השבת אנו מחברים את קדושת השבת יחד עם קדושת חג החנוכה וקדושת ראש חודש טבת, שחל השנה בסמוך לשבת. ננסה להתבונן מעט בעניינה המיוחד של המנורה במקדש, בדרכו של "אור החיים" הקדוש.

"יתבאר על פי דבריהם ז"ל: 'וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, לא הלכו אלא לאורו! אלא, עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמידת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים'… ויש לנו לחקור זאת, מעתה שלא בא המנורה אלא להגיד נס שבנר המערבי – היה מספיק בנר מצידה האחד ונר מצידה השני?!"

שאלת "אור החיים" הקדוש חדה וברורה- אם כל המטרה שבהדלקת המנורה, היתה לבטא את הנס שבנר המערבי – מדוע להדליק שבעה נרות?

לאחר פירוש בדרך הפשט, מוסיף "אור החיים" הקדוש ביאור נוסף, בדרך הרמז.

"ובדרך רמז, ירמוז בז' נרות לאומות העולם, שהם שבעים אומות, כל אחד ירמוז לכלל העשירי (-כל עשר אומות נמשלו לנר). ורמז כי כולן מאירים לנוכח המערבי ,שהם ישראל, שהם בחינת המערבי, כידוע ליודעי חן".

צד מערב, מסמל את השכינה. כל הנרות המאירים בעולם, באים מכוח השכינה ולאורה. המטרה הפנימית של אומות העולם, היא הארת השכינה דרך עם ישראל. זהו מקור הכח שלהן, וגם תכליתן.

ממשיך "אור החיים" הקדוש: "ורמז גם כן, שכולן כלים, ונר ישראל לא יכבה"

הנר המערבי, כידוע, דלק יותר מכל הנרות, כדברי חז"ל שממנו היה הכהן הגדול מדליק, ובו היה מסיים. עם ישראל הוא עם נצח, בניגוד לאומות העולם, שכשמן כן הן- עוברות מן העולם. היחודיות של הנר המערבי היא ביציבותו ונצחיותו, חרף כל הרוחות הרעות המנשבות כלפיו ללא הרף.

ממשיך "אור החיים" הקדוש: "ותמצא, שהארת הנרות אינו אלא בלילה, והוא סוד הגלות שנקרא 'לילה', מה שאין כן בבוא זמן הישועה המתייחס לה 'בוקר', יכבה נר האומות, וישאר מכללותן נר ישראל, שהוא הולך ואור עד נכון היום".

בסופו של יום, לאחר שנות הגלות הארוכות, בהן עובר עם ישראל תלאות ורדיפות, יכלה אורן של אומות העולם, והאור היחיד שישאר לזמן הישועה, הוא אורם של ישראל.

מסיים "אור החיים" הקדוש: "גם רמז במצוות הדלקת הנרות, שיכוון המדליק בהדלקתם (- של שאר הנרות) שתהיה הארתם למול פני המנורה – שהכל יהיו לצרכי ישראל, המתייחס להם שם 'פנים', כידוע למבינים".

האור המיוחד לישראל, לא יאיר רק לעתיד לבוא. כל קיומם של שאר הנרות תלוי במידת קישורם לנר המערבי. הנרות של אומות העולם דולקים מכוחו של הנר הישראלי, הנר המערבי. ככל שאומות העולם יכירו בכך, כך תהיה להן זכות קיום נצחית. הדבר נכון, כמובן, גם ליחס שבין עולם הרוח לחומר במישור האישי. ככל שהקודש נוכח יותר- כך מאיר עולם החול באור מדוייק ובהתמדה גדולה.

בימים ההם, בזמן הזה. בימים האחרונים אנו עדים לחשיפת פרצופו האמיתי של מנהיגה היוצא של המעצמה הגדולה בעולם. גם מי שלא מומחה גדול בענייני תקשורת בין-אישית, יודע את היסוד הפשוט, שאת המסר החשוב והעמוק יותר, שומרים בדרך כלל לסיום השיחה. מדהים לראות עד כמה דברי "אור החיים" הקדוש מתממשים אל מול עינינו. ככל שארה"ב מתכחשת לתפקידה ההיסטורי ומתרחקת מישראל- כך היא הולכת ונחלשת, השפעתה בעולם הולכת וקטנה, ואורה מתעמעם.

בחג החנוכה, לאור הנרות, נתפלל שנזכה להאיר את האור המיוחד לנו, אור עולם, ומתוך כך יאירו נכונה כל שבעת הנרות, הן בכלל והן בפרט.

שבת שלום, חודש טוב וחג אורים שמח!

מדוע המכבים לא הרימו ידיים והתייאשו כשמצאו רק כד קטן של שמן טהור?

חודש כסליו הגיע! חודש הניסים! ריח הסופגניות ניכר באוויר, כבר החלו בהכנות למסיבות החנוכה. חג אורים… ומהו האור המיוחד הטמון בחג זה? שלא כמו בחגים האחרים שנקבעו לנו מהתורה, חנוכה הוא חג שקבעו לנו חז"ל דווקא מתוך חשכת הגלות. שרויים בחושך, בייאוש ובתחושות אובדן אל מול תרבות יוונית שמאיימת לכלות כל רוח יהודית. גלות יוון הרשעה ששמה לה למטרה להשכיח מאיתנו את התורה הקדושה. כמעט שאבדה כל תקווה לולי המהפך שהתרחש כשחבורת מכבים קדושים וגיבורים מחליטים להילחם בשם ה' ויהי מה. הם יודעים שבדרך הטבע אין להם הרבה סיכוי. הם יודעים שהם חלשים מול גיבורים, מעטים מול רבים ויכול להיות שזו "התאבדות" מצידם, אך בכל זאת הם אוחזים במעט שבמעט. ובכניסתם להיכל אפשר לשאול: מה בכלל אתם נכנסים לחפש? הרי היוונים כבר טימאו הכל! אך בכל זאת חיפשו שמן ומצאו רק כד קטן. מעט שבמעט. גם פה יכלו לאבד תקווה ולהרים ידיים. בנטייה הטבעית שלנו אנו נוטים לוותר אם לא השגנו הכל. לוותר על החבילה כולה. התרבות שלנו היא כזו של הכל או כלום. כנגד זה יוצאים המכבים! וכנגד זה יוצא גם רבי נחמן ואומר "מעט זה גם טוב".

עוד בעניין הזה אומר רבי נחמן "…כמו כן הוא אצל האדם עצמו שצריך למצוא בעצמו איזו נקודה טובה עדיין כדי לחזק עצמו שלא יפול לגמרי חס ושלום, רק אדרבה, יחיה את עצמו וישמח את נפשו במעט הטוב שמוצא בעצמו". יהודי! תלמד להודות ולשמוח על מה שיש. אפילו אם זה קצת. הטוב הזה שיש בך אפילו אם הוא זעיר – הוא ממש חלק ממך! תראה את נקודות האור ותשמח בהן וממילא זה גם ייתן לך את הכוח לשאת את החושך. הרי חושך הוא כולו העדר של אור. אין לו ממשות מצד עצמו. הדרך היחידה לגרש את החושך זה על ידי הוספת אור. אפילו אם האור זעיר מציאות החושך בטלה. כמאמר השיר המתוק: "באנו חושך לגרש! (איך??) בידינו אור ואש!"

הפח הקטן שנמצא במקדש הוא בעצם המעט שבמעט. המכבים בחרו שלא לייחס חשיבות לכמות. זו ממש שבירת הטבע. כשיהודי עושה שובר את הטבע שלו משמים משיבים לו את אותה הנהגה – הנהגה ניסית.

הימים המיוחדים של חנוכה הם ימים של שבירת טבע, לא רק אז בתקופת המכבים, אלא גם בימינו. כמה אנו שקועים בטבע שלנו שמסית אותנו מנקודת האור שבנו, כמה קל לנו ליפול לייסורי מצפון על היותנו יצורי אנוש שנופלים לאן שנופלים, וכמה קל לנו ליפול לייאוש בלי לראות את האור בקצה המנהרה.

פעמים רבות אני מוצאת שאני נופלת לתוך הנטייה הטבעית הזו, שמטפטפת לי טיפות ארס ולוחשת באוזניי כמה לא הספקתי, כמה אני רק "קצת" , וכמה היה אפשר הרבה יותר… זה קורה לי בעיקר בסוף יום כשהייתה לי רשימה ותכנון מדוייק כמה אני צריכה להספיק ביום הזה (אף על פי שהרשימה הזו אף פעם לא באמת מציאותית…) וגם בדברים רוחניים שקשורים לעבודת ה'.

כנגד זה קוראים לנו להילחם! לבחור לראות ולמנות את האור והטוב שכן קיים בנו.

המכבים נותנים לנו מסר לדורות. מסר שיוביל אותנו בגלות הארוכה וייתן לנו קצה חוט לאחוז בו ברגעים החשוכים. נכון, אתה מעט מול רבים, נכון, זה נראה כי אין לך סיכוי, אבל דע לך שאם תחזיק במעט טוב שיש בך, בנקודות האור הזעירות ששוכנות בפנים אזי משמים ירבו לך אור גדול בחזרה. "פתחו לי פתח כחודה של מחט – ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרונות נכנסות בו"[1]

ימי החנוכה באים ואומרים לנו: יהודי! גם אם יש חושך, זה הזמן שלך למצוא את נקודות האור המעטות שבחייך, ובהנהגה ניסית, על טבעית, תזכה לאור גדול בנשמתך ותגלה כוחות עצומים שנמצאים בתוכך פנימה!

איך אנחנו מגיבים כשיש הפסקת חשמל?

חנוכה. חג של הדלקת נרות, של בשורת האור הנצחי ההולך עִם עַם ישראל לאורך השנים בתוך החושך של הגלות, וגם, במקביל ובמעגל שהוא פנימי לזה, של בשורת האור הזו בתוך החושך האישי של כל אחד; כמו שאומר הבעל שם טוב זיע"א על המלים "קרבה אל נפשי גאלה" שגאולת הנפש הפרטית היא חלק מהגאולה הכללית. הוא מגיע אלינו בימים של תחילת החורף, ונותן את האמירה שיכולה ללכת איתנו ובתוכנו במשך החורף: אמירה של אור בתוך החושך.

השנה החורף החל קצת מאוחר. חיכינו לגשם ולבשורת האהבה של ה' המרווה את העולם יחד איתו (יהי רצון שנזכה לחורף גשום ומבורך!) אך בכל זאת הימים התקצרו, ובלילות קר. הרבה מהאנשים נוהגים שהרגע שבו הם מדליקים נרות הוא מיד עם שקיעה. הרגע הזה, כשהדמדומים הולכים ונעלמים והשמים הולכים ומקדירים, הוא בדיוק הרגע של האמירה הזאת. בדור שלנו מיד עם השקיעה אנחנו מדליקים אור, תאורה, פלורוסנטים. לא נותנים לחושך הזה להשפיע עלינו. אך אם מגיעה הפסקת חשמל היא מכניסה אותנו למקום הזה מיד, ולא רק משום שלא ניתן לעשות כלום בבית, אלא בעיקר משום שבחושך אנחנו מקבלים את המימדים האמתיים שלנו מול ה'. כשעומדים אל מול השקיעה, אם מקשיבים לתוכנו באמת, רואים שמשהו מתכווץ וגדלה תחושת הקטנות שלנו.

שמתי לב שבשיר הנפלא ששרים ביום כיפור "אמת מה נהדר היה כהן גדול" לקראת סופו, ישנה השורה: "כרואה זריחת שמש על הארץ" וחשבתי על הרגע נורא-ההוד הזה, כשיום חדש מפציע והשמש מבשרת את בואו באופטימיות, יום חדש של הזדמנויות לעבוד את ה', לעשות רצונו, להמליך אותו. גם הכהן הגדול היוצא בשלום ומבשר לעם ישראל כי התכפר לו, מתחיל שנה חדשה ממקום נקי ומזמין. כאן אנו מתארות את רגע השקיעה שזה כמעט ההיפך: מה שהיה – היה. היום עומד להסתיים ואיתו ההזדמנויות… אגב, סיומו של יום הוא הזדמנות לומר תודה על מה שכן היה, להתבונן במה שלא, לעמוד מול ה' באמת ובנקיות.

זה בדיוק הרגע של הדלקת נרות החנוכה. האמירה של הנר הקטן-קטן הזה, שנאבק ברוח ובחושך ויכול להם.

אז זהו, מדליקים נרות. ולא רצים לטגן סופגניות וגם לא לנקות ולבשל. אלא – יושבים מול הנרות, וזו הזדמנות נפלאה להביט בהם ולהתפלל.

להתפלל על העם היקר שלנו ועלינו בתוכו – שנזכה לגאולה השלמה בקרוב! שנזכה לנסים גלויים! שנזכה כולנו להתקרב לה' ולעשות רצונו, למלא ולממש את הכוחות שהוא נתן ונטע בנו, בשמחה ובטוב, כשהכל קורה מולו. שנזכה לברכה של שפע מידו המלאה, שנזכה בדור המתוקשר הזה לגדל את ילדינו למקומות פנימיים, קשובים לעצמם, נאמנים לעצמם ולה'. שנזכה לרצות טוב.

אמן.

וכעת אני רוצה להציע משהו. כדי שהזמן הקדוש והיקר הזה של חנוכה יהיה מנוצל וממוקד, ולא יעבור רק במחשבות מזדמנות וחולפות – כדאי להתכונן אליו. שבי לפני החג ושאלי את עצמך מה מהווה ויכול להוות גישה של אור בחיים שלך. גם דברים שכבר יש  ותמיד אפשר להתחזק בהם יותר, וגם דברים שלא מספיק קיימים. למשל: הודיה, שמחה, אמונה שה' אוהב אותי כפי שאני, התחזקות בזכות של לימוד תורה, אמונה שיש לי כוחות להתמודד, אמונה שהקשיים שלי נועדו לי לצמיחה, ועוד.

ואז תסדרי את הדברים לפי סדר שנכון לך, לאו דווקא סדר חשיבות, אולי סדר של "מהקל אל הכבד" דהיינו, מה שאני עוד לא רכשתי יהיה אחרון. כעת תרשמי מתחת לכל כותרת כזאת מספר שורות שמרחיבות אותה. לדוגמא: תודה – לשים לב למה שיש לי, זה לא מובן מאליו! אני מוקפת בחסד ה' ואהבתו! שמחה – לא רק כתוצאה של דברים משמחים, אלא כבחירה להשקיע בלהיות שמחה – לשים לב מה משמח אותי, גם ברבדים הכי יומיומיים כמו מוסיקה מסויימת או אוכל מסויים וכן הלאה.

תשמרי על הרשימה הזאת ותתכנני איך להתאים בינה לבין הימים. בהחלט לא חייבים להיות 8 סעיפים, אפשר להחליט שאחד מהם מקבל את תשומת הלב יומיים. ואם יש יום שאת מתארחת ולא יהיה לך זמן שקט לעצמך, אולי תדלגי עליו (או תמצאי פתרון אחר).

וכעת – לביצוע, בעזרת ה'. מדליקים נרות, את יושבת ומשקיעה בסעיף המסוים של האור הזה שתכננת ליום הזה. חושבת עליו, מתחזקת בו, מורידה את זה לפרטי החיים ומתפללת ומבקשת מה' להצליח להכניס אותו לחיים שלך. ואל תשכחי להתפלל על כל שאר עם ישראל שיזכה גם הוא לאורות האלו, ושנזכה לגאולה בקרוב.

רגע… לא שכחתי שאנחנו נשים – בשלבים שונים של החיים. אז אם את בשלב שבדיוק אחרי הדלקת נרות את מוקפת בילדים קופצים, רבים, צוחקים, רוצים לאכול ולרקוד ובעיקר רוצים את אמא – זה לא אומר שלא דיברתי אלייך! יש תקוה לאחריתך… אולי תבקשי מהם 10 דקות של חסד שיתנו לך לשבת מול הנרות? ואולי תשבי איתם, עם שמיכה עוטפת את כולכם, התינוק בידיים והשאר צמודים-צמודים אליך, ותספרי להם כמה את רוצה להתחזק ב… ותשתפי אותם כמה זה חשוב לך, ושהם יוסיפו את הרצונות והרעיונות שלהם? או שתשימי יותר שמן בנרות ותדאגי שאחרי שכל החבורה כבר ארוזה במיטה, את תשבי לך כמו מלכה (בין איי החורבות שהם השאירו…) מול הנרות? אף פעם לא מאוחר…

יהי רצון שנזכה להתחזק ולהתמלא באור האמונה, באור של עבודת ה' נכונה ומאוזנת.

חודש כסליו הגיע ומביא איתו את חג האור. מדי שנה אני שואלת את עצמי: מהו האור המיוחד הטמון בחג זה? למה יש כל כך הרבה התרגשות סביבו?

נראה כי דווקא בגלל שחג נולד מתוך חשכת הגלות כששרויים היינו בחושך, בייאוש ובתחושות אובדן אל מול תרבות יוונית שמאיימת לכלות כל רוח יהודית. כמעט שאבדה כל תקווה אילולי המהפך שהתרחש כשחבורת מכבים קדושים וגיבורים מחליטים להילחם בשם ה' ויהי מה. הם יודעים שבדרך הטבע אין להם הרבה סיכוי. הם יודעים שהם חלשים מול גיבורים, מעטים מול רבים, אך בכל זאת הם אוחזים במעט שבמעט. גם בכניסתם להיכל אפשר לשאול: מה בכלל אתם נכנסים לחפש? הרי היוונים כבר טימאו הכל! בכל זאת חיפשו שמן, ומצאו רק כד קטן. מעט שבמעט. גם פה יכלו לאבד תקווה ולהרים ידיים. בטבע שלנו אנו נוטים לוותר אם לא השגנו הכל. את החבילה כולה. התרבות שלנו היא "או הכל או כלום".

כנגד זה יוצאים המכבים! וכנגד זה יוצא גם רבי נחמן ואומר "מעט זה גם טוב".

עוד בעניין הזה אומר רבי נחמן: "כמו כן הוא אצל האדם עצמו שצריך למצוא בעצמו איזו נקודה טובה עדיין כדי לחזק עצמו שלא יפול לגמרי חס ושלום, רק אדרבה, יחיה את עצמו וישמח את נפשו במעט הטוב שמוצא בעצמו". הטוב שיש בך, אפילו אם הוא זעיר – הוא ממש חלק ממך. תראה את נקודות האור ותשמח בהן, וממילא זה גם ייתן לך את הכוח לשאת את החושך. הרי חושך הוא העדר של אור. אין לו ממשות מצד עצמו. הדרך היחידה לגרש את החושך היא על ידי הוספת אור. אפילו אם האור זעיר, מציאות החשוך בטלה. כמאמר השיר המתוק: "באנו חושך לגרש!" ואיך? התשובה היא: "בידינו אור ואש!"

פעמים רבות אני מוצאת שאני נופלת לתוך הנטיה הטבעית הזו, שמטפטפת לי טיפות ארס ולוחשת באוזניי כמה לא הספקתי, כמה אני רק "קצת", וכמה היה אפשר הרבה יותר. זה קורה לי בעיקר בסוף יום, כשהיתה לי רשימה ותכנון מדויק כמה אני צריכה להספיק ביום הזה.

כולנו שקועים בטבע שלנו שמסית אותנו מנקודת האור שבנו. כמה קל לנו ליפול לייסורי מצפון על היותנו יצורי אנוש שנופלים לאן שנופלים, וכמה קל לנו ליפול לייאוש בלי לראות את האור בקצה המנהרה. וכנגד זה קוראים לנו להילחם! לבחור לראות ולמנות את האור והטוב שכן קיים בנו.

המכבים נותנים לנו מסר לדורות. מסר שיוביל אותנו בגלות הארוכה וייתן לנו קצה חוט לאחוז בו ברגעים החשוכים. נכון שאתה יחיד מול רבים, נכון שזה נראה כאילו אין לך סיכוי. אבל דע לך שאם תחזיק במעט טוב שיש בך, בנקודות האור הזעירות ששוכנות בפנים אזי משמים ירבו לך אור גדול בחזרה. "פתחו לי פתח כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתח שיהיו עגלות וקרונות נכנסות בו".

ליצירת קשר עם שירן: snirshiran@gmail.com

ישיבה מול הנרות מזמנת לנו התרפקות על הזיכרון העמוק כיצד חשנו עטופים ברחם.

כתוב בגמרא שכאשר העובר נמצא במעי אימו, נר דלוק לו מעל ראשו ומלאך מלמד אותו תורה.

כל אחת מאתנו הייתה שם, ברחם, עם נר מעל ראשה, ומלאך שלימד אותה תורה והראה לה מה צפוי לה בחיים האלה, והעביר אליה את השליחות שה' מטיל עליה ואת האהבה שהוא מרעיף עליה.

אומר הרב שלמה קרליבך, שכאשר אדם יושב בחושך מול נר, משהו עמוק בתוכו נזכר בנר ההוא, שהיה לו מעל לראשו טרם יציאתו לעולם. במקום שמעבר למודע הוא נזכר בבראשיתיות הזאת, המוגנת והשמורה, עם הידיעה הוודאית של האמת הגדולה של התורה, השליחות והאהבה.

אז עכשיו כשאנו יושבות אל מול הנרות, אנחנו יכולות להתחבר, להתרפק, ולקבל כוחות. כדאי לשבת לכמה דקות, כאילו יש לנו את כל הזמן שבעולם. נכון, זה רק כאילו. אבל יש עוצמה לדבר הזה: לוקחים זמן קצר מוקצב, יודעים שמיד כאשר הוא יסתיים נחזור למירוץ הנפלא שלנו, אבל בדקות עצמן נותנים תחושה של אינסוף זמן.

תשאלו "איך?". התשובה היא, שבפרק הזמן הזה לא חושבים בכלל בכלל על מה שצריך לעשות עוד מעט, על מה שמחכה אחרי, על מה שמוטל עלי ועוד לא עשיתי, וכל מה שעוד רגע אני הולכת להספיק ולעשות ולבצע. מזיזים הצידה את כל זה, ונמצאים בכאן ובעכשיו. זאת יכולה להיות תחושה של אינסוף.

אז מה אני עושה בעצם?

יושבת, מסתכלת בנר, חושבת על זה שעוד לפני שה' הביא אותי לעולם, הוא הכין אותי לעולם הזה עם כל ההתמודדויות שלו. הוא נתן לי השגחה צמודה, נר מעל ראשי, מלאך שלימד אותי תורה וסיפר לי מה צפוי לי בעולם. הייתי שם עטופה, בתוך המים הנעימים, שומעת את הלמות הלב של אמא שלי, ויודעת את הסוד הנפלא הזה – שאני בת של ה', אהובה ושמורה. שהוא איתי בציפיה ובשותפות. למדתי והפנמתי שיש לי נשמה, ושקרבת ה' היא הדבר העיקרי בחיים האלה.

חושבת, מתכנסת, חווה, מתחזקת, מתפללת.

יהי רצון שנזכה בחג הקדוש והיקר הזה להתחזק ולהתמלא באור האמונה, באור של עבודת ה' נכונה ומאוזנת, אור של תפילה שילך איתנו הלאה לתוך החורף עם כוחות ושמחה.

השבת, פרשת "וישלח", חוזר יעקב מהגלות הארוכה בבית לבן, אל בית אביו. בכניסה לארץ ישראל, מצפה ליעקב אתגר בדמות הפגישה עם עשיו אחיו, מפגש טעון ממנו חושש יעקב מאד. לאחר הכנה ארוכה ומדוקדקת, של "דורון תפילה ומלחמה", ולאחר מאבק מוצלח עם המלאך, שע"פ חז"ל היה שרו של עשיו, נפגשים יעקב ועשיו ונופלים איש על צוואר אחיו. יעקב מפציר בעשיו לקבל את מנחתו, ומבקש ממנו: "אם נא מצאתי חן בעיניך, ולקחת מנחתי מידי, כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוקים ותרצני. קח נא את ברכתי אשר הובאת לך, כי חנני אלוקים וכי יש לי כל, ויפצר בו ויקח".

מהו פשר הביטוי "וכי יש לי כל"?

מבאר "אור החיים הקדוש": "ירמוז באומרו 'כל', שהוא בחינת הקדושה שנקראת 'כל', ובחינה זו, כשתהיה מושגת באדם- אין החיסרון עושה רושם, והחסר נשלם מעצמו, וכברכת ישראל 'כחול אשר על שפת הים'- שהחסר נשלם מעצמו, והיא ברכת 'כל'. והוא סוד 'כד הקמח לא כלתה'…וברכה זו, זכו בה כל האבות- אברהם 'בכל', יצחק 'מכל', יעקב 'כל', וזה סודה. ומעתה, נותן טוב טעם באומרו 'קח נא את ברכתי…כי חנני אלוקים וכי יש לי כל'- והנחסר נשלם מעצמו".

מדבריו הנפלאים של "אור החיים" הקדוש אנו למדים יסוד חשוב. ככל שהברכה נשארת במישור הגשמי – היא מוגבלת ומתמעטת. ברכה רוחנית אינה מתמעטת כתוצאה מנתינה לאחר, כמאמר חז"ל: "נר לאחד, נר למאה". כאשר נר מאיר, השימוש שעושה בו האחר אינו ממעיט ממנו. החידוש אצל יעקב אבינו הוא שגם ברכה גשמית, כאשר היא נובעת מיסוד רוחני – איננה מתמעטת. הדברים מזכירים את נדרו של יעקב כשיצא לחרן: "וכל אשר תתן לי- עשר אעשרנו לך". המעשר מחבר את הנכסים הגשמיים לשורש הקדושה, ומתוך כך שורה בהם ברכה, כפי שלמדונו חז"ל: "עשר בשביל שתתעשר". המעשר מבטא את החיבור של העולם הגשמי אל יסודו הרוחני, ומתוך כך זוכה הרכוש הגשמי לברכה מיוחדת- ברכת הקודש, ברכת ה"כל".

לאור יסוד זה, מובן היטב האופן שהתורה מתארת את יעקב לאחר הפגישה עם עשיו: "ויבוא יעקב שלם עיר שכם, אשר בארץ כנען, בבואו מפדן ארם", ומבאר רש"י: "שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו". יעקב לא נחסר מהמתנות שהעניק לעשיו, בזכות ברכת ה"כל" לה זכה. מוסיף "אור החיים" הקדוש: "צריך לדעת כוונת הכתוב באומרו 'מפדן ארם' – אין ידוע המכוון בזה… אכן נראה, כי יודיע הכתוב כי מה שחיסר מנכסיו יעקב אבינו, במנחה אשר נתן לעשיו – השלים ה' חסרונו שחיסר מנכסיו שהביא מפדן ארם…פירוש: שלם בנכסים כשיעור בואו מפדן ארם, והגם שניכה מהם במנחה גדולה- אף על פי כן ה' שילם לו, והיא ברכת 'כל' שנתן לו ה'."

גם אנו, בניהם של אברהם יצחק ויעקב, זוכים לברכת ה"כל". ככל שנחבר את פרטי החיים אל שורשם הפנימי – כך נזכה לשפע ,לשלמות ולברכה גדולה. הדברים אמורים הן במישור האישי – בנתינת מעשר בשמחה ובלב רחב, והן במישור הלאומי. ככל שנזכור את השורש הרוחני לשפע לו זכינו כאומה – בתחום המדיני, ביחס לארץ ישראל וליישובה, בתחום הכלכלי ובתחום החברתי – כך יישמר השפע וירבה במאד מאד. מברכת ה"כל" יתברכו כל הפרטים, ונזכה לשפע גדול "בכל, מכל, כל", אמן.

שבת שלום ומבורך!

פרשת ויצא עוסקת מתחילתה ועד סופה, ביציאת יעקב אבינו לחרן ובעבודתו אצל דודו, לבן הארמי. שליחותו זו של יעקב לחרן, היתה במטרה להשתלם בחיי המעשה – כדי להשלים את הצד המעשי של עשיו ולהצליח להנהיג את עם ישראל גם במישור המעשי, בנוסף למישור הרוחני.

לאחר עשרים שנה בבית לבן, שנים קשות שבהן עבד יעקב יומם ולילה במסירות אין קץ, תוך רמיה בלתי פוסקת מצד לבן, "ותחלף את משכורתי עשרת מונים", מחליט יעקב לברוח מחרן ולשוב לארץ ישראל. לאחר שנודע ללבן על הבריחה, הוא דולק אחרי יעקב ומשיג אותו בהר הגלעד. לכאורה, השתלשלות הדברים נראית הגיונית וצפויה. עם זאת, אם ניזכר בהתנהלות יעקב בדרכו לחרן, ובהתנהלות שאר אבות האומה, ואפילו אליעזר עבד אברהם – נמצא כי לכולם, כולל ליעקב עצמו, קפצה הדרך. מדוע דווקא בשעה זו, כאשר יעקב זקוק באמת לקפיצת הדרך, דווקא אז לא קופצת הדרך, ולבן משיג את יעקב ומעמיד בסיכון את שיבת יעקב ומשפחתו לארץ הקודש?

מבאר "אור החיים" הקדוש: "יש לחקור, למה נשתנה יעקב בהליכה זו, שלא קפצה לו הארץ, כמשפט לאוהבי שמו? ומצינו שאפילו לאליעזר עבד אברהם קפצה הארץ, ומן הנכון אליו, יאות עשות גם להצילו מהרודף, ולא היה משיגו לבן?! ואולי, כי הגיד לו האדון ברוך הוא בזה, שאין צריך לברוח, כי הגם שהדביקו לבן- היוכל דבר אליו אפילו דיבור? וזולת זה, היה מראה חס ושלום כי לא יכול הצילו מיד לבן, וגדול הנס הזה, שהגם שהוא (-לבן) בעל בחירה, ימנע מעשות בחירתו ביעקב".

מכאן אנו למדים יסוד גדול: יעקב מנסה לברוח ומתפלל להימלט מהר ככל האפשר, ואין ספק כי כאשר הוא מבחין שהדרך לא קופצת, ולבן דולק אחריו ומשיגו – מצטער יעקב מאד. רק בשלב השני, לאחר שהקב"ה דואג שלא יאונה ליעקב הצדיק ולבני ביתו כל רע – ניכר כי הרע נהפך לטוב, ומעז יצא מתוק.

ממשיך "אור החיים" הקדוש: "גם בזה סיבב ה' כמה סיבובים – כריתת ברית עמו לבל יזיק, שבאמצעות הדבר נתגברו עליו ישראל בימי השופטים, כשבא עליהם כושן רשעתיים… גם מזה נמשך קבורת רחל במקום ההוא, כדי שתהיה לטובה אות בגלות בניה".

לעיתים אנו זקוקים למבט רחב יותר, בפרספקטיבה היסטורית, כדי לזהות את חסד ה' עלינו. דווקא עומק הדין, הסכנה והמשבר- מתגלה כעומק החסד והישועה. רק לאחר דורות, התבררה החשיבות הגדולה שבכריתת הברית והצבת הגלעד בין לבן ליעקב.

חז"ל מלמדים אותנו, שבהיכלו של משיח שבעולם העליון, נכנסים רק צדיקים היודעים להפוך מר למתוק וחושך לאור. צדיקים של משיח, צדיקים של גאולה, ניחנים בכישרון מיוחד- להפוך את הרע בעצמו לטוב, להפוך את עומק הדין לעומק החסד. בדורנו, דור של תחיה וגאולה, אנו נדרשים להתאזר בכישרון המיוחד הזה- לראות את המציאות באורו של משיח, להצליח לראות את החסד הגדול שבירידות ובנסיגות.

כולנו מתפללים, בימים האחרונים במיוחד, להצלת הישוב עמונה ותושביו החלוצים הגיבורים. אנו בוודאי כואבים את הנסיונות הנואלים, אותם מובילים יהודים מבולבלים המחליפים אויב באוהב, לערער את זכותנו על ארצנו האהובה. נקוה לישועה שלימה ובהירה, אך עם זאת נשים לב כי הפירות של אותם תביעות סרק כנגד ההתיישבות- הם גיבוי לאומי של כנסת ישראל למפעל ההתיישבות כולו, כפי שעולה מהחוק המכונה "חוק ההסדרה". בטוחני, כי אם היו יודעים מבולבלי "שלום עכשיו" על תוצאות תביעותיהם, היו חושבים פעמיים לפני הגשתן.

יהי רצון שנזכה לראות בקרוב בישועה שלימה, ואז נוכל לברך בפה מלא גם על הרעה שהתהפכה לטובה, אמן.

שבת שלום ומבורך!

חודש טוב מאיר ומבורך!

כבר רמזו בספרים שהראשי תיבות של הפסוק "בכל דרכיך דעהו" הוא המילה "בדד" ובאמת בעולם שלנו כשמנסים ללכת עם ה' עד הסוף בכל הדרכים השבילים והצמתים של החיים, לפעמים יש תחושה של 'בדד', תחושה של בדידות שאתה חי משהו שהעולם הזה לא בדיוק נמצא בו. השפה של עובד ה' שונה, היחס והעדיפות לדברים במציאות שונה ממה שהולך ברחוב, אפילו המראה החיצוני הרבה פעמים מבליט את השוני.

את יכולה ללכת ולשמוע ברחוב שפה זולה, לשון הרע שנוזל מהפה של אנשים שנראה לך כל כך זר ומנוכר. פתאום נתקלים במושגים אחרים של צניעות, פתיחות ושבירת מחיצות כאלה שאת יודעת איפשהו בפנים שלא נכון לחיות כך אבל לאט לאט משהו יכול להיסדק בתודעה של הנפש, כל כך הרבה אנשים חיים אחרת.. המציאות אחרת, ככה העולם עובד עד מתי אהיה "שונה" ופתאום עולה שאלה בנפש "אולי אני קצת מנותקת מהמציאות" אולי העולם והמציאות יותר חזקים מכל מה שלמדתי בספרים מצהיבים?!

אני רוצה פה לשתף אתכן בשתי תמונות שעוברות לי בראש תמיד בחודש כסליו בזמן שימי החנוכה ממשמשים ובאים.

תמונה ראשונה היא ספר ישן שקראתי בו על התקופה של מאחורי מסך הברזל ברוסיה שיהודים נאלצו לחיות חיים ללא תורה ומצוות. יום אחד האבא, גיבור הסיפור, ראש המשפחה החליט שהוא חייב לעזוב את גבולות רוסיה הוא חייב לצאת מהמשטר הזה בשביל לגדל את ילדיו על ברכי היהדות. הבעיה הייתה שרוסיה סוגרת ומסוגרת. הדרך היחידה לצאת היא לקחת מבריחי גבולות והסיכון הוא כפול. העלות של הברחה הייתה אדירה. המשמעות שלה הייתה למכור כמעט את כל הרכוש שהיה לאדם על אדמות רוסיה. שנית משטר הגבולות מחפש מאוד את אותם אלו שמנסים לברוח ויש סכנה גדולה להיתפס. מה שאומר שמעבר לכך שכל כספך הלך לריק אפשר גם לקבל עונשים כבדים והגליה לסיביר הקפואה. על אף הסכנות הכרוכות בכך אב המשפחה אמר טוב לי לנסות לעשות את אשר ביכולתי ולוותר על הכל למען חינוך ילדי מאשר לגדל אותם פה כגויים.
הוא שילם למבריח מיטב כספו וחיכה ליום המיוחל יחד עם משפחתו ועם קבוצה של עוד כאלה שרצו לברוח על מנת לצאת באישון לילה לנתיב הבריחה.

לאחר שיצאו לדרך והלכו עם הילדים על גבם במשך כמה שעות הגיעו בשעת לילה מאוחרת לחורבה. המבריח הודיע לכולם שיש כמה דקות מנוחה פה בחורבה. ודרש מכולם לשמור על שקט על מנת לא למשוך תשומת לב מיותרת. אבי המשפחה תפס פינה בתוך החורבה ובין הלבנים הדליק נר והחל להתפלל חרש על ידו. הדלקת הנר משכה את תשומת לבם של כל הסובבים ששאלו אותו מה הוא עושה ואמר להם שהיום ליל ראשון של חנוכה יש מצווה להדליק נר ולהיזכר במכבים הקדושים ובניסים שנעשו להם. האב פנה לילדיו ואמר להם תסתכלו על הנרות הקדושים איזה סיפור הם מחזיקים בתוכם.. עד מהרה המראה הפסטורלי נקטע בצעקות חרישות שהגיעו מכל עבר שיכבה את הנר כי זה יכול לסכן את כולם ושיוכלו לראות ממרחק רב את האור הקטן בתוך החושך ויעלו על עקבותיהם הוא מסכן בכך את כולם… עוד הם מתווכחים והם שומעים קול מבחוץ 'להרים ידיים'. בין רגע פורצים מכל הכיוונים חיילים רוסים ומקיפים את הבית. הלב של כולם נפל הקבוצה נתפסה, החלום נגוז, העתיד לוטה בערפל.

הקצין שעמד בראש החיילים שואל מי הדליק פה את הנר? ביד מהוססת מרים אב המשפחה את היד מסביב כולם מסתכלים עליו במבט של ספק בוז ספק רחמים. הוא אמר לו אתה בא איתי.. הוא יצא איתו החוצה ושאל אותו מדוע הדלקת נר? האב הנרעד והמבוהל פשוט פולט את האמת מתוכו שהוא יהודי והיום זה חג שנקרא חנוכה והם נוהגים להדליק בחג זה נרות לזכר אבות אבותיהם שניצחו מעטים רבים… עוד הוא מדבר והוא רואה בזווית עינו של הקצין דמעה נוזלת. הקצין פונה אליו לתדהמתו בעברית ואומר: "שלום עליכם" עשית דבר גדול עכשיו. "הזכרתי לי את בית אבא" אני זוכר כילד את אבא שלי מדליק נרות חנוכה וכולם מסביב שרים "הנרות הללו שאנו מדליקים.." החזרת אותי אחורה לטעם של הבית היהודי בו גדלתי ושכבר כל כך התרחק ממנו. הוא נתן לו חיבוק ונכנס ואמר לחייליו אני רוצה שאתם תלוו את הקבוצה הזאת עד שיצאו מגבולות רוסיה באישור שלי ואני מבקש שזה יהיה מהר ובלי עיכובים. הקבוצה נשמה לרווחה אב המשפחה הפך להיות הגיבור של הקבוצה. האב עם אשתו וילדיו זכו כעבור כמה חודשים לדרוך על אדמת הקודש של ארץ ישראל ולגדל את ילדיהם על ברכי התורה והמצוות.

תמונה שניה היתה לפני כמה שנים בעת התהלכתי בשבילי אושוויץ על האדמה הארורה – קדושה הספוגה בדם אחינו בית ישראל הקדושים. לצידי הלך יהודי קשיש, איש עדות שבא לספר לקבוצה את סיפורו האישי "למען ידעו דורותיכם.."  לפתע בין שני צריפים באיזה שהוא מין תנור אבנים ישן וחרב הוא נעצר ושקע במחשבות. הוא פנה אלי ואמר לי: "זה מקום מיוחד באושוויץ זה מקום שהיינו מתחממים בו. לא, לא שהתנור הזה עבד פעם, הוא תמיד היה קר. אבל בתוכו בסתר היינו מדליקים נרות חנוכה. עשרות ואולי מאות יהודים היו עוברים כן בשקט באותם דקות שהנרות דלקו מבלי שכוחות החושך ישימו לב והיינו באים לשאוב כח מהנרות הזעירים. וזה לא היה פשוט זה היה כרוך בסכנת מוות". "מאיפה היה נרות"? שאלתי. והוא ענה לי "שהיינו חוסכים מעט מהחמאה שהיו נותנים לנו .. זה היה ממש מסירות נפש שאי אפשר לתאר בתנאי הרעב של אושוויץ.. מכותנות הפסים היינו פורמים חוטים ושזרנו אותם לפתילה. וכך מהחמאה והחוטים יצרנו נרות חנוכה והיינו שרים בתוך הלב פנימה "מעוז צור ישועתי…" והיינו מתחננים שמנותר הקנקנים שזרוקים פה בתוך החושך של אושוויץ שהקב"ה יעשה נס לשושנים ויצילנו שנוכל להמשיך ולהפריח את ערוגת השושנים של עם הקודש".

כל הסיפור של חנוכה, כל הסיפור שלנו מול תרבות יון המלחמה, של יעקב מול שרו של עשיו – לא נגמר עד הגאולה השלמה עד "עלות השחר" שיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו. עד אז יש לנו מלחמה.

כוחות גדולים מאוד עומדים מול היהדות שלנו, נאצים שהולכים ומשתלטים על העולם… ומכלים ונוגסים בנו. קומוניסטים שבעוצמה אדירה כובשים מיליוני אנשים לשיטתם ומחריבים ומנתקים כל יהודי מעולמו הרוחני… אימפריה הלניסטית שמשנה את שמי אירופה ומכניסה התייוונות בעם ישראל. ומול כל זה עומד לו בשקט נר החנוכה אור שבוקע משמן שיודע לצוף מעל הכל ולא להתערבב אל מול כל מה שיש וממשיך לשדר את אותה אמת של התורה את אותו אור שעתיד לכבוש את העולם ביום מן הימים.

האור הקטן הזה, מה לא עבר עליו.. כמה רוחות עזות נשבו בו, האימפריות באו והלכו עשו רעש גדול אבל נעלמו כלעומת שבאו.. היום הם בעיקר נמצאים כמוצגים במוזאונים ונושאי מחקר לפרופסורים להיסטוריה ואנתרופולוגיה. אבל הנר הזה ממשיך לפעם, לחיות במציאות באותה צלילות, עצמאות וקדושה.

אסור לנו להתבלבל במציאות! גם עכשיו שנושבות רוחות מערביות חזקות, צריכים להמשיך ולהיות חלק מהאור, אל מול כל מה שנוצץ בחוץ לצעוק "מי כמוך באלים ה'" בגאווה של שרשרת הדורות. לחיות אמת לחיות את המציאות האמתית באמת.

ככל שנתרבה וניתן יד ליד עוד ועוד נרות קודש בודדים שחיים את המציאות האמתית, חיים של "בכל דרכך דעהו" נזכה לקיים את הנאמר בשיר ש"כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" והקב"ה יפציע עלינו את האור הגדול שאנחנו כבר כל כך קרובים לביאתו שיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והייתה רק לה' המלוכה. וה' יודה ויכיר טובה לכל אחת שהמשיכה באותם זמנים שהאור והחושך שימשו בערבוביה להחזיק את הנר הקטן הזך והטהור ושמרה עליו מכל משמר והעבירה אותו הלאה באמונה ובגבורה בלי להתבלבל.

חודש טוב !

הרב זאביק הראל.

בפרשתנו, פרשת תולדות, אנו עוברים לעסוק באבינו יצחק ובהנהגתו המיוחדת במתאפיינת בגבורה- פחד יצחק. בשונה מאברהם, אצלו בלטה מאד מידת החסד, מבטא יצחק את מידת הדין- הצמצום והצורך להתאים את השפע אל הכלי, אל המקבלים.

הבדל זה מתבטא, בין השאר, בציווי האלוקי ליצחק להישאר בארץ, חרף הרעב השורר בארץ. "ויהי רעב בארץ, מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם. וילך יצחק אל מלך פלישתים, גררה. וירא אליו ה', ויאמר: אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך. גור בארץ הזאת, ואהיה עמך, ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך."

"אור החיים" הקדוש מבאר, שהחידוש בהבטחת ה' ליצחק את הארץ, מעבר להבטחה לאברהם ולזרעו, היא בהכללת ארץ פלישתים בתוך ההבטחה. "ארץ פלישתים בכלל הבטחת הארץ היא…ואומרו 'לך'- הבטחה זו, אולי שהיא על מה שהצליח הוא שם, דכתיב ' ויזרע יצחק בארץ ההיא'. עוד נתכוון לומר לו, שיזכה הוא בה לזרוע. ואולי כי לא החזיק אברהם בארץ פלישתים בחזקה הראשונה, לזה רצה ה' שיחזיק יצחק בה, והוא החזיק בה בחזקה מעולה- שחרש וזרע".

בדבריו אלה, של "אור החיים" הקדוש, טמון חידוש עצום. כל הארץ הובטחה כבר מקדמא דנא לאברהם, אך למימוש ההבטחה, ביחס לארץ פלישתים, נדרש תנאי נוסף. דוקא בארץ פלישתים, נדרשת חזקה בפועל- חרישה וזריעה, ובזה בדיוק ציווה ה' את יצחק.

---

הפלישתים, מאז ומעולם, ערערו על השייכות של ישראל לארץ ישראל. כך בתקופת האבות, כך גם בשיבת ציון הראשונה בימי השופטים, וכך גם בגאולה האחרונה, בדורנו אנו, כאשר ממשיכי דרכם של הפלישתים, המכונים "פלשתינאים", מצירים לישראל ומנסים למנוע מאיתנו להשיב גבול אלמנה. התשובה הניצחת לחוצפה הפלישתית, היא חזקה מעשית בקרקע. יצחק נצטווה לגור דוקא בארץ פלישתים, לזרוע בה ולעבד את אדמתה, וזכה לקצור ברכה עצומה. "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו ה'. "

בהמשך, כאשר הפלישתים מנסים לעקור את יצחק מנחלתו בגרר, סותמים את הבארות אשר חפר ומנסים לגרשו- "לך מעימנו, כי עצמת ממנו מאד", מגיב יצחק בנחישות ולא נסוג. "וילך משם יצחק, ויחן בנחל גרר, וישב שם". מבאר "אור החיים" הקדוש: "כי לא רצה לעקור את דירתו מארץ פלישתים בהחלט, לצד מצוות המלך- מלכו של עולם, לאמר 'גור בארץ הזאת'."

בימים ההם ובזמן הזה. הפלישתים של ימינו, מנסים בכל דרך לנשל אותנו, בני אברהם ויצחק, מארצנו ונחלתנו. לעיתים הם מנסים בדרך של שפיכות דמים, לעיתים בדרך של שריפה באש, ולעיתים בדרכים עקלקלות של תביעות משפטיות מפוברקות, בעידוד וגיבוי של מבולבלים מבין אחינו. מול כל המזימות הללו, עומד ציווי ה' ליצחק: "שכון בארץ אשר אומר אליך, גור בארץ הזאת, ואהיה עמך ואברכך". יהי רצון שנזכה להיות ממשיכי דרכו של יצחק אבינו, הנאזר בגבורה כנגד כל הקטרוגים, ומתוך היאחזות וחזקה בארץ על ידי זרעו של יצחק, תתממש ותצא אל הפועל הבטחת ה' לאברהם "כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך עד עולם", אמן.

שבת שלום ומבורך!

בפרשתנו, פרשת חיי שרה, מגיע הבירור השלם והסופי בעניין בחירת יצחק, כממשיכו היחיד של אברהם. "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ולבני הפילגשים אשר לאברהם, נתן אברהם מתנות, וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי, קדמה אל ארץ קדם".

כחלק מהעברת הסגולה האלוקית ליצחק, משלח אברהם מביתו את בני הפילגשים, וזאת במטרה למנוע תביעות ירושה עתידיות מצידם, בפרט במישור הרוחני. כחלק מהפרידה מבני הפילגשים, מעניק להם אברהם מתנות, ומשלחם מזרחה- "קדמה, אל ארץ קדם". חז"ל מבארים שהיו אלה מתנות רוחניות- "שם טומאה מסר להם", היכולת לזכות לחוויה רוחנית גם בתוך טומאה. לאור כל זאת, יש להתבונן מדוע לא נכלל גם ישמעאל בתהליך זה? מדוע לא זכה ישמעאל למתנות דומות מאברהם?

מבאר "אור החיים" הקדוש: "ולישמעאל- לא אמר הכתוב שנתן לו מתנות ושלחו, לפי מה שכתבנו, כי ישמעאל- משפט קניה יש בו ליצחק, משולח ועומד הוא".

כדי להבין את עומק הדברים, יש לחזור לסוף פרשת לך לך, שם מטיחה שרה באברהם: "חמסי עליך! אנכי נתתי שפחתי בחיקך, ותרא כי הרתה, ואקל בעיניה. ישפוט ה' ביני ובינך!" בעקבות דרישת שרה, מגרש אברהם את שרה מביתו בפעם הראשונה, וכשהיא שבה לבית אברהם – מכירה הגר היטב את מקומה כשפחתו, כפי שמצווה אותה המלאך: "שובי אל גבירתך, והתעני תחת ידיה".

"אור החיים" הקדוש, מרחיב אודות מעמדו של ישמעאל: "ויש לדון בישמעאל, אם יש לנו איזה קנין בו או לא. תניא בתורת כהנים 'מנין אתה יודע שישראל שבא על שפחתו וילדה ממנו בן- מותר אתה לשעבדו'…ומעתה יצא הדין, כי ישמעאל וזרעו קנויים לנו קנין גמור…שהרי נתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, וישמעאל בכלל, ולנו הוא , עם העמים אשר כרת ה' ברית לתת לנו…והעד הנאמן לדברינו הוא מה שאמר הבורא יתעלה 'וגם את בן אמה'- הרי שקראה 'אמה', וקראו 'בנה' ולא בנו…ואין זה בכלל עשרה עממין, אשר אמר ה' 'אותם אתן לכם', כי זה- זכינו בו משלנו, ואין צורך נתינה בו".

אם כן, ישמעאל הוא עצמו חלק מהירושה אותה הוריש אברהם ליצחק. הוא אינו משולח מבית אברהם, כיון שהוא אכן נשאר שם, אך לא כבן אלא כעבד. לאור הסבר זה, ברור מה עושה ישמעאל עם אברהם בזמן עקידת יצחק, לאחר שגורש פעם נוספת מבית אברהם. "ויקח את שני נעריו איתו, ואת יצחק בנו"- שני הנערים הם, על פי חז"ל, ישמעאל ואליעזר. שניהם נשארים עם החמור, כאשר הולך אברהם עם יצחק להר המוריה. תפקידו של ישמעאל, שמתבהר היטב לאורך הפרשות האחרונות, הוא להיות עבד לאברהם. לכן, הוא אינו משולח יחד עם שאר בני קטורה. למעמד זה של ישמעאל יש השלכה משמעותית לימינו, בתהליך הגאולה ושיבת ישראל לארצו. תפקידו של ישמעאל הוא לא להיות "פרטנר" ליצחק, אלא להיות תחתיו. ככל שנבין אנו, את מקומנו ותפקידנו הבלעדי, כך נדע להגדיר במדוייק את מקומו של זרע ישמעאל כ"בן האמה", ובאופן טבעי, גם ישמעאל יכיר את מקומו, ויהיה לברכה, לעצמו ולעולם.

מסכם "אור החיים" את דבריו בתפילה, בניסוח מעט מסתורי, שכנראה נובע מחשש מובן מהסביבה המוסלמית : "ויש יום, לאל איום, משפט יעשה, ויכיר נקנה לקוניו". אמן כן יהי רצון, בקרוב ממש.

שבת שלום ומבורך!

במהלך שיחה קצרה, שנעשית בין אברהם לשרה ברדתם למצרים מבקש אברהם משרה: '… אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ.' ומסביר רש"י: 'ויתנו לי מתנות'. אברהם מבקש ששרה תשקר ותזדהה כאחותו וכך גם ירוויח מתנות. ואכן פרעה  מעניק לאברהם מתנות ורכוש תמורת שרה. בהמשך מקבל אברהם גם מאבימלך מתנות. (כ,יד ) 'וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ'.

לאחר מלחמת המלכים פונה מלך סדום לאברהם ומציע לו מתנות אולם אברהם מסרב בתוקף: 'וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם'. מה ראה אברהם לסרב דווקא למלך סדום? בעל שפתי חכמים דן בסתירה זו ומפרש, שאברהם היה מוכן ליטול מתנות מפרעה בעודו חסר רכוש אולם לאחר, שהעשיר נמנע מלקבל מתנות ממלך סדום. פרוש זה קשה, שכן נטילת מתנות זו סוגיה עקרונית ומדוע מצבו הכלכלי של אברהם יהיה גורם משפיע על הקו האידאולוגי.

נראה שקיים הבדל עקרוני יותר והוא נעוץ בשאלת המחיר שעלול אברהם לשלם בעבור קבלת המתנות. פרעה מבקש לתת לאברהם את בתו הגר לשפחה, משום שהבחין בנסים שזוכה להם אברהם (רש"י טז,א). פרעה מבין, שיש כאן מעורבות אלוקית.  כמוהו גם אבימלך מרגיש את כוחה של ההשגחה העליונה, שכן הקב"ה מתגלה אליו ישירות ומדבר אתו על שרה.  אברהם הבין שלקיחת הרכוש מפרעה ומאבימלך לא תחלל שם שמים, שכן הם מודעים לכוחו של הקב"ה. ואכן ראוי הוא לקבל מהם פיצויים על הנזקים שנגרמו לו ולשרה. לעומתם,  מלך סדום לא מתרגש מעוצמת הנס הניצחון במלחמת המלכים.

במפגש עם אברהם הוא פונה אליו בצורה בוטה – 'תן לי את הנפש'  וכל רצונו לתת מתנה  צנועה לאברהם על מנת לצאת ידי חובה. מלך סדום שהה בעורף בשעת הקרב והוא אינו מודע על כל מה שהתרחש. אברהם הבין את הסיכון הגדול בקבלת מתנות ממלך סדום, שתמיד ידאג לפרסם את חלקו בעושרו של אברהם.

---

יש להיזהר מקבלת מתנות במקרים מסוימים. כל מי ששבט הביקורת לא פוסח עליו ועובד בעבודה ציבורית צריך להיזהר מקבלת מתנות ומפרשנויות ,שעשויות לעמוד לו לרועץ ולפגוע בשמו הטוב. אף שמדובר במתנות והטבות מוצדקות הן עלולות לקטרג  על דמותו ואישיותו. במצבים שונים  קבלת המתנות  עלולה לפתח תלות מיותרת בין הנותן למקבל.

השבת נלמד מדרש די מפורסם, אך כגודל פרסומו כך חשיבותו, ואולי עלולים לפספס משהו ברעיון המעט מהפכני של המדרש הזה. המדרש עורך השוואה בין נח לאברהם, שאצל נח נאמר 'את הא-להים התהלך' ואצל אברהם נאמר 'התהלך לפני' ונאמר 'הא-להים אשר התהלכו אבותי לפניו' (בראשית רבה (וילנא) פרשה ל ד"ה י את האלהים):

ר' נחמיה אמר משל לאוהבו של מלך שהיה משתקע בטיט עבה, הציץ המלך וראה אותו. אמר ליה עד שאתה משתקע בטיט הלך עמי! הדא הוא דכתיב את האלהים התהלך נח. ולמה אברהם דומה? לאוהבו של מלך, שראה את המלך המהלך במבואות האפלים, הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון, הציץ המלך וראה אותו, אמר לו עד שאתה מאיר לי דרך חלון, בא והאיר לפני, כך אמר הקב"ה  לאברהם עד שתהא מאיר לי מאספוטמיא ומחברותיה בא והאיר לפני בארץ ישראל הדא הוא דכתיב (שם /בראשית/ מח) ויברך את יוסף ויאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו וגו'.

נסכם את ההשוואה:

במשל הראשון הדברים ברורים, השם מושיע את האדם, אך המשל השני קשה. האדם מאיר לא-להיו?

רבי נחמיה משבח ומדגיש עובדה יסודית מאד ביהדות, השם לא מחפש רובוטים או חנפנים שתמיד ילכו אחריו ויסבירו ויצדיקו אותו. דווקא אברהם, שבוודאי היה ירא וכנוע לפני הא-להים (ע"ע עקדת יצחק…), שידע לעמוד מול השם ולדון לפניו על סדום ועל הגר, דווקא הוא נבחר להיות אבי האומה.

באופן אסוציאטיבי, ההעדפה של אברהם על נח קשורה גם למחאה ולתרעומות כלפי בוני מגדל בבל. בפשוטו של מקרא לא ברור שיש כאן חטא, ולא ברור כל כך על מה הכעס והעונש, אם יש כאלו. אביא כאן דעותיהם של שני רבנים חשובים, בני המאה ה-19, ושניהם כוונו לדבר אחד:

"…'וירד ה' לראות..'. ה' ביקש 'לראות' בטרם יפסוק את הדין. ומכאן שעצם בניית העיר והמגדל לא היה בה משום חטא. אמור מעתה: הם חטאו בכוונה שפעלו בה, בתכלית שלשמה בנו… ובכן, הציבור התאסף בבקעה, שם ביקשו ליצור יש מאין – בכח אדם ובעוצם ידו, שם ראו מה רב כוחו של ציבור… ושם החליטו ליצור יצירה לדורות, תהיה זו מזכרת עולם לכוחו של ציבור וחשיבותו על פני היחיד… היחיד יאמין, שלא חי לשוא, אם מסר את נפשו לטובת הציבור… יפלו אלפים ורבבות – הציבור מתנחם על נקלה ומוסיף נדבכים על בניין התפארת… לא בזהב ולא בתענוגות, אלא בסרט בדש המעיל ייפתו ההמונים להתמסר למנהיגם… אך עתיד האנושות תלוי במעמד הפרט, בערכו המוסרי ובכבודו שלא ניתן לערעור, ולעתיד הזה היתה צפויה סכנה ממחשבת לבו של הדור ומנהיגיו… הם מדברים על תהילת הכלל ומתכוונים לתהילתו של שליט יחידי, הם מדברים על תהילת הכלל ומתכוונים לשעבוד הכלל "
הרש"ר הירש בפירושו לתורה, (1808-1888, גרמניה)

"ודברים אחדים, לא ביאר הכתוב הדברים אלא ברמז… אבל לא פירשן הכתוב מה המה כי אם שהיו דברים אחדים, וללמדנו דלא משום איכות הדברים [תוכן] התעורר הקב"ה, כי אם בשביל שהיו אחדים, יהיו מה שיהיו… אמנם יש להבין מה חששו אם יצאו כמה לארץ אחרת, ומובן שזה היה שייך לדברים אחדים שהיה בינהם, ובאשר אין דעות בני האדם שוים, חששו שלא יצאו בני אדם מדעה זו, ויהיו במחשבה אחרת. על כן היו משגיחים שלא יצא איש מישוב שלהם, ומי שסר מדברים אחדים שביניהם היה משפטו לשריפה, כאשר עשו לאברהם אבינו, נמצא היו דברים אחדים שביניהם לרועץ, שהחליטו להרוג את מי שלא יחשוב כדעתם…"
ר' נפתלי צבי יהודה ברלין מוולוזין, בפירושו על התורה (1817-1892)

שאלה לסיום- כיצד הסבירו הרש"ר הירש והנצי"ב מוולוזין את הבעיה שהתגלתה במגדל בבל? כמו כן הסבירי, מדוע, על פי הדברים שאמרנו למעלה, אפשר לומר שסיפור מגדל בבל הוא הקדמה להופעה של אברהם?

שבת שלום

שי