בזמן שבית המקדש היה קיים היו אבותינו באים לעזרה ומביאים ביכורים מראשית פרי אדמתם; וכך היו אומרים בתפילתם (דברים כו,טו): "הַשְׁקִיפָה֩ מִמְּע֨וֹן קָדְשְׁךָ֜ מִן־הַשָּׁמַ֗יִם וּבָרֵ֤ךְ אֶֽת־עַמְּךָ֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל". הם הבינו, שהקב"ה כלל אינו דר בבית הגדול והקדוש שנקרא שמו עליו במובן שהאדם דר בבית. גם בשמים אין הוא מתגורר, כמו שאמר שלמה בחנוכת בית המקדש שבנה (מלכים א ח,כז): "כִּ֚י הַֽאֻמְנָ֔ם יֵשֵׁ֥ב אֱלֹהִ֖ים עַל־הָאָ֑רֶץ? הִ֠נֵּה הַשָּׁמַ֜יִם וּשְׁמֵ֤י הַשָּׁמַ֙יִם֙ לֹ֣א יְכַלְכְּל֔וּךָ, אַ֕ף כִּֽי־הַבַּ֥יִת הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר בָּנִֽיתִי". כשהתורה (שמות כה,ח) אומרת בפרשתנו "וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם", הכוונה היא, כמובן, רק לכך שהאדם יכול לחוש בקרבת המשכן – יותר מאשר במקום אחר – את נוכחות הקב"ה. לזה – למעורבות הקב"ה בחיינו ולאפשרות שלנו לחוש בה – אנו קוראים "השראת שכינה". כיצד יוצר המשכן את השראת השכינה?

בספר הכוזרי (תרגום רבי יהודה אבן תיבון, חלק שלישי מאמר כ"ג) מוסבר כי שנים המה הגורמים המביאים, יחדיו, להשראת השכינה: האחד הוא מילוי פרטי מצוות הקב"ה לגבי בניית המשכן, והשני – "רחמנא לבא בעי" (=הקב"ה רוצה את הלב): כאן דרוש רצונם הטוב של עם ישראל בבניית המשכן ובהשראת השכינה בו. הכוזרי מדגיש כי תחושת הבחירה והרצון של עם ישראל להתנדב לבניית המשכן חיונית היתה להשראת השכינה בקרב העם; בלי רצון זה לא תצלח המלאכה והמשכן יהיה ריק משכינה:

"…בהשלמתם יהיה הרצון והדביקה בענין האלקי, כמו שהיה במעשה המשכן… והיה סמוך להשלמתו חול השכינה, מפני שנשלמו בו שני העניינים אשר הם עמודי התורה: האחד – שתהיה התורה מאת האלקים, והשני – שתהיה מקובלת בלב נאמן מהקהל. והמשכן – היה ממצות האלקים, והיה מעשהו מכל הקהל, כמו שנאמר (שמות כה,ב): מֵאֵ֤ת כָּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ… והתחייב השלמת התולדה, שהיא השכינה, כאשר אמר: ושכנתי בתוכם."

הקב"ה גירש את האדם מגן עדן, מהמקום בו הורגשה נוכחות הקב"ה על ידי האדם באופן שיגרתי. מאז ועד היום מנסה האדם לבנות לעצמו בתי מגורים טובים, ולפעמים הוא מצליח אף ליצור לעצמו גן עדן.

אך השאלה האם ידור גם הקב"ה בגן העדן הזה, של האדם, תלויה בבחירת האדם. משמו של רבי מנחם מנדל מקוצק אמרו: "איפה נמצא אלוקים? – במקום שנותנים לו להיכנס".

---

ברגע שבני האדם בוחרים לגרש את האלוקים מגן העדן ולחלל את המשכן או המקדש, אין עוד משמעות לעצים ולאבנים, לכסף ולזהב שהרכיבו אותם. כפי שמספרת הגמרא (עבודה זרה נב,ב), אדריאנוס קיסר, שחיק עצמות, נטל את זהב ההקדש וטבע ממנו מטבעות; התעוררה השאלה ההלכתית האם מותר לעשות שימוש במטבעות אלה, שלכאורה הם רכוש ההקדש ויש בהם קדושת הגוף. הגמרא מסבירה מדוע הדבר מותר: "בקשו לגנוז דינרא הדרייאנא… עד שמצאו לה מקרא מן התורה שהוא מותר: ובאו בה פריצים וחללוה!"

אין קדושה או משמעות מיוחדת לחתיכות כסף או זהב של המשכן או המקדש לאחר שאלה חוללו בידי אדם (ואינני נכנס כאן לפרטי ההלכה המבחינה לעניינים מסויימים בהקשר זה בין יהודי לבין מי שאינו יהודי); מטילי זהב וכסף אלה כמוהם ככל כסף וזהב של חולין שבעולם. השכינה, שפעם שרתה עליהם, חמקה עברה.

---

ביטוי מדהים לתפיסה זו יש בדברי רבינו בעל "חתם סופר". כפי שמסופר בגמרא (תענית כט,א) שריפת בית המקדש הראשון התרחשה בעיקר ביום העשירי באב, ורק החלה בתשעה בחודש: "ותשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו.

בהתאם לכך נחלקו הדעות באיזה תאריך ראוי לקבוע את יום התענית: דאמר רבי יוחנן: אלמלי הייתי באותו הדור – לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן: אתחלתא דפורענותא עדיפא.

הלכה נפסקה, כידוע, שמתענים בתשעה באב. רבינו החת"ס (בשו"ת ח"א או"ח סי' לג) מסביר כי הסיבה לכך היא שבעצם נמשכה הפגיעה בקודש רק ברגע הראשון בו התרחשה, כלומר, בתשעה באב סמוך לחשיכה. ללהבות, שהמשיכו בערו כל היום העשירי, לא נותר אלא לכלות עצים ואבנים של חולין: "אמר רבי יוחנן, אי הוינא התם קבענא (=לו הייתי שם הייתי קובע) בעשירי משום שרובו של היכל בו נשרף. וצריך לומר דאנן סבירא לן (=שהלכה היא) דבאו בה פריצים – נתחלל; נמצא, מששלטו בו זרים בט' והציתו בו האש, מיד יצא לחולין. נמצא, בעשירי נשרף בית חול! על כן לא קבעוהו בעשירי."

אולי חריף יותר הביטוי שנוקט רבינו החת"ס במקום נוסף (שו"ת ח"א או"ח סי' קסב): "כיון שבאו בה פריצים נתחללו…ואם כן, מכיון שהודלק ביום ט' – מיד נתבטלה קדושתו, ואין מקום ליום יו"ד."

ה"פריצים" הללו הם נבוזראדן רב טבחים ואנשיו, חיילי נבוכדנצר. ואולם הגמרא מלמדת אותנו שלא הם האשמים האמיתיים בחילול קדושת המקדש; כפי שהיא מספרת (סנהדרין צו,ב), הקב"ה לעג לנבוזרדאן שסבר שהוא האיש שהחריב את בית המקדש: "נבוזראדן… דמטא להיכלא, אדליק ביה נורא… קא זיחא דעתיה. נפקא בת קלא ואמרה ליה: עמא קטילא קטלת, היכלא קליא קלית, קימחא טחינא טחינת "(=נבוזארדן… שהגיע להיכל, הדליק בו אש… זחה דעתו. יצאה בת קול ואמרה לו: עם הרוג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת).

המקדש התפורר – מבחינת הקדושה שבו והשראת השכינה בתוכו – לפני שצבאו של נבוכדנצר יצא מבסיסיו בבבל לדרכו.  האמת אינה נעימה, אבל אבותינו הם אלה שעשו את המעשה המשמעותי באמת והחריבו בעוונות את בית הבחירה. השכינה שרתה במשכן שנבנה בתרומות "כָּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ"; היא הסתלקה כשלבו של עם ישראל כבר לא היה מעוניין בקדושה.

בשנת תשמ"ו שרפו כמה חרדים קנאים מספר תחנות אוטובוס שהיו בהן פרסומות לא צנועות. כמה חילונים קיצוניים הגיבו בהצתת מספר בתי כנסת ברחבי הארץ. בין היתר הוצתה אש במרתפה של ישיבת מרכז הרב בירושלים. ראש הישיבה, מו"ר הגר"א שפירא, אמר אז ששריפת בית כנסת היא דבר רע, אבל כבר ראינו כמותו בתולדות עם ישראל. לזה כבר התרגלנו; אין הוא עשוי להפחיד אותנו עוד. האסון הנורא, המשיך ואמר הגר"א שפירא, התרחש בתוך לבו של יהודי, ברגע בו נולדה שם מחשבה שיש לשרוף בית כנסת; שם, בלבו של יהודי, מצוי החורבן הנורא באמת.

המקדש השני, שלא נבנה עד ימינו – וכאילו חרב בימינו – חרב בעוון שנאת חינם שבלבנו. כשנטהר לבנו הימנה, תשרה השכינה במקדש השלישי שייבנה במהרה בימינו.

פרשת משפטים מחזירה אותנו, לאחר עליית הנשמה של מעמד הר סיני, אל קרקע המציאות. רצף של דינים והלכות: עבדים, שומרים, נזיקין – שדרכם שורה השכינה גם בפרטים הקטנים והארציים ביותר.

הפרשה פותחת בדיני עבד עברי, ומיד לאחר מכן- אמה עבריה. "כי ימכור איש את בתו לאמה- לא תצא כצאת העבדים. אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה- והפדה, לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה. ואם לבנו ייעדנה- כמשפט הבנות יעשה לה. אם אחרת יקח לו- שארה, כסותה ועונתה לא יגרע. ואם שלוש אלה לא יעשה לה- ויצאה חינם אין כסף".

מיקומם של דינים אלה, מיד לאחר מעמד הר סיני, דורש התבוננות. "אור החיים" הקדוש מנסה, בדרך הרמז, לחבר את דיני אמה עבריה להקשר של קדושת מעמד הר סיני, וננסה ללכת בדרכו.

"ונראה לפרש פרשה זו דרך רמז, על פי דבריהם, שאמרו 'אין איש אלא הקדוש ברוך הוא'…ואמרו עוד 'לא זז הקב"ה מחבב את כנסת ישראל עד שקראה בתו', ומצינו שכינה הכתוב עניין הגלות בשם מכירה".

פרשת מכירת איש את בתו לאמה, מתפרשת לדרכו של "אור החיים" הקדוש כמכירת הקב"ה את ישראל לגלות, להיותם תחת ממשלת גויים.  היסוד הראשון ביחס האב לבתו: "לא תצא כצאת העבדים", כלומר: ישנה העדפה לאמה עבריה על פני עבד עברי, ולכל הפחות היא אינה גרועה מעבד.

"ולמה תגרע מדין העבדים, אשר ציווית שש שנים וכו'…ולמה נמכרה בגלות המר הזה זה לנו אלף ותרע"ב (ולנו היום, בשנת ה'תשע"ז- אלף ותתקמ"ו), ואנחנו לא נושענו, והן לנו משפט עבד עברי הרשום בכתוב".

היסוד השני: "ואם לבנו ייעדנה- כמשפט הבנות יעשה לה". ישנה אפשרות לאדון לייעד את האמה לבנו, ובאופן זה היא יוצאת לחירות. "חזר וטען, כי מצינו שהקדוש ברוך הוא קרא לישראל בנים, בהכרזה לעיני העמים כולם, וידעו כי ישראל היא אומה המיועדת בשם בן לה', והן עתה, אם עדיין אומה זו מיועדת לבחינת בנו- מן הראוי היה לפחות שלא תהיה גרועה מהאומות, כאשר עינינו רואות רום מעלת האומות וישובן, מה שאין כן ישראל, ומן הראוי לא תהיה גרועה מהן, ודי לה השפלה זו- שלא יהיה לישראל מעלה גדולה מהן".

היסוד השלישי: "ואם אחרת יקח לו – שארה, כסותה ועונתה לא יגרע". גם אם האדון מעדיף אשה אחרת, יש לשמור על כבודה הבסיסי של האמה בשאר, כסות ועונה. "לו יהי שכעס עוד עליה, שלא תהיה במדרגת הטוב והשקט כבנות העולם, ונותן ה' מידת טובו לאומה אחרת- לפחות 'שארה כסותה ועונתה לא יגרע'. שארה- אלו מזונותיה;  כסותה- כמשמעו; ועונתה- הוא שיהיה עונה אותה בצר, וג' דברים אלו הם דברים המוכרחים, ואיך יכולה לחיות זולתם"

המחוייבות הבסיסית של האדון לאמה, ובנמשל- של הקב"ה לישראל, הם מזון, כסות ומשענת בעת צרה.

---

היסוד הרביעי: "ואם שלוש אלה לא יעשה לה – ויצאה חינם אין כסף". במקרה בו הזכויות הבסיסיות דלעיל ניטלות ממנה- יוצאת האמה לחופשי חינם. "ואם שלוש אלה, פירוש: שאר, כסות ועונה, לא יעשה לה, ותהיה גרועה מהם- ויצאה חינם, פירוש: הגם שלא יהיו בידם לא תורה ולא מצוות, ואפילו לא יכספו לדבר הגאולה, והוא אומרו 'אין כסף'- כי ייסוריה יספיקו לפדיונה".

זהו היסוד של גאולה "בעיתה". הגאולה באופן של "בעיתה" אינה תלויה במצב הרוחני של ישראל, והיא מגיעה כאשר ישראל סובלים ייסורים קשים בגלות. בדור האחרון זכינו לראות זאת בעינינו ממש- כאשר עם ישראל קם לתחיה, ממש מתוך המשרפות של אושוויץ.

יהי רצון שנזכה במהרה, לצאת לחירות הגוף והנפש, בפרט ובכלל, אמן.

שבת שלום ומבורך!

אם חלילה היו נותנים לנו לסדר את התורה היינו מסמיכים את פסוק א לפסוק יב ומדלגים על פרשיות העבד והאמה העבריים. באופן כזה הפרשה הייתה לכאורה מסודרת להפליא. היא הייתה פותחת כך: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (פסוק א). "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת (פסוק יב)". מפסוק יב בפרק כא ועד אמצעו של פרק כב (שמות כב, יד) הפרשיות עוסקות בדיני נזיקין והן סדורות באופן הדרגתי על פי העקרונות של גודל הנזק שנגרם ('מבחן התוצאה') והגורם המזיק (אדם או רכושו), כדלקמן: פגיעה בנפש אדם –  רצח אדם במזיד ובשוגג, חטיפת אדם ומכירתו (דין הפגיעה בהורים זקוק להסבר נוסף), פגיעה בגוף האדם שאיננה כרוכה בהמתתו, פגיעה בנפש אדם על ידי רכוש;  פגיעה ברכוש האדם – גניבת נכסים, גניבת בעלי חיים; פגיעה ברכוש על ידי רכוש (שור, רגל, אש), דיני שומרים.

 מדוע חשוב היה לתורה לפתוח את הפרשה בדיני עבדים?

טרם שנשיב על כך נתבונן בהקשר של הפרשה – פרשיות המצוות שבפרשת משפטים.
(פרקים כא-כב) נמצאות בתורה בתווך שבין שתי פרשיות מתן תורה: פרקים יט-כ מתארים את מעמד הר סיני ואת עשרת הדברות, כשבסוף פרק כ ישנה פרשת מצוות קצרה הנוגעת לעבודת הקרבנות. ופרק כד המתאר את הברית שנכרתה בין ישראל לא-לוקיו במתן תורה. ללמדנו שמתן תורה היה אירוע הדדי – כמו שה' נתן את התורה (מעמד הר סיני בפרקים יט-כ) כך ישראל קיבלו את התורה (הברית בפרק כד). יוצא אם כך שלפרשת משפטים (כמו לעשרת הדברות) יש מעמד מיוחד מבין פרשיות המצוות שבתורה והיא נבחרה לחבר בין שתי פרשיות מתן התורה.

מן ההקשר של הפרשה נחזור לדיון במבנה שלה ופתיחתה בדיני העבדים. קיים דמיון גדול בין פתיחתה של רשימת עשרת הדברות לפתיחתה של פרשת משפטים: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שם כ, ב); "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם. אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לּוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ. וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי. וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם" (שם כא, ב-ו). כשם שהקב"ה כינה את עצמו כמי שהוציאנו "מבית עבדים" כך אנו מצווים ללכת בדרכיו ולהוציא את העבדים שברשותנו לחופשי. התורה מגבילה אותנו אם-כך ביכולת לשעבד אדם מישראל שעבוד עולמים. גם בנוגע לנכרים מצאה התורה דרך לשחרר את העבד והאמה הנוכריים: "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ. וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ" (שם, כו-כז).

 הצבתו של רעיון החירות האנושית בראש פרשת משפטים מעידה שהתורה רואה בו רעיון יסוד האמור לכונן את אדניה של החברה האנושית. את הרעיון הזה "גילתה" החברה האנושית באיחור רב ורק במאות השנים האחרונות היא הטמיעה לתוכה את העוול הנורא שקיים בתופעת העבדות. כיום רעיון החירות רווח ומקובל מאד בחלקים רחבים של העולם ואנו זוכים לראות עין בעין איך הרעיונות הנשגבים של התורה משפיעים על העולם כולו.

בונים משכן. איזה יופי. השראת שכינה, כלשונו של הרמב"ן: "וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר." מעמד הר סיני לא נגמר. המעמד הנשגב של השראת שכינה יכול להימשך גם ביום יום. נפלא.

אז מדוע התורה בפתיחה לסיפור מדברת על כסף? במקום לכתוב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ולהסביר את מבנהו וכליו, התורה מתחילה בציווי על התרומה שיצטוו בה בני ישראל. למה?

כדרכן של שאלות מהסוג הזה, השאלה יותר טובה מכל תשובה שתינתן.
דרכו של עולם היא שבראשית יש חלומות גדולים ורק אחר כך מחפשים דרכים לממש אותם. אדם חולם להקים בית חולים, או בית כנסת, מדרשה או גן משחקים לילדים עם צרכים מיוחדים. ואחרי שיש חלום, מחפשים את הדרך לממש אותו. בפרשת המשכן קודם מדברים על הדרך לממש את החלום, ורק אחר כך מספרים על החלום.

ניתן ללמוד מכאן שני דברים: ראשית, חלומות נשגבים זה נפלא, השראת שכינה היא תכלית קיומנו, אך אם לא נדאג קודם כל לכלים, החלומות ישארו על הנייר. גם את הדבר הנשגב ביותר צריך להתחיל עם תוכנית פעולה מעשית למימושו, אחרת הוא ישאר בגדר חלום.

שנית: המשכן הוא של כל עם ישראל, לעבוד בו יכולים מעטים לבנות אותו קצת יותר להיות שותפים בתרומה יכול כל אחד. אם אנחנו רוצים שהמשכן יהיה שייך לכל עם ישראל, הוא צריך להיות בנוי על פעולה ממשית שכל אחד יכול לקחת בה חלק. פעולה משמעותית, פעולה מחייבת, פעולה שדורשת אבל פעולה שכולם יכולים להיות בה שותפים.

השראת שכינה איננה עניין של אליטה כלכלית או רוחנית, כדי להשרות שכינה בעם ישראל צריך לשתף את כולם.

פירושו של הרב הירש לתורה נהפך לאחד מהפירושים הפופולאריים בגרמניה מיד עם פרסומו במחצית השנייה של המאה ה-19. את מטרתו בכתיבת פירוש לתורה תיאר הרב הירש בהקדמה לפירושו לחומש בראשית:

לשאוב ולתאר… אותן אמיתות, אשר עליהן מושתתת השקפת העולם והחיים היהודית, ואשר הן חוקות חיי ישראל לעולם ועד… להכרה על אודות אחידותה המלאה של הרוח המפעמת בכתבי הקודש של דבר ה', וכן להכרה שהרוח הזאת איננה נחלתם של ימי קדם שאבד עליהם כלח, אלא חיה היא איתנו בהווה, ובה תקוות העתיד של כל מאוויי האנושות.

---

במילים אלה העיד הרב הירש על עצמו שידע היטב את רוחות השעה, ובכלל זה היה ער לפולמוס האידיאולוגי בין היהודים, שרבים מהם השתייכו לתנועה הרפורמית, ובמעגלים הולכים ומתרחבים ראו בתפישות היהודיות המסורתיות תופעה מיושנת ומאובנת. הרב הירש התמודד עם טיעונים אלה באריכות גם בפרשתנו, בעיקר בפירושו לעשרת הדיברות. לדוגמה, בפירושו לפסוק "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים" (יט:ד) כותב הרב הירש:

לא האמונה היא יסוד הכרת ה' והכרת עצמכם, שכן יש באמונה מקום לספק מה, אלא היסוד היא ידיעה איתנה ששאבתם אותה בעצמכם באמצעות החושים שלכם. באותו לשון עצמו אומר הכתוב (להלן כ:יט): "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם" – וכוונתו לעובדת ההתגלות של ה' במתן תורה. על שני עמודי אמת אלה עומדת כל היהדות: יציאת מצרים ומתן תורה. שניהם עומדים לגמרי על יסוד ההתנסות העצמית ותפישת החושים, ויסוד זה מוציא מכלל אפשרות כל אשליה, שהרי עיניהם של שישים ריבוא ראו בעת ובעונה אחת. שני עמודי האמת יש להם אפוא חזקה גבוהה ביותר של וודאות, והם חורגים לגמרי מתחום ההשערה והאמונה גרידא. הם שייכים לתחום הדעת, ולכן עובדות הן שאינן ניתנות לערעור. הם וודאיים כשם שוודאית הוויתנו אנו והוויתו של עולם החושים החיצוני, ועלינו לעשותם אבני פינה לכל דעת ולכל מחשבה".

על רקע זה מובנת חשיבות דבריו בהמשך (פירושו לפרק יט:י-טו):

הן תורת ישראל היא החוק היחיד שלא יצא מתוך העם, שאותו נועד לכונן. הן היהדות היא ה"דת" היחידה שלא יצאה מליבם של בני-אדם, המוצאים בה את היסוד הרוחני לחייהם… התנגדות זו של העם, שאליו ירדה התורה הזאת ראשונה, היא ההוכחה המהימנה ביותר למקורה האלוקי של התורה הזאת. לא מתוך העם יצאה התורה, אלא לעם היא ניתנה, ורק לאחר מאבק של מאות בשנים כבשה התורה את ליבות העם והפכה אותו לנושא דגלה במהלך ההיסטוריה (וראו בפירושיו לפסוקים נוספים בפרשת יתרו: יט:ט, כ-כה; כ:ב, ה, י, יב, יד, טז, יט).

---

כדי להפריך את האבחנה של הרפורמים בפירושיהם בין התורה שבכתב והתורה שבעל פה. עוסק הרב הירש בפירושו באחדותה של התורה שבעל פה עם התורה שבכתב ומדגיש כי שתיהן כמקשה אחת מקורן בהתגלות אלוקית. בדרך זו מדגיש הרב הירש את מקורה האלוקי של ההלכה בכל היקפה, והדגשה זו היא המפרידה בינו ובין מגוון זרמי המחשבה הרפורמית. בדרך זו התמודד הרב הירש עם ההנחה הרפורמית הדוגלת ביחס דינמי לעולם ההלכה. לדוגמה, בפירושו לפרק כ:י:

אנשים תועים ומטעים חתרו תחת כל חוקת השבת ועיוותו את כל מושג השבת, בפרשם "מלאכה" כעבודה ועמל. הם פתחו בהכחשת השבועה שנשבעו אבותינו בסיני, ובמקום להיות נאמנים לשבועה – "להתאים את החיים לתורה" – הכריזו על סיסמא חדשה לתקופתם: "להתאים את התורה לחיים".

נראה שפירושו של הרב הירש לתורה רלוונטי היום לא פחות מבעבר, ומשום כך זוכים רעיונותיו של הרב הירש למקום של כבוד במעגלים רבים בארץ ובעולם.

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱ'הִים לְמֹשֶׁה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ

הפרשה מתחילה בסיפור על יתרו שהוא כהן מדין וגם חתן משה. למה יש לו כל כך הרבה תארים?

תתארו לכם את האיש הזה: לפני הרבה שנים בנותיו פגשו איש מצרי, בורח. הוא הכניס אותו לביתו נתן לו את בתו, האיש הפך להיות חלק ממשפחתו, נולדו לו ולבתו שני בנים. יום אחד המצרי מודיע שהוא חוזר למצרים לשליחות היסטורית. על פניו שליחות חסרת סיכוי. למרבה המזל הוא לא לוקח את אשתו ובניו.

מה הציפיות של האיש הזה? אם השליחות לא תצליח, האיש המצרי יחזור הביתה לחותן לבת ולילדים. ואם השליחות תצליח? בתו ונכדיו יעזבו אותו…

---

למרבה ההפתעה השליחות מצליחה.

מה התגובה של יתרו?

וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ–עַל כָּל-הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל:  אֲשֶׁר הִצִּילוֹ, מִיַּד מִצְרָיִם

מה זה "ויחד"?

רש"י מסביר שהוא שמח –

וזה מאוד מיוחד, יתרו מסוגל לשמוח בשמחתו של משה, בשמחתם של ישראל. ככלל זו יכולת מאוד חשובה, להיות מסוגל לשמוח על הצלחת הזולת. לא רק להיות נושא בעול עם חברו, אלא לשמוח בשמחתו. שמחה שלא בטוח שיצא לך ממנה משהו, אולי אפילו היא באה על חשבונך. יתרו שמח קוראים לו רק יתרו, נגמרו התארים. כל הדיסטנס נשבר, הוא לא חותן ולא כהן. אם הוא שמח איתנו הוא אחד מאיתנו הוא יתרו.

מתי בפעם האחרונה שמחת באמת כמו יתרו, על משהו משמח שקרה למישהו אחר?

"וישמע יתרו כהן מדין חותן משה.."

פרשת מתן תורה נפתחת בסיפור מפורט אודות הגעתו של יתרו למשה, יחד עם ציפורה ובניו. התורה מספרת באריכות על המפגש ועל עצתו של יתרו למשה לשפוט את העם בצורה מסודרת ובסיוע שופטים נוספים.

מדוע בחרה התורה לפתוח את מתן תורה בסיפורו של יתרו? מה עוד שע"פ לא מעט פרשנים סיפור זה התרחש למעשה לאחר מתן תורה. הרי מסופר שמשה שופט את העם ונראה שזה רק לאחר מתן תורה. אנו יודעים ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה", אך עדיין, מה רצתה התורה להדגיש בהקדמה זו למתן תורה?

תשובות רבות לשאלה זו, רבות ומגוונות. נציע אחת.

סיפור זה בא להראות גדולתו של יתרו, חסיד אומות העולם, אשר שומע אודות הניסים הגדולים שזכו להם ישראל, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, ומכוח שמיעה זו ומבקש להתקרב והכיר בה' ובעמו. אך מתוך גדולת יתרו אנו למדים על גדולת וסגולת עם ישראל.

יתרו שמע ואז בא. הרצון להתקרב נבע מ"וישמע יתרו". עם ישראל מתנהל בדיוק הפוך: "נעשה" קודם ל"נשמע". העשייה והמחוייבות קודמים לשמיעה. השמועה מסמלת את ההקשבה וההבנה האנושית. עם ישראל מבקש להתחבר בברית ה' בוודאות פנימית ועמוקה שקודמת להכרה האנושית. הברית קודמת להבנה.

---

תמונת המראה של יתרו מחדדת את גדולת האמונה הישראלית היוצרת את האפשרות למתן תורה. זוהי "אהבה שאינה תלויה בדבר". אהבת אמת ללא תנאי או גבול. זוהי אהבתנו לתורה, לא רק כספר חוקים ומוסר אלא בעיקר ככתובה וברית ביננו לבין ה' יתברך.

פרשת בשלח, מסיימת את התהליך הארוך של גאולת מצרים. פרעה, רכבו ופרשיו טובעים בים, ומשה ובני ישראל אומרים שירה, שבח עצום שעליו אמרו חז"ל  "נכון כסאך מאז- אמר ר' ברכיה: אף על פי שמעולם אתה, לא נתישב כסאך ולא נודעת בעולמך, עד שאמרו בניך שירה, לכך נאמר 'נכון כסאך מאז". "אז ישיר משה" הוא ההשלמה לבריאת העולם, הוא שמייצב את הנוכחות האלוקית בארץ.

לקראת קריעת ים סוף, כאשר פרעה, רכבו ופרשיו רודפים אחריהם, נמצאים בני ישראל במצוקה איומה. הים לפניהם, מצרים מאחריהם והמדבר מצדדיהם. כאשר צועק משה אל ה', עונה לו הקב"ה: "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו!" תגובה זו של הקב"ה דורשת התבוננות. וכי מה טבעי יותר מאשר לזעוק לה' בעת צרה?!

מבאר "אור החיים" הקדוש: "קשה, ולמול מי יצעק אם לא לה' אלוקיו, ובפרט בעת צרה, ואם לצד שהרבה להתפלל- הלא כל עוד שלא נענה מהעונה בצר לו, לא ירף מתפילה! עוד, רואה אני כי נתקבלה תפילתו, ואמר לו ה' 'הרם את מטך', אם כן- קובלנות זה שאמר 'מה תצעק אלי' למה?! עוד קשה אומרו 'דבר אל בני ישראל ויסעו'- להיכן יסעו, אם רודף מאחור והים לפניהם?!"

מחדש "אור החיים" הקדוש יסוד גדול: "אכן, יתבאר העניין על פי מאמרם ז"ל שישראל היו נתונים בדין 'מה אלו אף אלו', ודבר ידוע הוא, כי כח הרחמים הוא מעשים טובים אשר יעשה האדם למטה- יוסיפו כח במידת הרחמים, והנה לצד שראה אל עליון כי ישראל, קטרגה עליהם מידת הדין, והן אמת כי חפץ ה' לצדק ישראל, אבל אין כח ברחמים לצד מעשיהם כנזכר- אשר על כן אמר למשה תשובה ניצחת, 'מה תצעק אלי'- פירוש, כי אין הדבר בידי, הגם שאני חפץ לעשות נס, כיוון שהם אינם ראויים, מידת הדין מונעת, ואין כח ברחמים כנגד מידת הדין המונעת, ואמר אליו 'דבר אל בני ישראל ויסעו'- פירוש, זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים, דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל ליבם, ויסעו אל הים קודם שייחלק, על סמך הביטחון כי אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה תתגבר הרחמים. 'ואתה הרם את מטך'- פירוש, באמצעות מעשה הטוב, נעשה להם הנס, ונבקע הים, כי גדול הביטחון והאמונה הלז להכריעם לטובה".

הדרך המקובלת לעורר רחמי שמיים היא התפילה. הזעקה לה', ההתבטלות כלפי הגודל האלוקי, היא שמבטלת את הדינים וממתיקה אותם לרחמים פשוטים. אך יש מקרים מיוחדים, בהם אין בכח התפילה להתגבר על קטרוג של מידת הדין, ושם יש עצה אחרת- מסירות נפש מתוך ביטחון בקב"ה. מעשים המבטאים אמונה מוחלטת ברבש"ע , כמו זה של נחשון בן עמינדב, שנכנס למים עד חוטמו מתוך אמון מלא בציווי ה'- הוא זה שהפך את היוצרות וקרע את כל המסכים המקטרגים על בני ישראל.

בימים ההם, ובזמן הזה. גם היום אנו נדרשים לשאת תפילה, ולבטא בכך את הכרתנו הברורה שהכל מאת ה', שהוא הגואל והמושיע, הוא רופא כל בשר והוא מלכנו. אך לצד התפילה, אנו נדרשים לעיתים למסירות נפש, המבטאת ביטחון בקב"ה במישור המעשי, והיא זו שפותחת עבורנו שערי שמיים. גיבורי עמונה ה'תשע"ז מהווים דוגמה נפלאה לשילוב כח התפילה יחד עם הכח האמוני שבהשתדלות ויוזמה מצידנו, מבלי למצמץ ומבלי להידרש לחשבונאות קטנה של פוליטיקה נמוכה.

יה"ר שנזכה, בזכות מסירותם של אנשי עמונה ושל שאר המתיישבים החלוצים, לראות עין בעין בשוב ה' ציון, ולחזות בפריחתה ושגשוגה של ארצנו האהובה בכל רוחבה, כפי שלמדונו חז"ל: "ואמר ר' אבא, אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר 'ואתם הרי ישראל, ענפיכם תתנו, ופריכם תשאו, לעמי ישראל כי קרבו לבוא", אמן.

שבת שלום ומבורך!

לאחר המחזה הגדול של קריעת ים סוף ולאחר העליה הרוחנית הגדולה של 'ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי' חוזרת התורה לתאר את מאורעות המדבר ובעיקר את תלונתם של בני ישראל על המחסור באוכל ועד כדי העדפה למות במצרים.  בעקבות התלונות ועל אף המילים הקשות שנאמרות מצד בני ישראל אין חרון אף מצד ה' ויש פתרון מיידי לבקשתם: המן. הלחם מן השמים שיורד מידי יום באופן ניסי ומשמש כעיקר המזון במדבר.  אחת מהמצוות הקשורות במן היא השביתה ביום השבת 'והיה משנה על אשר ילקטו יום יום' יש איסור לצאת ללקוט את המן בשבת ויש לאכול את המן שנלקט כבר ביום שישי ושיספיק גם לשבת.

באופן מפתיע ועל אף שבשבת לא ירד המן אנו נוהגים עד היום לעשות זכר למן דוקא ביום השבת כפי שכתוב במחזור ויטרי "כן למחר (בסעודת שבת) בבקר יפרוס שתי מפות זכר למדבר מן היה טל תחתיו ועליו" וכן בדברי הרמ"א באורח חיים בסימן רמ"ב 'יש שכתבו שבמקצת מקומות נהגו לאכול מוליתא שקורין פשטיד"א בליל שבת זכר למן שהיה מכוסה למעלה ולמטה'  מדוע יש לעשות זכר למן דוקא בשבת שבו לא ירד המן? היה לכאורה מתאים הרבה יותר לעשות לו זכר דוקא ביום השישי עוד לפני כניסת השבת בו לקטו כפול ולא ביום השבת בו לא לקטו כלל?!

שאלה זו נשאלה על ידי החפץ חיים בביאורו 'ביאור הלכה' על שהשולחן ערוך וכך הוא כותב:

לכאורה מנהג זה תמוה לרבים דמה ראו לעשות בשבת זכרון למן שלא ירד בו כלל והתוספות בפרק ערבי פסחים כתבו דמשום שלא ירד המן יש לעשות זכר לו והוא דחוק

תשובת התוספות נדחתה על ידי החפץ חיים אך תשובה נוספת של החפץ חיים פותחת פתח להבנה עמוקה של מנהגי יום השבת ואת משמעות המעשים הסמליים שאנו מקיימים בה:

ומה נמרצו אמרי יושר של התורת חיים שכתב טעם הגון לזה והוא לפי דשבת בראשית הוא דוגמת שבת שלעתיד לבוא שהוא יום שכולו שבת ולכן אנו עושים כמה דברים בשבת זה דוגמתו היינו לאכול בשר ודגים נגד סעודת שור הבר ולויתן ומקדשין על היין נגד היין המשומר בענביו לצדיקים לעתיד לבוא וכבר אמרו חז"ל דעל שם זה נקרא שחקים שבו שוחקים מן לצדיקים לעתיד לבוא ולכך שפיר יש לעשות בשבת זכר למן ההוא [תוספות שבת]:.

המן שאנו מציינים את קיומו בשבת הוא לא זכר למן שאכלו ישראל במדבר אלא זכר למן העתידי שיאכלו הצדיקים לעתיד לבוא. השבת היא מעין סימן ורמז לעתיד לבוא. ביום השבת אנו נמצאים במעין מכונת זמן שמטעימה אותנו בקדושה ובמעשים שיהיו לעתיד לבוא.

---

כשאנו מוסיפים בברכת המזון 'הרחמן הוא ינחילנו יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים' אנו מתכוונים לדברי הגמרא בברכות (נז) "דבש אחד מששים למן שבת אחד מששים לעולם הבא" המן ועולם הבא סמוכים זה לזה ושניהם מציינים את הטעם המתוק של המן והעולם הבא. בכל שבת אנו טועמים מעין העולם הבא ועושים זכר למן שיזכו הצדיקים לעתיד לבוא וליום שיהיה כולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.

בפרשת "בא" מסתיימות עשר המכות, ובכך גם מגיעה לסיומה גלות מצרים. המכה האחרונה שמכה הקב"ה את פרעה היא מכת בכורות. "ויהי בחצי הלילה, וה' הכה כל בכור בארץ מצרים- מבכור פרעה היושב על כסאו, עד בכור השבי אשר בבית הבור, וכל בכור בהמה. ויקם פרעה לילה, הוא וכל עבדיו וכל מצרים, ותהי צעקה גדולה במצרים, כי אין בית אשר אין שם מת".

יש להתבונן, מדוע דוקא מכת בכורות היא המכה שאחריה יוצאים ישראל ממצרים? ומדוע פוגעת מכת בכורות גם בבכור השבי ובבכור הבהמה?

מבאר "אור החיים" הקדוש יסוד גדול: "ואולי כי הטעם הוא, לצד שמצינו שקרא ה' לישראל 'בני בכורי', וכבר הודיעונו רבותינו ז"ל כי כל מה שברא הקב"ה במידת הטוב- גם זה לעומת זה עשה האלוקים בבחינת הרע, וכל בחינה ובחינה שיש בקדושה- יש כנגדה בקליפה, והקליפה מתאמצת ומתחזקת לאחוז בה, ולזה כנגד בחינת הבכורה שבקדושה, היתה בחינת בכורה שבקליפה אוחזת ותוקפת בה לבל שלח".

הקב"ה ברא בעולמו איזון בין הקדושה והטומאה. ככל שהקדושה גדולה יותר- כך הטומאה חזקה ומתנגדת יותר, ולכן במכה האחרונה שספג פרעה ומצרים, היה צורך לברר ולהפריד את השורש הרוחני של 'בני בכורי ישראל' מהקליפה של בכור פרעה. יסוד זה, של שיווי משקל רוחני בין הקדושה לטומאה, מובא גם במאמר נפלא שכתב הגרי"מ חרל"פ: "בכל תקופה ותקופה, ישנה נקודה מיוחדת, שדרך הנקודה ההיא מאיר כל הטוב, ומתוכה מתנוצצים כל קיומי התורה והמצוות שהתקופה ההיא, שיודעים הם (-הגויים) שאם יעכבו בעד הפרחתה של הנקודה ההיא- ימנעו בזה כל השפעת האורה והקדושה שבאה דרך הצינור הלזה."

המאבק בין ישראל לאומות העולם אינו יושב על בסיס פוליטי, צבאי או כלכלי. יסוד המאבק הוא רוחני. המאבק הוא על הנוכחות של המוסר האלוקי בעולם, על העדינות הרוחנית ועל השלכותיה המוסריות והערכיות. ככל שהנקודה המוסרית העתידה להופיע עמוקה ומשמעותית יותר- כך ההתנגדות עזה יותר.

מוסיף הרב חרל"פ: "ובעקבתא דמשיחא- הנקודה העיקרית היא ארץ ישראל, וממנה נובע הכל, ומבלעדי ההיאחזות בה אין שום השפעה של קדושה בעולם. ואין פלא, אם כל העמים רוצים לעכב בעד ביאתם של ישראל בארץ הקודש והתקשרותם בה, וכל כובד ההתנגדות שלהם היא בעיקר על הנקודה הזאת".

ארץ ישראל מבטאת את הרצון האלוקי להשרות שכינה בתוך המציאות הגשמית, המעשית. "נתאווה הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים". זו הבשורה הגדולה של דורו של משיח, ועל כך ניטש המאבק מול אומות העולם, המתנגדות לבשורה זו של ישראל. אין הכוונה שהגויים מודעים לכך, זהו השורש, תת ההכרה של ההתנגדות, שמתלבש בשיקולים הכרתיים של מדיניות, כיבוש וביטחון.

ממשיך "אור החיים" הקדוש: "עד אשר הרג ה' כל שם הבכורה שבקליפת מצרים- בין של מצרים, בין של האומות שהיו שם…וגם בכור ישראל קידש אותם, כדי שלא תישאר בכורה, זולת של קודש אשר הקדיש ה', ולזה מת אפילו בכור בהמה, וכיוון שנעקר שם זה- נפל ענף הרע שהיה מחזיק בבכור הקדושה, ולזה תיכף יצאו בני ישראל".

גם בדורנו, דור התחיה, אנו נמצאים במאבק קשה מול כוחות הקליפה והטומאה, המנסים לנשל אותנו מייעודנו הלאומי והרוחני. מאבק זה, והמוטיבציה לה אנו עדים מצד שונאינו- רק מחדדים לנו מה תפקידנו ומהי מגמתנו.

יה"ר שנזכה במהרה לראות עין בעין בשוב ה' ציון. "על כן נקווה לך, ה' אלוקינו, לראות מהרה בתפארת עוזך, ולהעביר גילולים מן הארץ, והאלילים כרות יכרתון, לתקן עולם במלכות שדי, וכל בני בשר יקראו בשמך…יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי לך תכרע כל ברך, תשבע כל לשון…ותמלוך עליהם לעולם ועד", אמן.

שבת שלום ומבורך!

פרשת "בא" עוסקת בעניינים מהותיים ביותר לעם ישראל. אבחר לעסוק במצווה הראשונה שעם ישראל מקבל, מצוות קידוש החודש.

"החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה"(שמות יב' ג')

השאלה שעולה היא: מה מייחד מצווה זו להיות המצווה הראשונה שניתנת לעם ישראל?

האדמו"ר מגור, בעל ה"שפת אמת" מתייחס מספר פעמים בדבריו על הפרשה לעניין זה. את המושג "החדש" הוא מבין ככוח החידוש. הוא מסביר ,שיש לעם ישראל את כוח החידוש, "החודש הזה, לכם".

עולם הבריאה מתנהל על פי חוקים קבועים, שנותנים לו יציבות, ויוצרים אפשרות לחשוב שחוקי הטבע הם מעל לכל ואין למעלה מהם. יתרה מזאת, במצרים פרעה נתפס כבעל כוח עליון המשתמש בטבע לצרכיו, כפי שמתבטא יחזקאל עליו (יחזקאל כט' ג' ) ",,,פרעה התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו, אשר אמר לי יאורי ואני עשיתני".

בתוך השעבוד לעולם הטבע, הבלתי משתנה, מופיע עם ישראל ומקבל מצווה שמיחדת אותו. מצווה של התחדשות. ההתחדשות יכולה להתרחש רק כאשר יוצאים מהטבע, כאשר מתבוננים בו מלמעלה. כאשר קשורים ליוצר הטבע, יוצר הכל ברוך הוא.

---

בעל ה"שפת אמת" מסביר שה' שינה את כל הטבע ביציאת מצרים בשביל ישראל. והוא הרי יכל לגאול את עם ישראל בדרך הטבע. אלא שמטרתו היתה לברר שני עניינים. אחד, שהוא משנה את עולמו בשביל ישראל, ושניים שהוא הבורא ומנהל את העולם.

מכות מצרים בררו את כוחו הבלתי מוגבל של הבורא, וניפצו את האליליות שבה פרעה תפס את עצמו. יציאת מצרים בררה את שייכותו של עם ישראל אך ורק לאלוקיו.

מצוות החדש מוציאה מהכח אל הפועל את התכונה הבסיסית של עם ישראל, שהוא איננו שייך להתנהלות הטבעית של העולם, אלא להתנהלות העל טבעית. תכונה זו, היא שנמצאת בבסיס היווצרותו, והיא המאפיינת אותו. היכולת לראות את החידוש בתוך הטבע, היא היכולת לראות את האלוקי שבו, את בורא העולם. וההתמסרות של עם ישראל לאלוקיו פורצת את גדרי הטבע ומתעלה עליהם.

זוהי הבשורה שעם ישראל מבשר לעולם ולעצמו, בשורת הקישור לשורש הכל, לבורא יתברך, וממנו, בשורת ההתחדשות.

פרשת ויצא עוסקת מתחילתה ועד סופה, ביציאת יעקב אבינו לחרן ובעבודתו אצל דודו, לבן הארמי. שליחותו זו של יעקב לחרן, היתה במטרה להשתלם בחיי המעשה – כדי להשלים את הצד המעשי של עשיו ולהצליח להנהיג את עם ישראל גם במישור המעשי, בנוסף למישור הרוחני.

לאחר עשרים שנה בבית לבן, שנים קשות שבהן עבד יעקב יומם ולילה במסירות אין קץ, תוך רמיה בלתי פוסקת מצד לבן, "ותחלף את משכורתי עשרת מונים", מחליט יעקב לברוח מחרן ולשוב לארץ ישראל. לאחר שנודע ללבן על הבריחה, הוא דולק אחרי יעקב ומשיג אותו בהר הגלעד. לכאורה, השתלשלות הדברים נראית הגיונית וצפויה. עם זאת, אם ניזכר בהתנהלות יעקב בדרכו לחרן, ובהתנהלות שאר אבות האומה, ואפילו אליעזר עבד אברהם – נמצא כי לכולם, כולל ליעקב עצמו, קפצה הדרך. מדוע דווקא בשעה זו, כאשר יעקב זקוק באמת לקפיצת הדרך, דווקא אז לא קופצת הדרך, ולבן משיג את יעקב ומעמיד בסיכון את שיבת יעקב ומשפחתו לארץ הקודש?

מבאר "אור החיים" הקדוש: "יש לחקור, למה נשתנה יעקב בהליכה זו, שלא קפצה לו הארץ, כמשפט לאוהבי שמו? ומצינו שאפילו לאליעזר עבד אברהם קפצה הארץ, ומן הנכון אליו, יאות עשות גם להצילו מהרודף, ולא היה משיגו לבן?! ואולי, כי הגיד לו האדון ברוך הוא בזה, שאין צריך לברוח, כי הגם שהדביקו לבן- היוכל דבר אליו אפילו דיבור? וזולת זה, היה מראה חס ושלום כי לא יכול הצילו מיד לבן, וגדול הנס הזה, שהגם שהוא (-לבן) בעל בחירה, ימנע מעשות בחירתו ביעקב".

מכאן אנו למדים יסוד גדול: יעקב מנסה לברוח ומתפלל להימלט מהר ככל האפשר, ואין ספק כי כאשר הוא מבחין שהדרך לא קופצת, ולבן דולק אחריו ומשיגו – מצטער יעקב מאד. רק בשלב השני, לאחר שהקב"ה דואג שלא יאונה ליעקב הצדיק ולבני ביתו כל רע – ניכר כי הרע נהפך לטוב, ומעז יצא מתוק.

ממשיך "אור החיים" הקדוש: "גם בזה סיבב ה' כמה סיבובים – כריתת ברית עמו לבל יזיק, שבאמצעות הדבר נתגברו עליו ישראל בימי השופטים, כשבא עליהם כושן רשעתיים… גם מזה נמשך קבורת רחל במקום ההוא, כדי שתהיה לטובה אות בגלות בניה".

לעיתים אנו זקוקים למבט רחב יותר, בפרספקטיבה היסטורית, כדי לזהות את חסד ה' עלינו. דווקא עומק הדין, הסכנה והמשבר- מתגלה כעומק החסד והישועה. רק לאחר דורות, התבררה החשיבות הגדולה שבכריתת הברית והצבת הגלעד בין לבן ליעקב.

חז"ל מלמדים אותנו, שבהיכלו של משיח שבעולם העליון, נכנסים רק צדיקים היודעים להפוך מר למתוק וחושך לאור. צדיקים של משיח, צדיקים של גאולה, ניחנים בכישרון מיוחד- להפוך את הרע בעצמו לטוב, להפוך את עומק הדין לעומק החסד. בדורנו, דור של תחיה וגאולה, אנו נדרשים להתאזר בכישרון המיוחד הזה- לראות את המציאות באורו של משיח, להצליח לראות את החסד הגדול שבירידות ובנסיגות.

כולנו מתפללים, בימים האחרונים במיוחד, להצלת הישוב עמונה ותושביו החלוצים הגיבורים. אנו בוודאי כואבים את הנסיונות הנואלים, אותם מובילים יהודים מבולבלים המחליפים אויב באוהב, לערער את זכותנו על ארצנו האהובה. נקוה לישועה שלימה ובהירה, אך עם זאת נשים לב כי הפירות של אותם תביעות סרק כנגד ההתיישבות- הם גיבוי לאומי של כנסת ישראל למפעל ההתיישבות כולו, כפי שעולה מהחוק המכונה "חוק ההסדרה". בטוחני, כי אם היו יודעים מבולבלי "שלום עכשיו" על תוצאות תביעותיהם, היו חושבים פעמיים לפני הגשתן.

יהי רצון שנזכה לראות בקרוב בישועה שלימה, ואז נוכל לברך בפה מלא גם על הרעה שהתהפכה לטובה, אמן.

שבת שלום ומבורך!