך את המסע לאחר מכן. אסור שנגיע למציאות של  תינוק הבורח מבית המדרש אלא להשתדל להיות מבושמים  בחווית הלימוד לכל מקום אשר נפנה.