פרשת ויקרא פותחת בדיני קרבן עולה, שמובא מבהמה – בקר או צאן, או מעוף. החזרה על המילים "אישה ריח ניחוח לה'" בשני סוגי הקרבן מביאה את רש"י לצטט את הנאמר בגמרא במסכת מנחות "נאמר בעולת בהמה "אשה ריח ניחוח" ובעולת עוף "אשה ריח ניחוח" ובמנחה "אשה ריח ניחוח" לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים".
הכלל הזה, שנמצא בחתימת המסכת, מסכם תובנה עמוקה שעולה מעבודת הקרבנות. וכך מנסח זאת הרבי מלובביץ':
הקב"ה אינו דורש שסדר ההנהגה התמידי של יהודי יהיה למסור ולהקדיש את כל אשר לו לבית המקדש, לשריפה על גבי המזבח, ואילו לעצמו לא ישייר מאומה; אך זאת תובע הקב"ה מאת כל איש ישראל – את כל לבו.
הקשר בין האדם לה' הוא קשר מוחלט, טוטאלי. אך ההתמסרות השלמה אינה מתבטאת דווקא בכמות של הרכוש שמוקדש לה', למאמץ או לזמן שמוקדש ללימוד התורה ולקיום המצוות, אלא במסירת הלב לה'. יש אדם שבכוחו להקדיש את כל היום ללימוד התורה, אדם אחר נדרש לעסוק ברוב שעותיו ביתר פרטי החיים, אך אם ליבו נתון תמיד לרצון ה', והוא שמנחה אותו בכל רגע – עבודתו עולה לריח ניחוח לה'.
יהי רצון שיהיה ליבנו נתון לה', ויעלו מעשינו לפניו לריח ניחוח.
שבת שלום!
הפטרת פרשת פרה משובבת לב . בוודאי למי שיושב על נהר כבר:
(ח) וְאַתֶּ֞ם הָרֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ עַנְפְּכֶ֣ם תִּתֵּ֔נוּ וּפֶרְיְכֶ֥ם תִּשְׂא֖וּ לְעַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֥י קֵרְב֖וּ לָבֽוֹא: (ט) כִּ֖י הִנְנִ֣י אֲלֵיכֶ֑ם וּפָנִ֣יתִי אֲלֵיכֶ֔ם וְנֶעֱבַדְתֶּ֖ם וְנִזְרַעְתֶּֽם: (י) וְהִרְבֵּיתִ֤י עֲלֵיכֶם֙ אָדָ֔ם כָּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל כֻּלֹּ֑ה וְנֹֽשְׁבוּ֙ הֶֽעָרִ֔ים וְהֶחֳרָב֖וֹת תִּבָּנֶֽינָה: (יא) וְהִרְבֵּיתִ֧י עֲלֵיכֶ֛ם אָדָ֥ם וּבְהֵמָ֖ה וְרָב֣וּ וּפָר֑וּ וְהוֹשַׁבְתִּ֨י אֶתְכֶ֜ם כְּקַדְמֽוֹתֵיכֶ֗ם וְהֵטִֽבֹתִי֙ מֵרִאשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְקֹוָֽק:… (כח) וִישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לַאֲבֹֽתֵיכֶ֑ם וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ לְעָ֔ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים: (כט) וְהוֹשַׁעְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִכֹּ֖ל טֻמְאֽוֹתֵיכֶ֑ם וְקָרָ֤אתִי אֶל־הַדָּגָן֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אֹת֔וֹ וְלֹא־אֶתֵּ֥ן עֲלֵיכֶ֖ם רָעָֽב… (לג) כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֔ק בְּיוֹם֙ טַהֲרִ֣י אֶתְכֶ֔ם מִכֹּ֖ל עֲוֹנֽוֹתֵיכֶ֑ם וְהֽוֹשַׁבְתִּי֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים וְנִבְנ֖וּ הֶחֳרָבֽוֹת… (לו) וְיָדְע֣וּ הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֣ר יִֽשָּׁאֲרוּ֘ סְבִיבוֹתֵיכֶם֒ כִּ֣י׀ אֲנִ֣י יְקֹוָ֗ק בָּנִ֙יתִי֙ הַנֶּ֣הֱרָס֔וֹת נָטַ֖עְתִּי הַנְּשַׁמָּ֑ה אֲנִ֥י יְקֹוָ֖ק דִּבַּ֥רְתִּי וְעָשִֽׂיתִי…
גאולה. תחיית הארץ; בנית החרבות; קיבוץ גלויות… והעיקר: " וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ לְעָ֔ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים". מפני חטאינו גלינו מארצנו, ועם תיקונם נוכל לשוב.
לא בדיוק.
מפני החטא גלינו: " (יז) בֶּן־אָדָ֗ם בֵּ֤ית יִשְׂרָאֵל֙ יֹשְׁבִ֣ים עַל־אַדְמָתָ֔ם וַיְטַמְּא֣וּ אוֹתָ֔הּ בְּדַרְכָּ֖ם … (יח) וָאֶשְׁפֹּ֤ךְ חֲמָתִי֙ עֲלֵיהֶ֔ם עַל־הַדָּ֖ם אֲשֶׁר־שָׁפְכ֣וּ עַל־הָאָ֑רֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶ֖ם טִמְּאֽוּהָ: (יט) וָאָפִ֤יץ אֹתָם֙ בַּגּוֹיִ֔ם וַיִּזָּר֖וּ בָּאֲרָצ֑וֹת כְּדַרְכָּ֥ם וְכַעֲלִילוֹתָ֖ם שְׁפַטְתִּֽים: מה נחוץ אם כן אם לא תיקון על מנת שנשוב? "אמר רב: כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים" (סנהדרין דף צז עמוד ב)
אלא שעיון בפרק מעלה תשובה נוספת .
(יח) וָאֶשְׁפֹּ֤ךְ חֲמָתִי֙ עֲלֵיהֶ֔ם עַל־הַדָּ֖ם אֲשֶׁר־שָׁפְכ֣וּ עַל־הָאָ֑רֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶ֖ם טִמְּאֽוּהָ:(יט) וָאָפִ֤יץ אֹתָם֙ בַּגּוֹיִ֔ם וַיִּזָּר֖וּ בָּאֲרָצ֑וֹת … (כא) וָאֶחְמֹ֖ל עַל־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֤ר חִלְּל֙וּהוּ֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ שָֽׁמָּה: ס (כב) לָכֵ֞ן אֱמֹ֣ר לְבֵֽית־יִשְׂרָאֵ֗ל כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֔ק לֹ֧א לְמַעַנְכֶ֛ם אֲנִ֥י עֹשֶׂ֖ה בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֤י אִם־לְשֵׁם־קָדְשִׁי֙ אֲשֶׁ֣ר חִלַּלְתֶּ֔ם בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אתֶם שָֽׁם:(כג) וְקִדַּשְׁתִּ֞י אֶת־שְׁמִ֣י הַגָּד֗וֹל הַֽמְחֻלָּל֙ בַּגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֥ר חִלַּלְתֶּ֖ם בְּתוֹכָ֑ם וְיָדְע֨וּ הַגּוֹיִ֜ם כִּי־אֲנִ֣י יְקֹוָ֗ק נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֔ק בְּהִקָּדְשִׁ֥י בָכֶ֖ם לְעֵינֵיהֶֽם:(כד) וְלָקַחְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הַגּוֹיִ֔ם וְקִבַּצְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִכָּל־הָאֲרָצ֑וֹת וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַתְכֶֽם:
סוגיית "שמו " של הקב"ה , מעמדו , פרסומו , דימויו בקרב העמים מלווה אותנו לאורך התורה .כשמשה מבקש להגן עלינו אחרי חטא העגל הוא אומר :" לָמָּה֩ יֹאמְר֨וּ מִצְרַ֜יִם לֵאמֹ֗ר בְּרָעָ֤ה הֽוֹצִיאָם֙…" (שמות לב יב) . ובמזמור לאסף: " (ח) אַֽל־תִּזְכָּר־לָנוּ֘ עֲוֹנֹ֪ת רִאשֹׁ֫נִ֥ים מַ֭הֵר יְקַדְּמ֣וּנוּ רַחֲמֶ֑יךָ כִּ֖י דַלּ֣וֹנוּ מְאֹֽד:" ולא כי תיקנו אותם. טרם… (ט) עָזְרֵ֤נוּ׀ אֱלֹ֮הֵ֤י יִשְׁעֵ֗נוּ עַל־דְּבַ֥ר כְּבֽוֹד־שְׁמֶ֑ךָ וְהַצִּילֵ֥נוּ וְכַפֵּ֥ר עַל־חַ֝טֹּאתֵ֗ינוּ לְמַ֣עַן שְׁמֶֽךָ…" (תהילים עט).
הידיעה כי אפשר להינצל ואפילו להיגאל כשאיננו ראויים לכך , מסעירה ומערבבת . מי לא רוצה לחיות בזכות ולא בחסד? להיות ראוי? אפילו דרדק בן שנתיים מבקש לנעול לבד את סנדליו כשהוא מתעקש: "אני . אני…." . אבל הידיעה שאפשר להינצל גם כשאין בנו כח , כשאיננו ראויים, כשאיננו מסוגלים אם מפני עצלותנו או עייפותנו או מכל סיבה אחרת , ההבנה שגם אז אפשר שיבוא הנס משלל סיבות . אם מפני זכות אבות , או מפני שמו הגדול המחולל בגויים , אם כיון ש"דיו לאבל שיעמוד באבלו" [1] או "סתם" מאהבת ה' אותנו , אהבת אב לבנים שאינה תלויה בדבר, הידיעה הזו מרוממת ומחזקת ודוחקת את אופק התקווה עד לב השמיים .
ומוסיפה ענוה .
לא הכל אנחנו . לא הכל על פי נגינת החליל שלנו שמזייף לפעמים . בסיפור הזה משתתפים שחקנים נוספים שנעלמים מעינינו וחוטים שקופים מתוחים בינינו לבין אבינו שבשמיים .
ועוד קומה.
"(כד) וְלָקַחְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הַגּוֹיִ֔ם" , אומר הנביא . "וְקִבַּצְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִכָּל־הָאֲרָצ֑וֹת וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַתְכֶֽם: (כה) וְזָרַקְתִּ֧י עֲלֵיכֶ֛ם מַ֥יִם טְהוֹרִ֖ים וּטְהַרְתֶּ֑ם מִכֹּ֧ל טֻמְאוֹתֵיכֶ֛ם וּמִכָּל־גִּלּ֥וּלֵיכֶ֖ם אֲטַהֵ֥ר אֶתְכֶֽם: (כו) וְנָתַתִּ֤י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת־לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר: (כז) וְאֶת־רוּחִ֖י אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְעָשִׂ֗יתִי אֵ֤ת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי֙ תֵּלֵ֔כוּ וּמִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶֽם:".
וְלָקַחְתִּ֤י . וְקִבַּצְתִּ֥י . וְהֵבֵאתִ֥י . וְזָרַקְתִּ֧י , . וְנָתַתִּ֤י . וַהֲסִ֨רֹתִ֜י .. וְעָשִׂ֗יתִי אֵ֤ת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי֙ תֵּלֵ֔כוּ .
ואנחנו? מה משמעותו של תיקון שכל כולו נעשה ע"י אחרים? האחר? היכן הצמיחה , ההפנמה, התיקון כשאנו כה פסיביים ומישהו אחר עושה הכל בעבורנו? כמה זמן זה יחזיק? מתי ילמד הילד לנעול את סנדליו?
"ישנם שני מעשי טהרה. האחד והוא משותף לכל הטומאות – טבילה במקווה טהרה. הטמא טובל ועולה כשהוא טהור . מיוחדת היא טומאת מת, שאין די לגביה בטבילה, אלא יש להזות על הטמא מאפר הפרה ביום השלישי וביום הרביעי, ורק אחר כך תועיל לו טבילה. מה בין טבילה להזאה?
טבילה מסורה בידי הטמא. אם לפניו ים או נהר או מקווה, הוא ביוזמתו יורד וטובל. לא כן בהזאה, שהוא זקוק למי שהוא זולתו שיזה עליו. במעשה ההזאה, השני הוא הפועל ואילו הטמא – פאסיבי. משמע : כל כך כבדה טומאת מת על הטמא, עד שקצרה ידו מלעשות לטהרתו וצריך הוא לאחר כדי שיסייע בידו להיטהר. המפגש עם המוות מותיר את האדם חסר אונים והוא זקוק לחברה כדי לשוב לאיתנו. על טהרה מעין זו השנייה מדברת ההפטרה: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" . כדרך שמצינו שתי אפשרויות טהרה מטומאת הגוף, כן ישנן שתי אפשרויות טהרה מטומאת הנפש. האחת והיא המפורסמת – תשובה. בתשובה החוטא הוא הפועל; הוא האמור להתחרט על שעשה ולתקן את מעשיו ולקבל על עצמו שלא לשוב לחטא ולהתוודות בשפתיו. עשיית תשובה כמוה כטבילה במקווה.
אולם יש והחוטא כל כך שקוע בטומאת החטאים עד שאין בידו לחלץ את עצמו והוא זקוק לסיועו הפעיל של הקב"ה. כשליבו של החוטא כבר הפך לאבן ואין הוא חש וכבר אינו מרגיש וכיצד יתקן? כלום אפשר לו לאדם להתקין בתוכו לב חדש ?
או אז קיימת האפשרות השנייה, זו המובטחת בנבואת ההפטרה: "וזרקתי עליכם מים טהורים ..נתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחוקי תלכו".[2]
ועם לב חדש ורוח חדשה , כבר אפשר לצאת למסע… שבת שלום . אסנת.
[1] סנהדרין דף צז עמוד ב : אמר רב: כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים. ושמואל אמר: דיו לאבל שיעמוד באבלו.ורש"י שם : דיו לאבל שעומד באבלו – דיו להקדוש ברוך הוא שעומד כמה ימים וימינו אחור, כלומר, אם לא יעשו תשובה אינו עומד באבלו כל הימים אלא ודאי קץ לדבר, לישנא אחרינא: דיו לאבל – דיין לישראל צער גלות, אפילו בלא תשובה נגאלין.
[2] הרב יהודה שביב , בית המדרש הוירטואלי הר עציון
אנחנו קוראים במגילה, שאומר מרדכי לאסתר, שולח לה באותם רגעים קשים "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר" האם מעלה על דעתה אסתר להימלט בית המלך מכל היהודים?! ודאי שלא! מסביר המהר"ל באור חדש שבעצם אסתר אומרת " וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם" בוודאי באיזשהו שלב קרוב או רחוק, הוא יקרא לי. אם הגזרה נגזרה עכשיו בניסן לאדר עוד שנה, למה צריך ללכת עכשיו אל המלך? אולי יותר נכון שואלת אסתר את מרדכי לחכות? 'שהמלך יקרא לי ואז אבקש'. אומר מרדכי לאסתר 'לא' מסביר המהר"ל "אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת" אומר מרדכי 'לא לחינם סובב רבש"ע שהפיל המן את הפור בחודש ניסן. אנחנו נמצאים בי"ג בניסן "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" (שמות י"ב ב') זה הזמן שבו יש כח מיוחד לעם ישראל שהוא הראשית, כנגד עמלק-" רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק" (במדבר כ"ד כ'). מחר י"ד בניסן' אומר לה מרדכי 'זה זמן ביעור חמץ, זה הזמן שבו צריך לבער את השׂאור הזה, צריך ללכת אל המלך עכשיו ולבקש בעת הזאת.
מהו 'רווח והצלה'? הצלה אנחנו מבינים, אבל מה זה רווח והצלה? אפשר להסביר בשני אופנים. באחד אומר מרדכי 'אנחנו מייחלים לרבש"ע שלא רק הצלה תהיה פה אלא רווח. זאת אומרת ודאי לא לחינם אירע כל מה שקרה.
ומסביר עוד המהר"ל רווח הוא ההפך של אותו " אִישׁ צַר וְאוֹיֵב" "צֹרֵר הַיְּהוּדִים". אנחנו לא יכולים להיות איתו בכפיפה אחת, זה צר. אומרת הגמרא על הפסוק "אמלאה החרבה" (יחזקאל כו, ב), אם מלאה זו חרבה זו כשהכוח של עשו עולה, הכוח של ישראל יורד ולהיפך. עמלק מבניו של עשו, והוא הצורר, המצר. צריך להכרית את עמלק ושיהיה רווח, שיהיה רוח בעולם, הרוח הזאת של עם ישראל.
אסתר נענת " בָּעֵת הַזֹּאת" ומוסרת את נפשה על עם ישראל ללכת אל המלך. הזמן שיש לו את הכוח המיוחד, זמן הגאולה הוא חודש ניסן, ומלמדים אותנו חז"ל גם כשהשנה מעוברת לעולם פורים יהיה באדר הסמוך לניסן בשביל לסמוך גאולה לגאולה. אנחנו הולכים ומתקדמים מגאולה לגאולה, אנחנו רואים איך הקב"ה מהפך את הכל לטובה 'שנהפוך הוא' מה שהיה נראה כנורא ביותר הוא עצמו מתהפך לטובה. "חרבונה זכור לטוב" מה שהוא בעצם גורם הוא לא שיתלו את המן, אלא שיתלו אותו על העץ שעשה למרדכי. העץ הזה שהיה נראה כדבר הנורא ביותר, הוא עצמו מתהפך לטובה וממנו והלאה כל המגילה כולה.
בע"ה אנחנו מתפללים לראות ישועות גדולות ואת הגאולה כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת כמו שאנחנו לומדים ממגילת אסתר. ושהקב"ה יסמוך גאולה לגאולה, שאנחנו נוסיף ונראה את הגאולה הולכת ומתקדמת, עושה בטח את דרכה. ושנזכה לראות איך כל מה שנראה לנו כצר ומיצר מתהפך לטובה.
אני רוצה לסיים במשהו קצר מאוד מתוך הדברים של השפת אמת: "תשועתם היית לנצח. שהי' ישועה בזמן ההסתר. לחזק כל הדורות השפלים. להודיע שכל קויך לא יבושו אפילו אותן שאינם ראוין. מ"מ החוסים בהקב"ה לעולם לא יבושו. וכ"כ חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה' כו'. פי' אפילו מי שאינו ראוי:" שנזכה להיות ראוים, שנזכה להיות מייחלים להקב"ה להיות חוסים בצל כנפיו ולראות תשועות גדולות.
פורים שמח