איך אנחנו מגיבים כשיש הפסקת חשמל?

חנוכה. חג של הדלקת נרות, של בשורת האור הנצחי ההולך עִם עַם ישראל לאורך השנים בתוך החושך של הגלות, וגם, במקביל ובמעגל שהוא פנימי לזה, של בשורת האור הזו בתוך החושך האישי של כל אחד; כמו שאומר הבעל שם טוב זיע"א על המלים "קרבה אל נפשי גאלה" שגאולת הנפש הפרטית היא חלק מהגאולה הכללית. הוא מגיע אלינו בימים של תחילת החורף, ונותן את האמירה שיכולה ללכת איתנו ובתוכנו במשך החורף: אמירה של אור בתוך החושך.

השנה החורף החל קצת מאוחר. חיכינו לגשם ולבשורת האהבה של ה' המרווה את העולם יחד איתו (יהי רצון שנזכה לחורף גשום ומבורך!) אך בכל זאת הימים התקצרו, ובלילות קר. הרבה מהאנשים נוהגים שהרגע שבו הם מדליקים נרות הוא מיד עם שקיעה. הרגע הזה, כשהדמדומים הולכים ונעלמים והשמים הולכים ומקדירים, הוא בדיוק הרגע של האמירה הזאת. בדור שלנו מיד עם השקיעה אנחנו מדליקים אור, תאורה, פלורוסנטים. לא נותנים לחושך הזה להשפיע עלינו. אך אם מגיעה הפסקת חשמל היא מכניסה אותנו למקום הזה מיד, ולא רק משום שלא ניתן לעשות כלום בבית, אלא בעיקר משום שבחושך אנחנו מקבלים את המימדים האמתיים שלנו מול ה'. כשעומדים אל מול השקיעה, אם מקשיבים לתוכנו באמת, רואים שמשהו מתכווץ וגדלה תחושת הקטנות שלנו.

שמתי לב שבשיר הנפלא ששרים ביום כיפור "אמת מה נהדר היה כהן גדול" לקראת סופו, ישנה השורה: "כרואה זריחת שמש על הארץ" וחשבתי על הרגע נורא-ההוד הזה, כשיום חדש מפציע והשמש מבשרת את בואו באופטימיות, יום חדש של הזדמנויות לעבוד את ה', לעשות רצונו, להמליך אותו. גם הכהן הגדול היוצא בשלום ומבשר לעם ישראל כי התכפר לו, מתחיל שנה חדשה ממקום נקי ומזמין. כאן אנו מתארות את רגע השקיעה שזה כמעט ההיפך: מה שהיה – היה. היום עומד להסתיים ואיתו ההזדמנויות… אגב, סיומו של יום הוא הזדמנות לומר תודה על מה שכן היה, להתבונן במה שלא, לעמוד מול ה' באמת ובנקיות.

זה בדיוק הרגע של הדלקת נרות החנוכה. האמירה של הנר הקטן-קטן הזה, שנאבק ברוח ובחושך ויכול להם.

אז זהו, מדליקים נרות. ולא רצים לטגן סופגניות וגם לא לנקות ולבשל. אלא – יושבים מול הנרות, וזו הזדמנות נפלאה להביט בהם ולהתפלל.

להתפלל על העם היקר שלנו ועלינו בתוכו – שנזכה לגאולה השלמה בקרוב! שנזכה לנסים גלויים! שנזכה כולנו להתקרב לה' ולעשות רצונו, למלא ולממש את הכוחות שהוא נתן ונטע בנו, בשמחה ובטוב, כשהכל קורה מולו. שנזכה לברכה של שפע מידו המלאה, שנזכה בדור המתוקשר הזה לגדל את ילדינו למקומות פנימיים, קשובים לעצמם, נאמנים לעצמם ולה'. שנזכה לרצות טוב.

אמן.

וכעת אני רוצה להציע משהו. כדי שהזמן הקדוש והיקר הזה של חנוכה יהיה מנוצל וממוקד, ולא יעבור רק במחשבות מזדמנות וחולפות – כדאי להתכונן אליו. שבי לפני החג ושאלי את עצמך מה מהווה ויכול להוות גישה של אור בחיים שלך. גם דברים שכבר יש  ותמיד אפשר להתחזק בהם יותר, וגם דברים שלא מספיק קיימים. למשל: הודיה, שמחה, אמונה שה' אוהב אותי כפי שאני, התחזקות בזכות של לימוד תורה, אמונה שיש לי כוחות להתמודד, אמונה שהקשיים שלי נועדו לי לצמיחה, ועוד.

ואז תסדרי את הדברים לפי סדר שנכון לך, לאו דווקא סדר חשיבות, אולי סדר של "מהקל אל הכבד" דהיינו, מה שאני עוד לא רכשתי יהיה אחרון. כעת תרשמי מתחת לכל כותרת כזאת מספר שורות שמרחיבות אותה. לדוגמא: תודה – לשים לב למה שיש לי, זה לא מובן מאליו! אני מוקפת בחסד ה' ואהבתו! שמחה – לא רק כתוצאה של דברים משמחים, אלא כבחירה להשקיע בלהיות שמחה – לשים לב מה משמח אותי, גם ברבדים הכי יומיומיים כמו מוסיקה מסויימת או אוכל מסויים וכן הלאה.

תשמרי על הרשימה הזאת ותתכנני איך להתאים בינה לבין הימים. בהחלט לא חייבים להיות 8 סעיפים, אפשר להחליט שאחד מהם מקבל את תשומת הלב יומיים. ואם יש יום שאת מתארחת ולא יהיה לך זמן שקט לעצמך, אולי תדלגי עליו (או תמצאי פתרון אחר).

וכעת – לביצוע, בעזרת ה'. מדליקים נרות, את יושבת ומשקיעה בסעיף המסוים של האור הזה שתכננת ליום הזה. חושבת עליו, מתחזקת בו, מורידה את זה לפרטי החיים ומתפללת ומבקשת מה' להצליח להכניס אותו לחיים שלך. ואל תשכחי להתפלל על כל שאר עם ישראל שיזכה גם הוא לאורות האלו, ושנזכה לגאולה בקרוב.

רגע… לא שכחתי שאנחנו נשים – בשלבים שונים של החיים. אז אם את בשלב שבדיוק אחרי הדלקת נרות את מוקפת בילדים קופצים, רבים, צוחקים, רוצים לאכול ולרקוד ובעיקר רוצים את אמא – זה לא אומר שלא דיברתי אלייך! יש תקוה לאחריתך… אולי תבקשי מהם 10 דקות של חסד שיתנו לך לשבת מול הנרות? ואולי תשבי איתם, עם שמיכה עוטפת את כולכם, התינוק בידיים והשאר צמודים-צמודים אליך, ותספרי להם כמה את רוצה להתחזק ב… ותשתפי אותם כמה זה חשוב לך, ושהם יוסיפו את הרצונות והרעיונות שלהם? או שתשימי יותר שמן בנרות ותדאגי שאחרי שכל החבורה כבר ארוזה במיטה, את תשבי לך כמו מלכה (בין איי החורבות שהם השאירו…) מול הנרות? אף פעם לא מאוחר…

יהי רצון שנזכה להתחזק ולהתמלא באור האמונה, באור של עבודת ה' נכונה ומאוזנת.

חודש כסליו הגיע ומביא איתו את חג האור. מדי שנה אני שואלת את עצמי: מהו האור המיוחד הטמון בחג זה? למה יש כל כך הרבה התרגשות סביבו?

נראה כי דווקא בגלל שחג נולד מתוך חשכת הגלות כששרויים היינו בחושך, בייאוש ובתחושות אובדן אל מול תרבות יוונית שמאיימת לכלות כל רוח יהודית. כמעט שאבדה כל תקווה אילולי המהפך שהתרחש כשחבורת מכבים קדושים וגיבורים מחליטים להילחם בשם ה' ויהי מה. הם יודעים שבדרך הטבע אין להם הרבה סיכוי. הם יודעים שהם חלשים מול גיבורים, מעטים מול רבים, אך בכל זאת הם אוחזים במעט שבמעט. גם בכניסתם להיכל אפשר לשאול: מה בכלל אתם נכנסים לחפש? הרי היוונים כבר טימאו הכל! בכל זאת חיפשו שמן, ומצאו רק כד קטן. מעט שבמעט. גם פה יכלו לאבד תקווה ולהרים ידיים. בטבע שלנו אנו נוטים לוותר אם לא השגנו הכל. את החבילה כולה. התרבות שלנו היא "או הכל או כלום".

כנגד זה יוצאים המכבים! וכנגד זה יוצא גם רבי נחמן ואומר "מעט זה גם טוב".

עוד בעניין הזה אומר רבי נחמן: "כמו כן הוא אצל האדם עצמו שצריך למצוא בעצמו איזו נקודה טובה עדיין כדי לחזק עצמו שלא יפול לגמרי חס ושלום, רק אדרבה, יחיה את עצמו וישמח את נפשו במעט הטוב שמוצא בעצמו". הטוב שיש בך, אפילו אם הוא זעיר – הוא ממש חלק ממך. תראה את נקודות האור ותשמח בהן, וממילא זה גם ייתן לך את הכוח לשאת את החושך. הרי חושך הוא העדר של אור. אין לו ממשות מצד עצמו. הדרך היחידה לגרש את החושך היא על ידי הוספת אור. אפילו אם האור זעיר, מציאות החשוך בטלה. כמאמר השיר המתוק: "באנו חושך לגרש!" ואיך? התשובה היא: "בידינו אור ואש!"

פעמים רבות אני מוצאת שאני נופלת לתוך הנטיה הטבעית הזו, שמטפטפת לי טיפות ארס ולוחשת באוזניי כמה לא הספקתי, כמה אני רק "קצת", וכמה היה אפשר הרבה יותר. זה קורה לי בעיקר בסוף יום, כשהיתה לי רשימה ותכנון מדויק כמה אני צריכה להספיק ביום הזה.

כולנו שקועים בטבע שלנו שמסית אותנו מנקודת האור שבנו. כמה קל לנו ליפול לייסורי מצפון על היותנו יצורי אנוש שנופלים לאן שנופלים, וכמה קל לנו ליפול לייאוש בלי לראות את האור בקצה המנהרה. וכנגד זה קוראים לנו להילחם! לבחור לראות ולמנות את האור והטוב שכן קיים בנו.

המכבים נותנים לנו מסר לדורות. מסר שיוביל אותנו בגלות הארוכה וייתן לנו קצה חוט לאחוז בו ברגעים החשוכים. נכון שאתה יחיד מול רבים, נכון שזה נראה כאילו אין לך סיכוי. אבל דע לך שאם תחזיק במעט טוב שיש בך, בנקודות האור הזעירות ששוכנות בפנים אזי משמים ירבו לך אור גדול בחזרה. "פתחו לי פתח כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתח שיהיו עגלות וקרונות נכנסות בו".

ליצירת קשר עם שירן: snirshiran@gmail.com

ישיבה מול הנרות מזמנת לנו התרפקות על הזיכרון העמוק כיצד חשנו עטופים ברחם.

כתוב בגמרא שכאשר העובר נמצא במעי אימו, נר דלוק לו מעל ראשו ומלאך מלמד אותו תורה.

כל אחת מאתנו הייתה שם, ברחם, עם נר מעל ראשה, ומלאך שלימד אותה תורה והראה לה מה צפוי לה בחיים האלה, והעביר אליה את השליחות שה' מטיל עליה ואת האהבה שהוא מרעיף עליה.

אומר הרב שלמה קרליבך, שכאשר אדם יושב בחושך מול נר, משהו עמוק בתוכו נזכר בנר ההוא, שהיה לו מעל לראשו טרם יציאתו לעולם. במקום שמעבר למודע הוא נזכר בבראשיתיות הזאת, המוגנת והשמורה, עם הידיעה הוודאית של האמת הגדולה של התורה, השליחות והאהבה.

אז עכשיו כשאנו יושבות אל מול הנרות, אנחנו יכולות להתחבר, להתרפק, ולקבל כוחות. כדאי לשבת לכמה דקות, כאילו יש לנו את כל הזמן שבעולם. נכון, זה רק כאילו. אבל יש עוצמה לדבר הזה: לוקחים זמן קצר מוקצב, יודעים שמיד כאשר הוא יסתיים נחזור למירוץ הנפלא שלנו, אבל בדקות עצמן נותנים תחושה של אינסוף זמן.

תשאלו "איך?". התשובה היא, שבפרק הזמן הזה לא חושבים בכלל בכלל על מה שצריך לעשות עוד מעט, על מה שמחכה אחרי, על מה שמוטל עלי ועוד לא עשיתי, וכל מה שעוד רגע אני הולכת להספיק ולעשות ולבצע. מזיזים הצידה את כל זה, ונמצאים בכאן ובעכשיו. זאת יכולה להיות תחושה של אינסוף.

אז מה אני עושה בעצם?

יושבת, מסתכלת בנר, חושבת על זה שעוד לפני שה' הביא אותי לעולם, הוא הכין אותי לעולם הזה עם כל ההתמודדויות שלו. הוא נתן לי השגחה צמודה, נר מעל ראשי, מלאך שלימד אותי תורה וסיפר לי מה צפוי לי בעולם. הייתי שם עטופה, בתוך המים הנעימים, שומעת את הלמות הלב של אמא שלי, ויודעת את הסוד הנפלא הזה – שאני בת של ה', אהובה ושמורה. שהוא איתי בציפיה ובשותפות. למדתי והפנמתי שיש לי נשמה, ושקרבת ה' היא הדבר העיקרי בחיים האלה.

חושבת, מתכנסת, חווה, מתחזקת, מתפללת.

יהי רצון שנזכה בחג הקדוש והיקר הזה להתחזק ולהתמלא באור האמונה, באור של עבודת ה' נכונה ומאוזנת, אור של תפילה שילך איתנו הלאה לתוך החורף עם כוחות ושמחה.

השבת, פרשת "וישלח", חוזר יעקב מהגלות הארוכה בבית לבן, אל בית אביו. בכניסה לארץ ישראל, מצפה ליעקב אתגר בדמות הפגישה עם עשיו אחיו, מפגש טעון ממנו חושש יעקב מאד. לאחר הכנה ארוכה ומדוקדקת, של "דורון תפילה ומלחמה", ולאחר מאבק מוצלח עם המלאך, שע"פ חז"ל היה שרו של עשיו, נפגשים יעקב ועשיו ונופלים איש על צוואר אחיו. יעקב מפציר בעשיו לקבל את מנחתו, ומבקש ממנו: "אם נא מצאתי חן בעיניך, ולקחת מנחתי מידי, כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוקים ותרצני. קח נא את ברכתי אשר הובאת לך, כי חנני אלוקים וכי יש לי כל, ויפצר בו ויקח".

מהו פשר הביטוי "וכי יש לי כל"?

מבאר "אור החיים הקדוש": "ירמוז באומרו 'כל', שהוא בחינת הקדושה שנקראת 'כל', ובחינה זו, כשתהיה מושגת באדם- אין החיסרון עושה רושם, והחסר נשלם מעצמו, וכברכת ישראל 'כחול אשר על שפת הים'- שהחסר נשלם מעצמו, והיא ברכת 'כל'. והוא סוד 'כד הקמח לא כלתה'…וברכה זו, זכו בה כל האבות- אברהם 'בכל', יצחק 'מכל', יעקב 'כל', וזה סודה. ומעתה, נותן טוב טעם באומרו 'קח נא את ברכתי…כי חנני אלוקים וכי יש לי כל'- והנחסר נשלם מעצמו".

מדבריו הנפלאים של "אור החיים" הקדוש אנו למדים יסוד חשוב. ככל שהברכה נשארת במישור הגשמי – היא מוגבלת ומתמעטת. ברכה רוחנית אינה מתמעטת כתוצאה מנתינה לאחר, כמאמר חז"ל: "נר לאחד, נר למאה". כאשר נר מאיר, השימוש שעושה בו האחר אינו ממעיט ממנו. החידוש אצל יעקב אבינו הוא שגם ברכה גשמית, כאשר היא נובעת מיסוד רוחני – איננה מתמעטת. הדברים מזכירים את נדרו של יעקב כשיצא לחרן: "וכל אשר תתן לי- עשר אעשרנו לך". המעשר מחבר את הנכסים הגשמיים לשורש הקדושה, ומתוך כך שורה בהם ברכה, כפי שלמדונו חז"ל: "עשר בשביל שתתעשר". המעשר מבטא את החיבור של העולם הגשמי אל יסודו הרוחני, ומתוך כך זוכה הרכוש הגשמי לברכה מיוחדת- ברכת הקודש, ברכת ה"כל".

לאור יסוד זה, מובן היטב האופן שהתורה מתארת את יעקב לאחר הפגישה עם עשיו: "ויבוא יעקב שלם עיר שכם, אשר בארץ כנען, בבואו מפדן ארם", ומבאר רש"י: "שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו". יעקב לא נחסר מהמתנות שהעניק לעשיו, בזכות ברכת ה"כל" לה זכה. מוסיף "אור החיים" הקדוש: "צריך לדעת כוונת הכתוב באומרו 'מפדן ארם' – אין ידוע המכוון בזה… אכן נראה, כי יודיע הכתוב כי מה שחיסר מנכסיו יעקב אבינו, במנחה אשר נתן לעשיו – השלים ה' חסרונו שחיסר מנכסיו שהביא מפדן ארם…פירוש: שלם בנכסים כשיעור בואו מפדן ארם, והגם שניכה מהם במנחה גדולה- אף על פי כן ה' שילם לו, והיא ברכת 'כל' שנתן לו ה'."

גם אנו, בניהם של אברהם יצחק ויעקב, זוכים לברכת ה"כל". ככל שנחבר את פרטי החיים אל שורשם הפנימי – כך נזכה לשפע ,לשלמות ולברכה גדולה. הדברים אמורים הן במישור האישי – בנתינת מעשר בשמחה ובלב רחב, והן במישור הלאומי. ככל שנזכור את השורש הרוחני לשפע לו זכינו כאומה – בתחום המדיני, ביחס לארץ ישראל וליישובה, בתחום הכלכלי ובתחום החברתי – כך יישמר השפע וירבה במאד מאד. מברכת ה"כל" יתברכו כל הפרטים, ונזכה לשפע גדול "בכל, מכל, כל", אמן.

שבת שלום ומבורך!

פרשת ויצא עוסקת מתחילתה ועד סופה, ביציאת יעקב אבינו לחרן ובעבודתו אצל דודו, לבן הארמי. שליחותו זו של יעקב לחרן, היתה במטרה להשתלם בחיי המעשה – כדי להשלים את הצד המעשי של עשיו ולהצליח להנהיג את עם ישראל גם במישור המעשי, בנוסף למישור הרוחני.

לאחר עשרים שנה בבית לבן, שנים קשות שבהן עבד יעקב יומם ולילה במסירות אין קץ, תוך רמיה בלתי פוסקת מצד לבן, "ותחלף את משכורתי עשרת מונים", מחליט יעקב לברוח מחרן ולשוב לארץ ישראל. לאחר שנודע ללבן על הבריחה, הוא דולק אחרי יעקב ומשיג אותו בהר הגלעד. לכאורה, השתלשלות הדברים נראית הגיונית וצפויה. עם זאת, אם ניזכר בהתנהלות יעקב בדרכו לחרן, ובהתנהלות שאר אבות האומה, ואפילו אליעזר עבד אברהם – נמצא כי לכולם, כולל ליעקב עצמו, קפצה הדרך. מדוע דווקא בשעה זו, כאשר יעקב זקוק באמת לקפיצת הדרך, דווקא אז לא קופצת הדרך, ולבן משיג את יעקב ומעמיד בסיכון את שיבת יעקב ומשפחתו לארץ הקודש?

מבאר "אור החיים" הקדוש: "יש לחקור, למה נשתנה יעקב בהליכה זו, שלא קפצה לו הארץ, כמשפט לאוהבי שמו? ומצינו שאפילו לאליעזר עבד אברהם קפצה הארץ, ומן הנכון אליו, יאות עשות גם להצילו מהרודף, ולא היה משיגו לבן?! ואולי, כי הגיד לו האדון ברוך הוא בזה, שאין צריך לברוח, כי הגם שהדביקו לבן- היוכל דבר אליו אפילו דיבור? וזולת זה, היה מראה חס ושלום כי לא יכול הצילו מיד לבן, וגדול הנס הזה, שהגם שהוא (-לבן) בעל בחירה, ימנע מעשות בחירתו ביעקב".

מכאן אנו למדים יסוד גדול: יעקב מנסה לברוח ומתפלל להימלט מהר ככל האפשר, ואין ספק כי כאשר הוא מבחין שהדרך לא קופצת, ולבן דולק אחריו ומשיגו – מצטער יעקב מאד. רק בשלב השני, לאחר שהקב"ה דואג שלא יאונה ליעקב הצדיק ולבני ביתו כל רע – ניכר כי הרע נהפך לטוב, ומעז יצא מתוק.

ממשיך "אור החיים" הקדוש: "גם בזה סיבב ה' כמה סיבובים – כריתת ברית עמו לבל יזיק, שבאמצעות הדבר נתגברו עליו ישראל בימי השופטים, כשבא עליהם כושן רשעתיים… גם מזה נמשך קבורת רחל במקום ההוא, כדי שתהיה לטובה אות בגלות בניה".

לעיתים אנו זקוקים למבט רחב יותר, בפרספקטיבה היסטורית, כדי לזהות את חסד ה' עלינו. דווקא עומק הדין, הסכנה והמשבר- מתגלה כעומק החסד והישועה. רק לאחר דורות, התבררה החשיבות הגדולה שבכריתת הברית והצבת הגלעד בין לבן ליעקב.

חז"ל מלמדים אותנו, שבהיכלו של משיח שבעולם העליון, נכנסים רק צדיקים היודעים להפוך מר למתוק וחושך לאור. צדיקים של משיח, צדיקים של גאולה, ניחנים בכישרון מיוחד- להפוך את הרע בעצמו לטוב, להפוך את עומק הדין לעומק החסד. בדורנו, דור של תחיה וגאולה, אנו נדרשים להתאזר בכישרון המיוחד הזה- לראות את המציאות באורו של משיח, להצליח לראות את החסד הגדול שבירידות ובנסיגות.

כולנו מתפללים, בימים האחרונים במיוחד, להצלת הישוב עמונה ותושביו החלוצים הגיבורים. אנו בוודאי כואבים את הנסיונות הנואלים, אותם מובילים יהודים מבולבלים המחליפים אויב באוהב, לערער את זכותנו על ארצנו האהובה. נקוה לישועה שלימה ובהירה, אך עם זאת נשים לב כי הפירות של אותם תביעות סרק כנגד ההתיישבות- הם גיבוי לאומי של כנסת ישראל למפעל ההתיישבות כולו, כפי שעולה מהחוק המכונה "חוק ההסדרה". בטוחני, כי אם היו יודעים מבולבלי "שלום עכשיו" על תוצאות תביעותיהם, היו חושבים פעמיים לפני הגשתן.

יהי רצון שנזכה לראות בקרוב בישועה שלימה, ואז נוכל לברך בפה מלא גם על הרעה שהתהפכה לטובה, אמן.

שבת שלום ומבורך!

חודש טוב מאיר ומבורך!

כבר רמזו בספרים שהראשי תיבות של הפסוק "בכל דרכיך דעהו" הוא המילה "בדד" ובאמת בעולם שלנו כשמנסים ללכת עם ה' עד הסוף בכל הדרכים השבילים והצמתים של החיים, לפעמים יש תחושה של 'בדד', תחושה של בדידות שאתה חי משהו שהעולם הזה לא בדיוק נמצא בו. השפה של עובד ה' שונה, היחס והעדיפות לדברים במציאות שונה ממה שהולך ברחוב, אפילו המראה החיצוני הרבה פעמים מבליט את השוני.

את יכולה ללכת ולשמוע ברחוב שפה זולה, לשון הרע שנוזל מהפה של אנשים שנראה לך כל כך זר ומנוכר. פתאום נתקלים במושגים אחרים של צניעות, פתיחות ושבירת מחיצות כאלה שאת יודעת איפשהו בפנים שלא נכון לחיות כך אבל לאט לאט משהו יכול להיסדק בתודעה של הנפש, כל כך הרבה אנשים חיים אחרת.. המציאות אחרת, ככה העולם עובד עד מתי אהיה "שונה" ופתאום עולה שאלה בנפש "אולי אני קצת מנותקת מהמציאות" אולי העולם והמציאות יותר חזקים מכל מה שלמדתי בספרים מצהיבים?!

אני רוצה פה לשתף אתכן בשתי תמונות שעוברות לי בראש תמיד בחודש כסליו בזמן שימי החנוכה ממשמשים ובאים.

תמונה ראשונה היא ספר ישן שקראתי בו על התקופה של מאחורי מסך הברזל ברוסיה שיהודים נאלצו לחיות חיים ללא תורה ומצוות. יום אחד האבא, גיבור הסיפור, ראש המשפחה החליט שהוא חייב לעזוב את גבולות רוסיה הוא חייב לצאת מהמשטר הזה בשביל לגדל את ילדיו על ברכי היהדות. הבעיה הייתה שרוסיה סוגרת ומסוגרת. הדרך היחידה לצאת היא לקחת מבריחי גבולות והסיכון הוא כפול. העלות של הברחה הייתה אדירה. המשמעות שלה הייתה למכור כמעט את כל הרכוש שהיה לאדם על אדמות רוסיה. שנית משטר הגבולות מחפש מאוד את אותם אלו שמנסים לברוח ויש סכנה גדולה להיתפס. מה שאומר שמעבר לכך שכל כספך הלך לריק אפשר גם לקבל עונשים כבדים והגליה לסיביר הקפואה. על אף הסכנות הכרוכות בכך אב המשפחה אמר טוב לי לנסות לעשות את אשר ביכולתי ולוותר על הכל למען חינוך ילדי מאשר לגדל אותם פה כגויים.
הוא שילם למבריח מיטב כספו וחיכה ליום המיוחל יחד עם משפחתו ועם קבוצה של עוד כאלה שרצו לברוח על מנת לצאת באישון לילה לנתיב הבריחה.

לאחר שיצאו לדרך והלכו עם הילדים על גבם במשך כמה שעות הגיעו בשעת לילה מאוחרת לחורבה. המבריח הודיע לכולם שיש כמה דקות מנוחה פה בחורבה. ודרש מכולם לשמור על שקט על מנת לא למשוך תשומת לב מיותרת. אבי המשפחה תפס פינה בתוך החורבה ובין הלבנים הדליק נר והחל להתפלל חרש על ידו. הדלקת הנר משכה את תשומת לבם של כל הסובבים ששאלו אותו מה הוא עושה ואמר להם שהיום ליל ראשון של חנוכה יש מצווה להדליק נר ולהיזכר במכבים הקדושים ובניסים שנעשו להם. האב פנה לילדיו ואמר להם תסתכלו על הנרות הקדושים איזה סיפור הם מחזיקים בתוכם.. עד מהרה המראה הפסטורלי נקטע בצעקות חרישות שהגיעו מכל עבר שיכבה את הנר כי זה יכול לסכן את כולם ושיוכלו לראות ממרחק רב את האור הקטן בתוך החושך ויעלו על עקבותיהם הוא מסכן בכך את כולם… עוד הם מתווכחים והם שומעים קול מבחוץ 'להרים ידיים'. בין רגע פורצים מכל הכיוונים חיילים רוסים ומקיפים את הבית. הלב של כולם נפל הקבוצה נתפסה, החלום נגוז, העתיד לוטה בערפל.

הקצין שעמד בראש החיילים שואל מי הדליק פה את הנר? ביד מהוססת מרים אב המשפחה את היד מסביב כולם מסתכלים עליו במבט של ספק בוז ספק רחמים. הוא אמר לו אתה בא איתי.. הוא יצא איתו החוצה ושאל אותו מדוע הדלקת נר? האב הנרעד והמבוהל פשוט פולט את האמת מתוכו שהוא יהודי והיום זה חג שנקרא חנוכה והם נוהגים להדליק בחג זה נרות לזכר אבות אבותיהם שניצחו מעטים רבים… עוד הוא מדבר והוא רואה בזווית עינו של הקצין דמעה נוזלת. הקצין פונה אליו לתדהמתו בעברית ואומר: "שלום עליכם" עשית דבר גדול עכשיו. "הזכרתי לי את בית אבא" אני זוכר כילד את אבא שלי מדליק נרות חנוכה וכולם מסביב שרים "הנרות הללו שאנו מדליקים.." החזרת אותי אחורה לטעם של הבית היהודי בו גדלתי ושכבר כל כך התרחק ממנו. הוא נתן לו חיבוק ונכנס ואמר לחייליו אני רוצה שאתם תלוו את הקבוצה הזאת עד שיצאו מגבולות רוסיה באישור שלי ואני מבקש שזה יהיה מהר ובלי עיכובים. הקבוצה נשמה לרווחה אב המשפחה הפך להיות הגיבור של הקבוצה. האב עם אשתו וילדיו זכו כעבור כמה חודשים לדרוך על אדמת הקודש של ארץ ישראל ולגדל את ילדיהם על ברכי התורה והמצוות.

תמונה שניה היתה לפני כמה שנים בעת התהלכתי בשבילי אושוויץ על האדמה הארורה – קדושה הספוגה בדם אחינו בית ישראל הקדושים. לצידי הלך יהודי קשיש, איש עדות שבא לספר לקבוצה את סיפורו האישי "למען ידעו דורותיכם.."  לפתע בין שני צריפים באיזה שהוא מין תנור אבנים ישן וחרב הוא נעצר ושקע במחשבות. הוא פנה אלי ואמר לי: "זה מקום מיוחד באושוויץ זה מקום שהיינו מתחממים בו. לא, לא שהתנור הזה עבד פעם, הוא תמיד היה קר. אבל בתוכו בסתר היינו מדליקים נרות חנוכה. עשרות ואולי מאות יהודים היו עוברים כן בשקט באותם דקות שהנרות דלקו מבלי שכוחות החושך ישימו לב והיינו באים לשאוב כח מהנרות הזעירים. וזה לא היה פשוט זה היה כרוך בסכנת מוות". "מאיפה היה נרות"? שאלתי. והוא ענה לי "שהיינו חוסכים מעט מהחמאה שהיו נותנים לנו .. זה היה ממש מסירות נפש שאי אפשר לתאר בתנאי הרעב של אושוויץ.. מכותנות הפסים היינו פורמים חוטים ושזרנו אותם לפתילה. וכך מהחמאה והחוטים יצרנו נרות חנוכה והיינו שרים בתוך הלב פנימה "מעוז צור ישועתי…" והיינו מתחננים שמנותר הקנקנים שזרוקים פה בתוך החושך של אושוויץ שהקב"ה יעשה נס לשושנים ויצילנו שנוכל להמשיך ולהפריח את ערוגת השושנים של עם הקודש".

כל הסיפור של חנוכה, כל הסיפור שלנו מול תרבות יון המלחמה, של יעקב מול שרו של עשיו – לא נגמר עד הגאולה השלמה עד "עלות השחר" שיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו. עד אז יש לנו מלחמה.

כוחות גדולים מאוד עומדים מול היהדות שלנו, נאצים שהולכים ומשתלטים על העולם… ומכלים ונוגסים בנו. קומוניסטים שבעוצמה אדירה כובשים מיליוני אנשים לשיטתם ומחריבים ומנתקים כל יהודי מעולמו הרוחני… אימפריה הלניסטית שמשנה את שמי אירופה ומכניסה התייוונות בעם ישראל. ומול כל זה עומד לו בשקט נר החנוכה אור שבוקע משמן שיודע לצוף מעל הכל ולא להתערבב אל מול כל מה שיש וממשיך לשדר את אותה אמת של התורה את אותו אור שעתיד לכבוש את העולם ביום מן הימים.

האור הקטן הזה, מה לא עבר עליו.. כמה רוחות עזות נשבו בו, האימפריות באו והלכו עשו רעש גדול אבל נעלמו כלעומת שבאו.. היום הם בעיקר נמצאים כמוצגים במוזאונים ונושאי מחקר לפרופסורים להיסטוריה ואנתרופולוגיה. אבל הנר הזה ממשיך לפעם, לחיות במציאות באותה צלילות, עצמאות וקדושה.

אסור לנו להתבלבל במציאות! גם עכשיו שנושבות רוחות מערביות חזקות, צריכים להמשיך ולהיות חלק מהאור, אל מול כל מה שנוצץ בחוץ לצעוק "מי כמוך באלים ה'" בגאווה של שרשרת הדורות. לחיות אמת לחיות את המציאות האמתית באמת.

ככל שנתרבה וניתן יד ליד עוד ועוד נרות קודש בודדים שחיים את המציאות האמתית, חיים של "בכל דרכך דעהו" נזכה לקיים את הנאמר בשיר ש"כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" והקב"ה יפציע עלינו את האור הגדול שאנחנו כבר כל כך קרובים לביאתו שיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והייתה רק לה' המלוכה. וה' יודה ויכיר טובה לכל אחת שהמשיכה באותם זמנים שהאור והחושך שימשו בערבוביה להחזיק את הנר הקטן הזך והטהור ושמרה עליו מכל משמר והעבירה אותו הלאה באמונה ובגבורה בלי להתבלבל.

חודש טוב !

הרב זאביק הראל.

בפרשתנו, פרשת תולדות, אנו עוברים לעסוק באבינו יצחק ובהנהגתו המיוחדת במתאפיינת בגבורה- פחד יצחק. בשונה מאברהם, אצלו בלטה מאד מידת החסד, מבטא יצחק את מידת הדין- הצמצום והצורך להתאים את השפע אל הכלי, אל המקבלים.

הבדל זה מתבטא, בין השאר, בציווי האלוקי ליצחק להישאר בארץ, חרף הרעב השורר בארץ. "ויהי רעב בארץ, מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם. וילך יצחק אל מלך פלישתים, גררה. וירא אליו ה', ויאמר: אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך. גור בארץ הזאת, ואהיה עמך, ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך."

"אור החיים" הקדוש מבאר, שהחידוש בהבטחת ה' ליצחק את הארץ, מעבר להבטחה לאברהם ולזרעו, היא בהכללת ארץ פלישתים בתוך ההבטחה. "ארץ פלישתים בכלל הבטחת הארץ היא…ואומרו 'לך'- הבטחה זו, אולי שהיא על מה שהצליח הוא שם, דכתיב ' ויזרע יצחק בארץ ההיא'. עוד נתכוון לומר לו, שיזכה הוא בה לזרוע. ואולי כי לא החזיק אברהם בארץ פלישתים בחזקה הראשונה, לזה רצה ה' שיחזיק יצחק בה, והוא החזיק בה בחזקה מעולה- שחרש וזרע".

בדבריו אלה, של "אור החיים" הקדוש, טמון חידוש עצום. כל הארץ הובטחה כבר מקדמא דנא לאברהם, אך למימוש ההבטחה, ביחס לארץ פלישתים, נדרש תנאי נוסף. דוקא בארץ פלישתים, נדרשת חזקה בפועל- חרישה וזריעה, ובזה בדיוק ציווה ה' את יצחק.

---

הפלישתים, מאז ומעולם, ערערו על השייכות של ישראל לארץ ישראל. כך בתקופת האבות, כך גם בשיבת ציון הראשונה בימי השופטים, וכך גם בגאולה האחרונה, בדורנו אנו, כאשר ממשיכי דרכם של הפלישתים, המכונים "פלשתינאים", מצירים לישראל ומנסים למנוע מאיתנו להשיב גבול אלמנה. התשובה הניצחת לחוצפה הפלישתית, היא חזקה מעשית בקרקע. יצחק נצטווה לגור דוקא בארץ פלישתים, לזרוע בה ולעבד את אדמתה, וזכה לקצור ברכה עצומה. "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו ה'. "

בהמשך, כאשר הפלישתים מנסים לעקור את יצחק מנחלתו בגרר, סותמים את הבארות אשר חפר ומנסים לגרשו- "לך מעימנו, כי עצמת ממנו מאד", מגיב יצחק בנחישות ולא נסוג. "וילך משם יצחק, ויחן בנחל גרר, וישב שם". מבאר "אור החיים" הקדוש: "כי לא רצה לעקור את דירתו מארץ פלישתים בהחלט, לצד מצוות המלך- מלכו של עולם, לאמר 'גור בארץ הזאת'."

בימים ההם ובזמן הזה. הפלישתים של ימינו, מנסים בכל דרך לנשל אותנו, בני אברהם ויצחק, מארצנו ונחלתנו. לעיתים הם מנסים בדרך של שפיכות דמים, לעיתים בדרך של שריפה באש, ולעיתים בדרכים עקלקלות של תביעות משפטיות מפוברקות, בעידוד וגיבוי של מבולבלים מבין אחינו. מול כל המזימות הללו, עומד ציווי ה' ליצחק: "שכון בארץ אשר אומר אליך, גור בארץ הזאת, ואהיה עמך ואברכך". יהי רצון שנזכה להיות ממשיכי דרכו של יצחק אבינו, הנאזר בגבורה כנגד כל הקטרוגים, ומתוך היאחזות וחזקה בארץ על ידי זרעו של יצחק, תתממש ותצא אל הפועל הבטחת ה' לאברהם "כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך עד עולם", אמן.

שבת שלום ומבורך!

בפרשתנו, פרשת חיי שרה, מגיע הבירור השלם והסופי בעניין בחירת יצחק, כממשיכו היחיד של אברהם. "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ולבני הפילגשים אשר לאברהם, נתן אברהם מתנות, וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי, קדמה אל ארץ קדם".

כחלק מהעברת הסגולה האלוקית ליצחק, משלח אברהם מביתו את בני הפילגשים, וזאת במטרה למנוע תביעות ירושה עתידיות מצידם, בפרט במישור הרוחני. כחלק מהפרידה מבני הפילגשים, מעניק להם אברהם מתנות, ומשלחם מזרחה- "קדמה, אל ארץ קדם". חז"ל מבארים שהיו אלה מתנות רוחניות- "שם טומאה מסר להם", היכולת לזכות לחוויה רוחנית גם בתוך טומאה. לאור כל זאת, יש להתבונן מדוע לא נכלל גם ישמעאל בתהליך זה? מדוע לא זכה ישמעאל למתנות דומות מאברהם?

מבאר "אור החיים" הקדוש: "ולישמעאל- לא אמר הכתוב שנתן לו מתנות ושלחו, לפי מה שכתבנו, כי ישמעאל- משפט קניה יש בו ליצחק, משולח ועומד הוא".

כדי להבין את עומק הדברים, יש לחזור לסוף פרשת לך לך, שם מטיחה שרה באברהם: "חמסי עליך! אנכי נתתי שפחתי בחיקך, ותרא כי הרתה, ואקל בעיניה. ישפוט ה' ביני ובינך!" בעקבות דרישת שרה, מגרש אברהם את שרה מביתו בפעם הראשונה, וכשהיא שבה לבית אברהם – מכירה הגר היטב את מקומה כשפחתו, כפי שמצווה אותה המלאך: "שובי אל גבירתך, והתעני תחת ידיה".

"אור החיים" הקדוש, מרחיב אודות מעמדו של ישמעאל: "ויש לדון בישמעאל, אם יש לנו איזה קנין בו או לא. תניא בתורת כהנים 'מנין אתה יודע שישראל שבא על שפחתו וילדה ממנו בן- מותר אתה לשעבדו'…ומעתה יצא הדין, כי ישמעאל וזרעו קנויים לנו קנין גמור…שהרי נתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, וישמעאל בכלל, ולנו הוא , עם העמים אשר כרת ה' ברית לתת לנו…והעד הנאמן לדברינו הוא מה שאמר הבורא יתעלה 'וגם את בן אמה'- הרי שקראה 'אמה', וקראו 'בנה' ולא בנו…ואין זה בכלל עשרה עממין, אשר אמר ה' 'אותם אתן לכם', כי זה- זכינו בו משלנו, ואין צורך נתינה בו".

אם כן, ישמעאל הוא עצמו חלק מהירושה אותה הוריש אברהם ליצחק. הוא אינו משולח מבית אברהם, כיון שהוא אכן נשאר שם, אך לא כבן אלא כעבד. לאור הסבר זה, ברור מה עושה ישמעאל עם אברהם בזמן עקידת יצחק, לאחר שגורש פעם נוספת מבית אברהם. "ויקח את שני נעריו איתו, ואת יצחק בנו"- שני הנערים הם, על פי חז"ל, ישמעאל ואליעזר. שניהם נשארים עם החמור, כאשר הולך אברהם עם יצחק להר המוריה. תפקידו של ישמעאל, שמתבהר היטב לאורך הפרשות האחרונות, הוא להיות עבד לאברהם. לכן, הוא אינו משולח יחד עם שאר בני קטורה. למעמד זה של ישמעאל יש השלכה משמעותית לימינו, בתהליך הגאולה ושיבת ישראל לארצו. תפקידו של ישמעאל הוא לא להיות "פרטנר" ליצחק, אלא להיות תחתיו. ככל שנבין אנו, את מקומנו ותפקידנו הבלעדי, כך נדע להגדיר במדוייק את מקומו של זרע ישמעאל כ"בן האמה", ובאופן טבעי, גם ישמעאל יכיר את מקומו, ויהיה לברכה, לעצמו ולעולם.

מסכם "אור החיים" את דבריו בתפילה, בניסוח מעט מסתורי, שכנראה נובע מחשש מובן מהסביבה המוסלמית : "ויש יום, לאל איום, משפט יעשה, ויכיר נקנה לקוניו". אמן כן יהי רצון, בקרוב ממש.

שבת שלום ומבורך!

במהלך שיחה קצרה, שנעשית בין אברהם לשרה ברדתם למצרים מבקש אברהם משרה: '… אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ.' ומסביר רש"י: 'ויתנו לי מתנות'. אברהם מבקש ששרה תשקר ותזדהה כאחותו וכך גם ירוויח מתנות. ואכן פרעה  מעניק לאברהם מתנות ורכוש תמורת שרה. בהמשך מקבל אברהם גם מאבימלך מתנות. (כ,יד ) 'וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ'.

לאחר מלחמת המלכים פונה מלך סדום לאברהם ומציע לו מתנות אולם אברהם מסרב בתוקף: 'וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם'. מה ראה אברהם לסרב דווקא למלך סדום? בעל שפתי חכמים דן בסתירה זו ומפרש, שאברהם היה מוכן ליטול מתנות מפרעה בעודו חסר רכוש אולם לאחר, שהעשיר נמנע מלקבל מתנות ממלך סדום. פרוש זה קשה, שכן נטילת מתנות זו סוגיה עקרונית ומדוע מצבו הכלכלי של אברהם יהיה גורם משפיע על הקו האידאולוגי.

נראה שקיים הבדל עקרוני יותר והוא נעוץ בשאלת המחיר שעלול אברהם לשלם בעבור קבלת המתנות. פרעה מבקש לתת לאברהם את בתו הגר לשפחה, משום שהבחין בנסים שזוכה להם אברהם (רש"י טז,א). פרעה מבין, שיש כאן מעורבות אלוקית.  כמוהו גם אבימלך מרגיש את כוחה של ההשגחה העליונה, שכן הקב"ה מתגלה אליו ישירות ומדבר אתו על שרה.  אברהם הבין שלקיחת הרכוש מפרעה ומאבימלך לא תחלל שם שמים, שכן הם מודעים לכוחו של הקב"ה. ואכן ראוי הוא לקבל מהם פיצויים על הנזקים שנגרמו לו ולשרה. לעומתם,  מלך סדום לא מתרגש מעוצמת הנס הניצחון במלחמת המלכים.

במפגש עם אברהם הוא פונה אליו בצורה בוטה – 'תן לי את הנפש'  וכל רצונו לתת מתנה  צנועה לאברהם על מנת לצאת ידי חובה. מלך סדום שהה בעורף בשעת הקרב והוא אינו מודע על כל מה שהתרחש. אברהם הבין את הסיכון הגדול בקבלת מתנות ממלך סדום, שתמיד ידאג לפרסם את חלקו בעושרו של אברהם.

---

יש להיזהר מקבלת מתנות במקרים מסוימים. כל מי ששבט הביקורת לא פוסח עליו ועובד בעבודה ציבורית צריך להיזהר מקבלת מתנות ומפרשנויות ,שעשויות לעמוד לו לרועץ ולפגוע בשמו הטוב. אף שמדובר במתנות והטבות מוצדקות הן עלולות לקטרג  על דמותו ואישיותו. במצבים שונים  קבלת המתנות  עלולה לפתח תלות מיותרת בין הנותן למקבל.

השבת נלמד מדרש די מפורסם, אך כגודל פרסומו כך חשיבותו, ואולי עלולים לפספס משהו ברעיון המעט מהפכני של המדרש הזה. המדרש עורך השוואה בין נח לאברהם, שאצל נח נאמר 'את הא-להים התהלך' ואצל אברהם נאמר 'התהלך לפני' ונאמר 'הא-להים אשר התהלכו אבותי לפניו' (בראשית רבה (וילנא) פרשה ל ד"ה י את האלהים):

ר' נחמיה אמר משל לאוהבו של מלך שהיה משתקע בטיט עבה, הציץ המלך וראה אותו. אמר ליה עד שאתה משתקע בטיט הלך עמי! הדא הוא דכתיב את האלהים התהלך נח. ולמה אברהם דומה? לאוהבו של מלך, שראה את המלך המהלך במבואות האפלים, הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון, הציץ המלך וראה אותו, אמר לו עד שאתה מאיר לי דרך חלון, בא והאיר לפני, כך אמר הקב"ה  לאברהם עד שתהא מאיר לי מאספוטמיא ומחברותיה בא והאיר לפני בארץ ישראל הדא הוא דכתיב (שם /בראשית/ מח) ויברך את יוסף ויאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו וגו'.

נסכם את ההשוואה:

במשל הראשון הדברים ברורים, השם מושיע את האדם, אך המשל השני קשה. האדם מאיר לא-להיו?

רבי נחמיה משבח ומדגיש עובדה יסודית מאד ביהדות, השם לא מחפש רובוטים או חנפנים שתמיד ילכו אחריו ויסבירו ויצדיקו אותו. דווקא אברהם, שבוודאי היה ירא וכנוע לפני הא-להים (ע"ע עקדת יצחק…), שידע לעמוד מול השם ולדון לפניו על סדום ועל הגר, דווקא הוא נבחר להיות אבי האומה.

באופן אסוציאטיבי, ההעדפה של אברהם על נח קשורה גם למחאה ולתרעומות כלפי בוני מגדל בבל. בפשוטו של מקרא לא ברור שיש כאן חטא, ולא ברור כל כך על מה הכעס והעונש, אם יש כאלו. אביא כאן דעותיהם של שני רבנים חשובים, בני המאה ה-19, ושניהם כוונו לדבר אחד:

"…'וירד ה' לראות..'. ה' ביקש 'לראות' בטרם יפסוק את הדין. ומכאן שעצם בניית העיר והמגדל לא היה בה משום חטא. אמור מעתה: הם חטאו בכוונה שפעלו בה, בתכלית שלשמה בנו… ובכן, הציבור התאסף בבקעה, שם ביקשו ליצור יש מאין – בכח אדם ובעוצם ידו, שם ראו מה רב כוחו של ציבור… ושם החליטו ליצור יצירה לדורות, תהיה זו מזכרת עולם לכוחו של ציבור וחשיבותו על פני היחיד… היחיד יאמין, שלא חי לשוא, אם מסר את נפשו לטובת הציבור… יפלו אלפים ורבבות – הציבור מתנחם על נקלה ומוסיף נדבכים על בניין התפארת… לא בזהב ולא בתענוגות, אלא בסרט בדש המעיל ייפתו ההמונים להתמסר למנהיגם… אך עתיד האנושות תלוי במעמד הפרט, בערכו המוסרי ובכבודו שלא ניתן לערעור, ולעתיד הזה היתה צפויה סכנה ממחשבת לבו של הדור ומנהיגיו… הם מדברים על תהילת הכלל ומתכוונים לתהילתו של שליט יחידי, הם מדברים על תהילת הכלל ומתכוונים לשעבוד הכלל "
הרש"ר הירש בפירושו לתורה, (1808-1888, גרמניה)

"ודברים אחדים, לא ביאר הכתוב הדברים אלא ברמז… אבל לא פירשן הכתוב מה המה כי אם שהיו דברים אחדים, וללמדנו דלא משום איכות הדברים [תוכן] התעורר הקב"ה, כי אם בשביל שהיו אחדים, יהיו מה שיהיו… אמנם יש להבין מה חששו אם יצאו כמה לארץ אחרת, ומובן שזה היה שייך לדברים אחדים שהיה בינהם, ובאשר אין דעות בני האדם שוים, חששו שלא יצאו בני אדם מדעה זו, ויהיו במחשבה אחרת. על כן היו משגיחים שלא יצא איש מישוב שלהם, ומי שסר מדברים אחדים שביניהם היה משפטו לשריפה, כאשר עשו לאברהם אבינו, נמצא היו דברים אחדים שביניהם לרועץ, שהחליטו להרוג את מי שלא יחשוב כדעתם…"
ר' נפתלי צבי יהודה ברלין מוולוזין, בפירושו על התורה (1817-1892)

שאלה לסיום- כיצד הסבירו הרש"ר הירש והנצי"ב מוולוזין את הבעיה שהתגלתה במגדל בבל? כמו כן הסבירי, מדוע, על פי הדברים שאמרנו למעלה, אפשר לומר שסיפור מגדל בבל הוא הקדמה להופעה של אברהם?

שבת שלום

שי

השאלה המפורסמת ביותר ברש"י היא שאלתו של רבי יצחק:

"אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל"

שאלתו של רבי יצחק מניחה הנחה מעניינת וחשובה ביותר- התורה היא 'ספר מצוות', התורה היא 'ספר של עם ישראל', התורה היא 'ספר ההתגלות'. מאחר שזוהי ההנחה של השואל, לכן היה ראוי להתחיל את התורה מהמצווה הראשונה שבתורה, ובאופן מאוד מדויק, המצווה הראשונה בתורה היא המצווה להתחיל למנות את הזמן מיציאת מצרים. כלומר, הזמן היהודי מתחיל מרגע היותנו לעם, מרגע יציאתנו לאוויר העולם ולשליחות שמטיל עלינו השם.

שאלתו של רבי יצחק היא יסודית ביותר – בעצם מדוע לא להתחיל את התורה מספר שמות? באיזה אופן ספר בראשית, סיפור בריאת העולם ומעשי האבות, תורמים לחוויה הדתית ולחיים היהודיים שלנו? מה היה חסר עולמנו הרוחני אם ספר בראשית לא היה בתורה?

ומעניין להעיר ש'החבר' אצל רבי יהודה הלוי, ממש כמו השאלה של רבי יצחק, מסביר ל'מלך כוזר'  שראשית אמונתו היא יציאת מצרים (ספר הכוזרי מאמר ראשון):

(י) אמר הכוזרי: רואה אני כי אכן אין לי לשאול כי אם את היהודים שהם שארית בני ישראל רואה אני כי הם הם ההוכחה לדבר כי אכן יש לאלוה תורה בארץ: אז שלח לקרא לאחד החכמים היהודיים וישאלהו לאמונתו:

(יא) אמר לו החבר: אני מאמין באלהי אברהם יצחק ויעקב אשר הוציא את בני ישראל באותות ובמופתים ממצרים וכלכלם במדבר והנחילם את ארץ כנען אחרי אשר העבירם את הים ואת הירדן במופתים רבים ואשר שלח אליהם את משה בתורתו ואחריו אלפי נביאים שכלם קראו אל תורתו ביעדם שכר טוב לכל שומרה וענש לכל עובר עליה אנחנו מאמינים בכל הכתוב בתורה הזאת והדברים ארכים:

(יב) אמר הכוזרי: לא חנם החלטתי בראשונה לא לשאול את היהודים מדעתי כי שלשלת הקבלה אצלם נתקה מכבר ודעתם נתמעטה כי דלותם לא הניחה להם מדה טובה וכי לא היה לך לאמר אתה היהודי כי מאמין אתה בבורא העולם ומסדרו ומנהיגו הוא אשר בראך והוא המטריפך לחם חקך וכדומה מן התארים האלוהיים בהם יאמין כל בעל דת ובגללם שואף הוא אל האמת ואל הצדק ברצותו להדמות לבורא בחכמתו ובצדקו:

מה אם כך אנו עונים לרבי יצחק על שאלתו?

נראה לי שהמענה המרכזי הוא דחיית הנחות היסוד- התורה איננה ספר מצוות בלבד, היא גם ספר סיפורים. התורה איננה רק הסיפור היהודי, אלא יש בה קריאה אוניברסלית, ולבסוף, התורה איננה רק סיפורה של ההתגלות, אלא גם סיפורו של האדם והשכל הישר.

לסיום הוורט ולהצגת האלטרנטיבה אביא שני מקורות מעניינים, שאתן מוזמנות לעיין בהם, הראשון מהרב ליכטנשטיין, מדברים שאמר בשיחה בישיבה (אפשר למצוא באתר vbm). המקור השני, מספר אורות התחייה, דברים נפלאים של הראי"ה קוק:

הרב ליכטנשטיין:

בתורה ניתן למצוא שתי דרכי הנהגה. האחת מנוסחת בלשון מצווה, ומפרטת את המעשים השונים שעל האדם לנהוג בהם או לחדול מהם. השניה מיוצגת בדמותם של אנשים שמעשיהם, הנהגותיהם ואורחות חייהם אמורים לכוון את דרכנו. לעתים, הצגת הדמות החיה, משפיעה ומדריכה הרבה יותר מניסוח אורחותיה בדרך של מצווה. במיוחד נכונים הדברים לגבי המצוות שבין אדם לחברו, שלגביהן קשה לקבוע מראש גדרים ברורים ומדוייקים. אכן, התורה אינה מותירה שיקול דעת מוחלט לאדם כיצד ינהג ביחסיו עם בני האדם, ואף על פי כן אין היא פורטת את כל ההוראות שיכוונו את התנהגותו בכל מצב ומצב אליו ייקלע במהלך חייו.

הראי"ה קוק,  אורות התחיה י"ד:

שריד קטן מדבר גדול הוא יקר ומעולה מדבר קטן שלם. ניצוץ אחד מאור חיי האבות, מקדושתם וגבורת אלהים העליונה שבגדולתם, ההולך ואור באחרית הימים להשיב לתחית עולמים את ישראל, ועמו יחד את העולם כולו, ע"פ סדר והדרגה, הוא נעלה ונשגב מכל הקדושה הגלויה שבתוכן של אמונה ויראה, תורה ומצוה, של ההמשך המועתק מספיחי ספיחים של בנים, "יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים". ושיחה זו היא מחיה דור אחרון באהבה מסותרת, בה מתגלה התוכן הכביר של "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה". נדחים הם האורים הקלושים, "שרגא בטיהרא", החוצפא מגרשת אותם ובתוכה רוח ד' נוססת. גדולי קדושי עולם יכירו את הרז ויצדיקו קודש, הם, בתומתם העליונה, יחברו את תורת הבנים לשיחת האבות ועבדיהם, ותורה מעוטרת בכל הוד ובכל גבורה, בכל חן ובכל תפארה, תתגלה להיות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו. חזקו אל תיראו! אור משיח מתנוצץ, גאולת עולמים מופיעה מכל החרכים, מחושך הרשעה והכפירה המנוולת, הבזויה וחדלת אישים, בא יבא אור עליון, אשר יעמיד במרחב רגלי ישראל וירומם בכבוד קרן עם יודעי אלהיו, יאיר אור על כל מחשכים ויעודד קדישי עליונים בישועת אמת, רק חסדי אבות ישארו, וכל ענוי לב, אשר ידעו איך להיות בעיניהם דכאים וגבורים יחד, אלה הם אשר יכירו אור התורה העליונה הנובעת משיחתם של עבדי אבות, שהיא גאולתם של בנים.

שבת שלום.

שי

פרשת כי תבוא עוסקת בציפיה הגדולה לקראת הכניסה לארץ, והמצוות החשובות הנובעות מכך – מצוות הבאת הביכורים, ביעור ווידוי מעשרות, ולאחר מכן- הציווי על מעמד הערבות וקבלת התורה המיוחד לארץ ישראל, בעיר הקודש שכם.

לקראת תיאור המעמד החשוב בהר גריזים ובהר עיבל, מקדים משה רבינו: "היום הזה, ה' אלוקיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים, ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך. את ה' האמרתָ היום… וה' האמירךָ היום להיות לו לעם סגולה כאשר דיבר לך".

מה המיוחד ב"יום הזה", ומה מתחדש בו ביחס לשמירת התורה והמצוות, נוסף על הר סיני? מבאר הנצי"ב: "ועניין פרשה זו, הוא הקדמה וביאור לכריתת ברית, שבאו אחריו הברכות והקללות, שנקראו 'ברית שבערבות מואב'. ונתווסף בו עניין אחד, מאד נעלה, על ברית שבהר סיני, היינו מה שנזהרו עתה על שקידת התורה, לחדש בה דינים על פי כללי התורה ודקדוקיה, ועל ידי משפטי התלמוד שלימד משה… וזהו משמעות 'מצוך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים'."

החידוש הגדול שבכניסה לארץ ישראל, לא מסתכם במצוות התלויות בארץ. החידוש, הגדול יותר, הוא באופן בו נלמדת התורה בארץ ישראל. תלמידי חכמים של ארץ ישראל "עושים" את החוקים והמשפטים, נדרשים לחדש ולהוסיף נופך משלהם על גבי, ומתוך, התורה המסורה מסיני. כמובן, נדרשת נאמנות מוחלטת לתורה המסורה, אך אין להסתפק רק בהעברת התורה, יש צורך לעשות תורה.

ממשיך הנצי"ב ומבאר את המשך הפסוקים, "את ה' האמרתָ היום… וה' האמירךָ היום" – שהמושג 'האָמרָה' – מלשון חיבור, כפי שמבואר בגמרא: "אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם". מבאר הנצי"ב: "שבזה הברית על שקידה בעיון התורה, נתחברתָ אל ה', כלשון הזוהר הקדוש 'אורייתא וקוב"ה וישראל- חד הוא'… ומשום הכי נקרא התלמוד 'לחמו' של הקב"ה, דכשם שהקב"ה מתחבר כביכול אל ישראל, כן הוא כח התלמוד כמו 'לחם', שהלחם מחבר הנשמה והגוף יחד חיבור עצום, כך התלמוד הוא המחבר את ישראל לאביהם שבשמיים…כל זה נכלל בזו התיבה 'האמרתָ' – דבזה הברית נתחברתָ אל ה'… ' וה' האמירךָ היום' – בכריתת הברית, שכעת נתחבר הוא, כביכול, אליך".

עם ישראל, בכניסתו אל "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה", זוכה להשתתף עם הקב"ה ביצירת התורה, להגדיל תורה ולהאדירה. מדרגה חשובה זו תלויה, כמובן, בעיון ובהעמקה בדבר ה'. זהו התלמוד- הזכות, והיכולת, לרדת אל עומקם של דיני התורה, להבין דבר מתוך דבר, ולהורות הוראה מתוך העקרונות הנלמדים.

יהי רצון, שזכותה הגדולה של נחלת ארץ ישראל תעמוד לנו, להגיע למדרגה אותה מציב בפנינו משה רבינו – "לעשות את החוקים ואת המשפטים", מתוך ענווה ונאמנות לאמת, אמן.

שבת שלום ומבורך!