פורום המדרשות התורניות לבנות

ויברח יעקב / פרשת ויצא

פורסם ב: 15:03 מאת yaaray

פרשת ויצא עוסקת מתחילתה ועד סופה, ביציאת יעקב אבינו לחרן ובעבודתו אצל דודו, לבן הארמי. שליחותו זו של יעקב לחרן, היתה במטרה להשתלם בחיי המעשה – כדי להשלים את הצד המעשי של עשיו ולהצליח להנהיג את עם ישראל גם במישור המעשי, בנוסף למישור הרוחני.

לאחר עשרים שנה בבית לבן, שנים קשות שבהן עבד יעקב יומם ולילה במסירות אין קץ, תוך רמיה בלתי פוסקת מצד לבן, "ותחלף את משכורתי עשרת מונים", מחליט יעקב לברוח מחרן ולשוב לארץ ישראל. לאחר שנודע ללבן על הבריחה, הוא דולק אחרי יעקב ומשיג אותו בהר הגלעד. לכאורה, השתלשלות הדברים נראית הגיונית וצפויה. עם זאת, אם ניזכר בהתנהלות יעקב בדרכו לחרן, ובהתנהלות שאר אבות האומה, ואפילו אליעזר עבד אברהם – נמצא כי לכולם, כולל ליעקב עצמו, קפצה הדרך. מדוע דווקא בשעה זו, כאשר יעקב זקוק באמת לקפיצת הדרך, דווקא אז לא קופצת הדרך, ולבן משיג את יעקב ומעמיד בסיכון את שיבת יעקב ומשפחתו לארץ הקודש?


מבאר "אור החיים" הקדוש: "יש לחקור, למה נשתנה יעקב בהליכה זו, שלא קפצה לו הארץ, כמשפט לאוהבי שמו? ומצינו שאפילו לאליעזר עבד אברהם קפצה הארץ, ומן הנכון אליו, יאות עשות גם להצילו מהרודף, ולא היה משיגו לבן?! ואולי, כי הגיד לו האדון ברוך הוא בזה, שאין צריך לברוח, כי הגם שהדביקו לבן- היוכל דבר אליו אפילו דיבור? וזולת זה, היה מראה חס ושלום כי לא יכול הצילו מיד לבן, וגדול הנס הזה, שהגם שהוא (-לבן) בעל בחירה, ימנע מעשות בחירתו ביעקב".

מכאן אנו למדים יסוד גדול: יעקב מנסה לברוח ומתפלל להימלט מהר ככל האפשר, ואין ספק כי כאשר הוא מבחין שהדרך לא קופצת, ולבן דולק אחריו ומשיגו – מצטער יעקב מאד. רק בשלב השני, לאחר שהקב"ה דואג שלא יאונה ליעקב הצדיק ולבני ביתו כל רע – ניכר כי הרע נהפך לטוב, ומעז יצא מתוק.

ממשיך "אור החיים" הקדוש: "גם בזה סיבב ה' כמה סיבובים – כריתת ברית עמו לבל יזיק, שבאמצעות הדבר נתגברו עליו ישראל בימי השופטים, כשבא עליהם כושן רשעתיים… גם מזה נמשך קבורת רחל במקום ההוא, כדי שתהיה לטובה אות בגלות בניה".


לעיתים אנו זקוקים למבט רחב יותר, בפרספקטיבה היסטורית, כדי לזהות את חסד ה' עלינו. דווקא עומק הדין, הסכנה והמשבר- מתגלה כעומק החסד והישועה. רק לאחר דורות, התבררה החשיבות הגדולה שבכריתת הברית והצבת הגלעד בין לבן ליעקב.

חז"ל מלמדים אותנו, שבהיכלו של משיח שבעולם העליון, נכנסים רק צדיקים היודעים להפוך מר למתוק וחושך לאור. צדיקים של משיח, צדיקים של גאולה, ניחנים בכישרון מיוחד- להפוך את הרע בעצמו לטוב, להפוך את עומק הדין לעומק החסד. בדורנו, דור של תחיה וגאולה, אנו נדרשים להתאזר בכישרון המיוחד הזה- לראות את המציאות באורו של משיח, להצליח לראות את החסד הגדול שבירידות ובנסיגות.

כולנו מתפללים, בימים האחרונים במיוחד, להצלת הישוב עמונה ותושביו החלוצים הגיבורים. אנו בוודאי כואבים את הנסיונות הנואלים, אותם מובילים יהודים מבולבלים המחליפים אויב באוהב, לערער את זכותנו על ארצנו האהובה. נקוה לישועה שלימה ובהירה, אך עם זאת נשים לב כי הפירות של אותם תביעות סרק כנגד ההתיישבות- הם גיבוי לאומי של כנסת ישראל למפעל ההתיישבות כולו, כפי שעולה מהחוק המכונה "חוק ההסדרה". בטוחני, כי אם היו יודעים מבולבלי "שלום עכשיו" על תוצאות תביעותיהם, היו חושבים פעמיים לפני הגשתן.

יהי רצון שנזכה לראות בקרוב בישועה שלימה, ואז נוכל לברך בפה מלא גם על הרעה שהתהפכה לטובה, אמן.

שבת שלום ומבורך!

אולי אני בעצם קצת מנותקת מהמציאות?! / לחודש כסלו

פורסם ב: 18:18 מאת yaaray

חודש טוב מאיר ומבורך!

כבר רמזו בספרים שהראשי תיבות של הפסוק "בכל דרכיך דעהו" הוא המילה "בדד" ובאמת בעולם שלנו כשמנסים ללכת עם ה' עד הסוף בכל הדרכים השבילים והצמתים של החיים, לפעמים יש תחושה של 'בדד', תחושה של בדידות שאתה חי משהו שהעולם הזה לא בדיוק נמצא בו. השפה של עובד ה' שונה, היחס והעדיפות לדברים במציאות שונה ממה שהולך ברחוב, אפילו המראה החיצוני הרבה פעמים מבליט את השוני.

את יכולה ללכת ולשמוע ברחוב שפה זולה, לשון הרע שנוזל מהפה של אנשים שנראה לך כל כך זר ומנוכר. פתאום נתקלים במושגים אחרים של צניעות, פתיחות ושבירת מחיצות כאלה שאת יודעת איפשהו בפנים שלא נכון לחיות כך אבל לאט לאט משהו יכול להיסדק בתודעה של הנפש, כל כך הרבה אנשים חיים אחרת.. המציאות אחרת, ככה העולם עובד עד מתי אהיה "שונה" ופתאום עולה שאלה בנפש "אולי אני קצת מנותקת מהמציאות" אולי העולם והמציאות יותר חזקים מכל מה שלמדתי בספרים מצהיבים?!


אני רוצה פה לשתף אתכן בשתי תמונות שעוברות לי בראש תמיד בחודש כסליו בזמן שימי החנוכה ממשמשים ובאים.

תמונה ראשונה היא ספר ישן שקראתי בו על התקופה של מאחורי מסך הברזל ברוסיה שיהודים נאלצו לחיות חיים ללא תורה ומצוות. יום אחד האבא, גיבור הסיפור, ראש המשפחה החליט שהוא חייב לעזוב את גבולות רוסיה הוא חייב לצאת מהמשטר הזה בשביל לגדל את ילדיו על ברכי היהדות. הבעיה הייתה שרוסיה סוגרת ומסוגרת. הדרך היחידה לצאת היא לקחת מבריחי גבולות והסיכון הוא כפול. העלות של הברחה הייתה אדירה. המשמעות שלה הייתה למכור כמעט את כל הרכוש שהיה לאדם על אדמות רוסיה. שנית משטר הגבולות מחפש מאוד את אותם אלו שמנסים לברוח ויש סכנה גדולה להיתפס. מה שאומר שמעבר לכך שכל כספך הלך לריק אפשר גם לקבל עונשים כבדים והגליה לסיביר הקפואה. על אף הסכנות הכרוכות בכך אב המשפחה אמר טוב לי לנסות לעשות את אשר ביכולתי ולוותר על הכל למען חינוך ילדי מאשר לגדל אותם פה כגויים.
הוא שילם למבריח מיטב כספו וחיכה ליום המיוחל יחד עם משפחתו ועם קבוצה של עוד כאלה שרצו לברוח על מנת לצאת באישון לילה לנתיב הבריחה.

לאחר שיצאו לדרך והלכו עם הילדים על גבם במשך כמה שעות הגיעו בשעת לילה מאוחרת לחורבה. המבריח הודיע לכולם שיש כמה דקות מנוחה פה בחורבה. ודרש מכולם לשמור על שקט על מנת לא למשוך תשומת לב מיותרת. אבי המשפחה תפס פינה בתוך החורבה ובין הלבנים הדליק נר והחל להתפלל חרש על ידו. הדלקת הנר משכה את תשומת לבם של כל הסובבים ששאלו אותו מה הוא עושה ואמר להם שהיום ליל ראשון של חנוכה יש מצווה להדליק נר ולהיזכר במכבים הקדושים ובניסים שנעשו להם. האב פנה לילדיו ואמר להם תסתכלו על הנרות הקדושים איזה סיפור הם מחזיקים בתוכם.. עד מהרה המראה הפסטורלי נקטע בצעקות חרישות שהגיעו מכל עבר שיכבה את הנר כי זה יכול לסכן את כולם ושיוכלו לראות ממרחק רב את האור הקטן בתוך החושך ויעלו על עקבותיהם הוא מסכן בכך את כולם… עוד הם מתווכחים והם שומעים קול מבחוץ 'להרים ידיים'. בין רגע פורצים מכל הכיוונים חיילים רוסים ומקיפים את הבית. הלב של כולם נפל הקבוצה נתפסה, החלום נגוז, העתיד לוטה בערפל.

הקצין שעמד בראש החיילים שואל מי הדליק פה את הנר? ביד מהוססת מרים אב המשפחה את היד מסביב כולם מסתכלים עליו במבט של ספק בוז ספק רחמים. הוא אמר לו אתה בא איתי.. הוא יצא איתו החוצה ושאל אותו מדוע הדלקת נר? האב הנרעד והמבוהל פשוט פולט את האמת מתוכו שהוא יהודי והיום זה חג שנקרא חנוכה והם נוהגים להדליק בחג זה נרות לזכר אבות אבותיהם שניצחו מעטים רבים… עוד הוא מדבר והוא רואה בזווית עינו של הקצין דמעה נוזלת. הקצין פונה אליו לתדהמתו בעברית ואומר: "שלום עליכם" עשית דבר גדול עכשיו. "הזכרתי לי את בית אבא" אני זוכר כילד את אבא שלי מדליק נרות חנוכה וכולם מסביב שרים "הנרות הללו שאנו מדליקים.." החזרת אותי אחורה לטעם של הבית היהודי בו גדלתי ושכבר כל כך התרחק ממנו. הוא נתן לו חיבוק ונכנס ואמר לחייליו אני רוצה שאתם תלוו את הקבוצה הזאת עד שיצאו מגבולות רוסיה באישור שלי ואני מבקש שזה יהיה מהר ובלי עיכובים. הקבוצה נשמה לרווחה אב המשפחה הפך להיות הגיבור של הקבוצה. האב עם אשתו וילדיו זכו כעבור כמה חודשים לדרוך על אדמת הקודש של ארץ ישראל ולגדל את ילדיהם על ברכי התורה והמצוות.


תמונה שניה היתה לפני כמה שנים בעת התהלכתי בשבילי אושוויץ על האדמה הארורה – קדושה הספוגה בדם אחינו בית ישראל הקדושים. לצידי הלך יהודי קשיש, איש עדות שבא לספר לקבוצה את סיפורו האישי "למען ידעו דורותיכם.."  לפתע בין שני צריפים באיזה שהוא מין תנור אבנים ישן וחרב הוא נעצר ושקע במחשבות. הוא פנה אלי ואמר לי: "זה מקום מיוחד באושוויץ זה מקום שהיינו מתחממים בו. לא, לא שהתנור הזה עבד פעם, הוא תמיד היה קר. אבל בתוכו בסתר היינו מדליקים נרות חנוכה. עשרות ואולי מאות יהודים היו עוברים כן בשקט באותם דקות שהנרות דלקו מבלי שכוחות החושך ישימו לב והיינו באים לשאוב כח מהנרות הזעירים. וזה לא היה פשוט זה היה כרוך בסכנת מוות". "מאיפה היה נרות"? שאלתי. והוא ענה לי "שהיינו חוסכים מעט מהחמאה שהיו נותנים לנו .. זה היה ממש מסירות נפש שאי אפשר לתאר בתנאי הרעב של אושוויץ.. מכותנות הפסים היינו פורמים חוטים ושזרנו אותם לפתילה. וכך מהחמאה והחוטים יצרנו נרות חנוכה והיינו שרים בתוך הלב פנימה "מעוז צור ישועתי…" והיינו מתחננים שמנותר הקנקנים שזרוקים פה בתוך החושך של אושוויץ שהקב"ה יעשה נס לשושנים ויצילנו שנוכל להמשיך ולהפריח את ערוגת השושנים של עם הקודש".


כל הסיפור של חנוכה, כל הסיפור שלנו מול תרבות יון המלחמה, של יעקב מול שרו של עשיו – לא נגמר עד הגאולה השלמה עד "עלות השחר" שיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו. עד אז יש לנו מלחמה.

כוחות גדולים מאוד עומדים מול היהדות שלנו, נאצים שהולכים ומשתלטים על העולם… ומכלים ונוגסים בנו. קומוניסטים שבעוצמה אדירה כובשים מיליוני אנשים לשיטתם ומחריבים ומנתקים כל יהודי מעולמו הרוחני… אימפריה הלניסטית שמשנה את שמי אירופה ומכניסה התייוונות בעם ישראל. ומול כל זה עומד לו בשקט נר החנוכה אור שבוקע משמן שיודע לצוף מעל הכל ולא להתערבב אל מול כל מה שיש וממשיך לשדר את אותה אמת של התורה את אותו אור שעתיד לכבוש את העולם ביום מן הימים.


האור הקטן הזה, מה לא עבר עליו.. כמה רוחות עזות נשבו בו, האימפריות באו והלכו עשו רעש גדול אבל נעלמו כלעומת שבאו.. היום הם בעיקר נמצאים כמוצגים במוזאונים ונושאי מחקר לפרופסורים להיסטוריה ואנתרופולוגיה. אבל הנר הזה ממשיך לפעם, לחיות במציאות באותה צלילות, עצמאות וקדושה.

אסור לנו להתבלבל במציאות! גם עכשיו שנושבות רוחות מערביות חזקות, צריכים להמשיך ולהיות חלק מהאור, אל מול כל מה שנוצץ בחוץ לצעוק "מי כמוך באלים ה'" בגאווה של שרשרת הדורות. לחיות אמת לחיות את המציאות האמתית באמת.

ככל שנתרבה וניתן יד ליד עוד ועוד נרות קודש בודדים שחיים את המציאות האמתית, חיים של "בכל דרכך דעהו" נזכה לקיים את הנאמר בשיר ש"כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" והקב"ה יפציע עלינו את האור הגדול שאנחנו כבר כל כך קרובים לביאתו שיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והייתה רק לה' המלוכה. וה' יודה ויכיר טובה לכל אחת שהמשיכה באותם זמנים שהאור והחושך שימשו בערבוביה להחזיק את הנר הקטן הזך והטהור ושמרה עליו מכל משמר והעבירה אותו הלאה באמונה ובגבורה בלי להתבלבל.

חודש טוב !

הרב זאביק הראל.

 

 

 

שכון בארץ אשר אומר אליך / פרשת תולדות

פורסם ב: 18:13 מאת yaaray

בפרשתנו, פרשת תולדות, אנו עוברים לעסוק באבינו יצחק ובהנהגתו המיוחדת במתאפיינת בגבורה- פחד יצחק. בשונה מאברהם, אצלו בלטה מאד מידת החסד, מבטא יצחק את מידת הדין- הצמצום והצורך להתאים את השפע אל הכלי, אל המקבלים.

הבדל זה מתבטא, בין השאר, בציווי האלוקי ליצחק להישאר בארץ, חרף הרעב השורר בארץ. "ויהי רעב בארץ, מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם. וילך יצחק אל מלך פלישתים, גררה. וירא אליו ה', ויאמר: אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך. גור בארץ הזאת, ואהיה עמך, ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך."


"אור החיים" הקדוש מבאר, שהחידוש בהבטחת ה' ליצחק את הארץ, מעבר להבטחה לאברהם ולזרעו, היא בהכללת ארץ פלישתים בתוך ההבטחה. "ארץ פלישתים בכלל הבטחת הארץ היא…ואומרו 'לך'- הבטחה זו, אולי שהיא על מה שהצליח הוא שם, דכתיב ' ויזרע יצחק בארץ ההיא'. עוד נתכוון לומר לו, שיזכה הוא בה לזרוע. ואולי כי לא החזיק אברהם בארץ פלישתים בחזקה הראשונה, לזה רצה ה' שיחזיק יצחק בה, והוא החזיק בה בחזקה מעולה- שחרש וזרע".

בדבריו אלה, של "אור החיים" הקדוש, טמון חידוש עצום. כל הארץ הובטחה כבר מקדמא דנא לאברהם, אך למימוש ההבטחה, ביחס לארץ פלישתים, נדרש תנאי נוסף. דוקא בארץ פלישתים, נדרשת חזקה בפועל- חרישה וזריעה, ובזה בדיוק ציווה ה' את יצחק.


הפלישתים, מאז ומעולם, ערערו על השייכות של ישראל לארץ ישראל. כך בתקופת האבות, כך גם בשיבת ציון הראשונה בימי השופטים, וכך גם בגאולה האחרונה, בדורנו אנו, כאשר ממשיכי דרכם של הפלישתים, המכונים "פלשתינאים", מצירים לישראל ומנסים למנוע מאיתנו להשיב גבול אלמנה. התשובה הניצחת לחוצפה הפלישתית, היא חזקה מעשית בקרקע. יצחק נצטווה לגור דוקא בארץ פלישתים, לזרוע בה ולעבד את אדמתה, וזכה לקצור ברכה עצומה. "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו ה'. "

בהמשך, כאשר הפלישתים מנסים לעקור את יצחק מנחלתו בגרר, סותמים את הבארות אשר חפר ומנסים לגרשו- "לך מעימנו, כי עצמת ממנו מאד", מגיב יצחק בנחישות ולא נסוג. "וילך משם יצחק, ויחן בנחל גרר, וישב שם". מבאר "אור החיים" הקדוש: "כי לא רצה לעקור את דירתו מארץ פלישתים בהחלט, לצד מצוות המלך- מלכו של עולם, לאמר 'גור בארץ הזאת'."


בימים ההם ובזמן הזה. הפלישתים של ימינו, מנסים בכל דרך לנשל אותנו, בני אברהם ויצחק, מארצנו ונחלתנו. לעיתים הם מנסים בדרך של שפיכות דמים, לעיתים בדרך של שריפה באש, ולעיתים בדרכים עקלקלות של תביעות משפטיות מפוברקות, בעידוד וגיבוי של מבולבלים מבין אחינו. מול כל המזימות הללו, עומד ציווי ה' ליצחק: "שכון בארץ אשר אומר אליך, גור בארץ הזאת, ואהיה עמך ואברכך". יהי רצון שנזכה להיות ממשיכי דרכו של יצחק אבינו, הנאזר בגבורה כנגד כל הקטרוגים, ומתוך היאחזות וחזקה בארץ על ידי זרעו של יצחק, תתממש ותצא אל הפועל הבטחת ה' לאברהם "כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך עד עולם", אמן.

שבת שלום ומבורך!

ולבני הפילגשים נתן אברהם מתנות / פרשת חיי שרה

פורסם ב: 18:11 מאת yaaray

בפרשתנו, פרשת חיי שרה, מגיע הבירור השלם והסופי בעניין בחירת יצחק, כממשיכו היחיד של אברהם. "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ולבני הפילגשים אשר לאברהם, נתן אברהם מתנות, וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי, קדמה אל ארץ קדם".

כחלק מהעברת הסגולה האלוקית ליצחק, משלח אברהם מביתו את בני הפילגשים, וזאת במטרה למנוע תביעות ירושה עתידיות מצידם, בפרט במישור הרוחני. כחלק מהפרידה מבני הפילגשים, מעניק להם אברהם מתנות, ומשלחם מזרחה- "קדמה, אל ארץ קדם". חז"ל מבארים שהיו אלה מתנות רוחניות- "שם טומאה מסר להם", היכולת לזכות לחוויה רוחנית גם בתוך טומאה. לאור כל זאת, יש להתבונן מדוע לא נכלל גם ישמעאל בתהליך זה? מדוע לא זכה ישמעאל למתנות דומות מאברהם?


מבאר "אור החיים" הקדוש: "ולישמעאל- לא אמר הכתוב שנתן לו מתנות ושלחו, לפי מה שכתבנו, כי ישמעאל- משפט קניה יש בו ליצחק, משולח ועומד הוא".

כדי להבין את עומק הדברים, יש לחזור לסוף פרשת לך לך, שם מטיחה שרה באברהם: "חמסי עליך! אנכי נתתי שפחתי בחיקך, ותרא כי הרתה, ואקל בעיניה. ישפוט ה' ביני ובינך!" בעקבות דרישת שרה, מגרש אברהם את שרה מביתו בפעם הראשונה, וכשהיא שבה לבית אברהם – מכירה הגר היטב את מקומה כשפחתו, כפי שמצווה אותה המלאך: "שובי אל גבירתך, והתעני תחת ידיה".

"אור החיים" הקדוש, מרחיב אודות מעמדו של ישמעאל: "ויש לדון בישמעאל, אם יש לנו איזה קנין בו או לא. תניא בתורת כהנים 'מנין אתה יודע שישראל שבא על שפחתו וילדה ממנו בן- מותר אתה לשעבדו'…ומעתה יצא הדין, כי ישמעאל וזרעו קנויים לנו קנין גמור…שהרי נתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, וישמעאל בכלל, ולנו הוא , עם העמים אשר כרת ה' ברית לתת לנו…והעד הנאמן לדברינו הוא מה שאמר הבורא יתעלה 'וגם את בן אמה'- הרי שקראה 'אמה', וקראו 'בנה' ולא בנו…ואין זה בכלל עשרה עממין, אשר אמר ה' 'אותם אתן לכם', כי זה- זכינו בו משלנו, ואין צורך נתינה בו".


אם כן, ישמעאל הוא עצמו חלק מהירושה אותה הוריש אברהם ליצחק. הוא אינו משולח מבית אברהם, כיון שהוא אכן נשאר שם, אך לא כבן אלא כעבד. לאור הסבר זה, ברור מה עושה ישמעאל עם אברהם בזמן עקידת יצחק, לאחר שגורש פעם נוספת מבית אברהם. "ויקח את שני נעריו איתו, ואת יצחק בנו"- שני הנערים הם, על פי חז"ל, ישמעאל ואליעזר. שניהם נשארים עם החמור, כאשר הולך אברהם עם יצחק להר המוריה. תפקידו של ישמעאל, שמתבהר היטב לאורך הפרשות האחרונות, הוא להיות עבד לאברהם. לכן, הוא אינו משולח יחד עם שאר בני קטורה. למעמד זה של ישמעאל יש השלכה משמעותית לימינו, בתהליך הגאולה ושיבת ישראל לארצו. תפקידו של ישמעאל הוא לא להיות "פרטנר" ליצחק, אלא להיות תחתיו. ככל שנבין אנו, את מקומנו ותפקידנו הבלעדי, כך נדע להגדיר במדוייק את מקומו של זרע ישמעאל כ"בן האמה", ובאופן טבעי, גם ישמעאל יכיר את מקומו, ויהיה לברכה, לעצמו ולעולם.

מסכם "אור החיים" את דבריו בתפילה, בניסוח מעט מסתורי, שכנראה נובע מחשש מובן מהסביבה המוסלמית : "ויש יום, לאל איום, משפט יעשה, ויכיר נקנה לקוניו". אמן כן יהי רצון, בקרוב ממש.

שבת שלום ומבורך!

 

 

הסיכון בקבלת מתנות / פרשת לך לך

פורסם ב: 18:07 מאת yaaray

במהלך שיחה קצרה, שנעשית בין אברהם לשרה ברדתם למצרים מבקש אברהם משרה: '… אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ.' ומסביר רש"י: 'ויתנו לי מתנות'. אברהם מבקש ששרה תשקר ותזדהה כאחותו וכך גם ירוויח מתנות. ואכן פרעה  מעניק לאברהם מתנות ורכוש תמורת שרה. בהמשך מקבל אברהם גם מאבימלך מתנות. (כ,יד ) 'וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ'.


לאחר מלחמת המלכים פונה מלך סדום לאברהם ומציע לו מתנות אולם אברהם מסרב בתוקף: 'וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם'. מה ראה אברהם לסרב דווקא למלך סדום? בעל שפתי חכמים דן בסתירה זו ומפרש, שאברהם היה מוכן ליטול מתנות מפרעה בעודו חסר רכוש אולם לאחר, שהעשיר נמנע מלקבל מתנות ממלך סדום. פרוש זה קשה, שכן נטילת מתנות זו סוגיה עקרונית ומדוע מצבו הכלכלי של אברהם יהיה גורם משפיע על הקו האידאולוגי.


נראה שקיים הבדל עקרוני יותר והוא נעוץ בשאלת המחיר שעלול אברהם לשלם בעבור קבלת המתנות. פרעה מבקש לתת לאברהם את בתו הגר לשפחה, משום שהבחין בנסים שזוכה להם אברהם (רש"י טז,א). פרעה מבין, שיש כאן מעורבות אלוקית.  כמוהו גם אבימלך מרגיש את כוחה של ההשגחה העליונה, שכן הקב"ה מתגלה אליו ישירות ומדבר אתו על שרה.  אברהם הבין שלקיחת הרכוש מפרעה ומאבימלך לא תחלל שם שמים, שכן הם מודעים לכוחו של הקב"ה. ואכן ראוי הוא לקבל מהם פיצויים על הנזקים שנגרמו לו ולשרה. לעומתם,  מלך סדום לא מתרגש מעוצמת הנס הניצחון במלחמת המלכים.

במפגש עם אברהם הוא פונה אליו בצורה בוטה – 'תן לי את הנפש'  וכל רצונו לתת מתנה  צנועה לאברהם על מנת לצאת ידי חובה. מלך סדום שהה בעורף בשעת הקרב והוא אינו מודע על כל מה שהתרחש. אברהם הבין את הסיכון הגדול בקבלת מתנות ממלך סדום, שתמיד ידאג לפרסם את חלקו בעושרו של אברהם.


יש להיזהר מקבלת מתנות במקרים מסוימים. כל מי ששבט הביקורת לא פוסח עליו ועובד בעבודה ציבורית צריך להיזהר מקבלת מתנות ומפרשנויות ,שעשויות לעמוד לו לרועץ ולפגוע בשמו הטוב. אף שמדובר במתנות והטבות מוצדקות הן עלולות לקטרג  על דמותו ואישיותו. במצבים שונים  קבלת המתנות  עלולה לפתח תלות מיותרת בין הנותן למקבל.

 

 

 

 

 

על נח ואברהם / פרשת נח

פורסם ב: 17:20 מאת yaaray

השבת נלמד מדרש די מפורסם, אך כגודל פרסומו כך חשיבותו, ואולי עלולים לפספס משהו ברעיון המעט מהפכני של המדרש הזה. המדרש עורך השוואה בין נח לאברהם, שאצל נח נאמר 'את הא-להים התהלך' ואצל אברהם נאמר 'התהלך לפני' ונאמר 'הא-להים אשר התהלכו אבותי לפניו' (בראשית רבה (וילנא) פרשה ל ד"ה י את האלהים):

ר' נחמיה אמר משל לאוהבו של מלך שהיה משתקע בטיט עבה, הציץ המלך וראה אותו. אמר ליה עד שאתה משתקע בטיט הלך עמי! הדא הוא דכתיב את האלהים התהלך נח. ולמה אברהם דומה? לאוהבו של מלך, שראה את המלך המהלך במבואות האפלים, הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון, הציץ המלך וראה אותו, אמר לו עד שאתה מאיר לי דרך חלון, בא והאיר לפני, כך אמר הקב"ה  לאברהם עד שתהא מאיר לי מאספוטמיא ומחברותיה בא והאיר לפני בארץ ישראל הדא הוא דכתיב (שם /בראשית/ מח) ויברך את יוסף ויאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו וגו'.


נסכם את ההשוואה:

נח

אברהם

אוהבו של המלך שוקע בטיט עבה, המלך בא אליו ומצילו

המלך מהלך במבוא אפל, הציץ עליו אוהבו והתחיל להאיר לו

השם מציל את נח מהמבול, על ידי המצווה על התיבה

?

במשל הראשון הדברים ברורים, השם מושיע את האדם, אך המשל השני קשה. האדם מאיר לא-להיו?

רבי נחמיה משבח ומדגיש עובדה יסודית מאד ביהדות, השם לא מחפש רובוטים או חנפנים שתמיד ילכו אחריו ויסבירו ויצדיקו אותו. דווקא אברהם, שבוודאי היה ירא וכנוע לפני הא-להים (ע"ע עקדת יצחק…), שידע לעמוד מול השם ולדון לפניו על סדום ועל הגר, דווקא הוא נבחר להיות אבי האומה.


באופן אסוציאטיבי, ההעדפה של אברהם על נח קשורה גם למחאה ולתרעומות כלפי בוני מגדל בבל. בפשוטו של מקרא לא ברור שיש כאן חטא, ולא ברור כל כך על מה הכעס והעונש, אם יש כאלו. אביא כאן דעותיהם של שני רבנים חשובים, בני המאה ה-19, ושניהם כוונו לדבר אחד:

"…'וירד ה' לראות..'. ה' ביקש 'לראות' בטרם יפסוק את הדין. ומכאן שעצם בניית העיר והמגדל לא היה בה משום חטא. אמור מעתה: הם חטאו בכוונה שפעלו בה, בתכלית שלשמה בנו… ובכן, הציבור התאסף בבקעה, שם ביקשו ליצור יש מאין – בכח אדם ובעוצם ידו, שם ראו מה רב כוחו של ציבור… ושם החליטו ליצור יצירה לדורות, תהיה זו מזכרת עולם לכוחו של ציבור וחשיבותו על פני היחיד… היחיד יאמין, שלא חי לשוא, אם מסר את נפשו לטובת הציבור… יפלו אלפים ורבבות – הציבור מתנחם על נקלה ומוסיף נדבכים על בניין התפארת… לא בזהב ולא בתענוגות, אלא בסרט בדש המעיל ייפתו ההמונים להתמסר למנהיגם… אך עתיד האנושות תלוי במעמד הפרט, בערכו המוסרי ובכבודו שלא ניתן לערעור, ולעתיד הזה היתה צפויה סכנה ממחשבת לבו של הדור ומנהיגיו… הם מדברים על תהילת הכלל ומתכוונים לתהילתו של שליט יחידי, הם מדברים על תהילת הכלל ומתכוונים לשעבוד הכלל "
הרש"ר הירש בפירושו לתורה, (1808-1888, גרמניה)


"ודברים אחדים, לא ביאר הכתוב הדברים אלא ברמז… אבל לא פירשן הכתוב מה המה כי אם שהיו דברים אחדים, וללמדנו דלא משום איכות הדברים [תוכן] התעורר הקב"ה, כי אם בשביל שהיו אחדים, יהיו מה שיהיו… אמנם יש להבין מה חששו אם יצאו כמה לארץ אחרת, ומובן שזה היה שייך לדברים אחדים שהיה בינהם, ובאשר אין דעות בני האדם שוים, חששו שלא יצאו בני אדם מדעה זו, ויהיו במחשבה אחרת. על כן היו משגיחים שלא יצא איש מישוב שלהם, ומי שסר מדברים אחדים שביניהם היה משפטו לשריפה, כאשר עשו לאברהם אבינו, נמצא היו דברים אחדים שביניהם לרועץ, שהחליטו להרוג את מי שלא יחשוב כדעתם…"
ר' נפתלי צבי יהודה ברלין מוולוזין, בפירושו על התורה (1817-1892)


שאלה לסיום- כיצד הסבירו הרש"ר הירש והנצי"ב מוולוזין את הבעיה שהתגלתה במגדל בבל? כמו כן הסבירי, מדוע, על פי הדברים שאמרנו למעלה, אפשר לומר שסיפור מגדל בבל הוא הקדמה להופעה של אברהם?

שבת שלום

שי

להתחיל מבראשית / פרשת בראשית

פורסם ב: 17:14 מאת yaaray

השאלה המפורסמת ביותר ברש"י היא שאלתו של רבי יצחק:

"אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל"

שאלתו של רבי יצחק מניחה הנחה מעניינת וחשובה ביותר- התורה היא 'ספר מצוות', התורה היא 'ספר של עם ישראל', התורה היא 'ספר ההתגלות'. מאחר שזוהי ההנחה של השואל, לכן היה ראוי להתחיל את התורה מהמצווה הראשונה שבתורה, ובאופן מאוד מדויק, המצווה הראשונה בתורה היא המצווה להתחיל למנות את הזמן מיציאת מצרים. כלומר, הזמן היהודי מתחיל מרגע היותנו לעם, מרגע יציאתנו לאוויר העולם ולשליחות שמטיל עלינו השם.


שאלתו של רבי יצחק היא יסודית ביותר – בעצם מדוע לא להתחיל את התורה מספר שמות? באיזה אופן ספר בראשית, סיפור בריאת העולם ומעשי האבות, תורמים לחוויה הדתית ולחיים היהודיים שלנו? מה היה חסר עולמנו הרוחני אם ספר בראשית לא היה בתורה?

ומעניין להעיר ש'החבר' אצל רבי יהודה הלוי, ממש כמו השאלה של רבי יצחק, מסביר ל'מלך כוזר'  שראשית אמונתו היא יציאת מצרים (ספר הכוזרי מאמר ראשון):

(י) אמר הכוזרי: רואה אני כי אכן אין לי לשאול כי אם את היהודים שהם שארית בני ישראל רואה אני כי הם הם ההוכחה לדבר כי אכן יש לאלוה תורה בארץ: אז שלח לקרא לאחד החכמים היהודיים וישאלהו לאמונתו:

(יא) אמר לו החבר: אני מאמין באלהי אברהם יצחק ויעקב אשר הוציא את בני ישראל באותות ובמופתים ממצרים וכלכלם במדבר והנחילם את ארץ כנען אחרי אשר העבירם את הים ואת הירדן במופתים רבים ואשר שלח אליהם את משה בתורתו ואחריו אלפי נביאים שכלם קראו אל תורתו ביעדם שכר טוב לכל שומרה וענש לכל עובר עליה אנחנו מאמינים בכל הכתוב בתורה הזאת והדברים ארכים:

(יב) אמר הכוזרי: לא חנם החלטתי בראשונה לא לשאול את היהודים מדעתי כי שלשלת הקבלה אצלם נתקה מכבר ודעתם נתמעטה כי דלותם לא הניחה להם מדה טובה וכי לא היה לך לאמר אתה היהודי כי מאמין אתה בבורא העולם ומסדרו ומנהיגו הוא אשר בראך והוא המטריפך לחם חקך וכדומה מן התארים האלוהיים בהם יאמין כל בעל דת ובגללם שואף הוא אל האמת ואל הצדק ברצותו להדמות לבורא בחכמתו ובצדקו:


מה אם כך אנו עונים לרבי יצחק על שאלתו?

נראה לי שהמענה המרכזי הוא דחיית הנחות היסוד- התורה איננה ספר מצוות בלבד, היא גם ספר סיפורים. התורה איננה רק הסיפור היהודי, אלא יש בה קריאה אוניברסלית, ולבסוף, התורה איננה רק סיפורה של ההתגלות, אלא גם סיפורו של האדם והשכל הישר.

לסיום הוורט ולהצגת האלטרנטיבה אביא שני מקורות מעניינים, שאתן מוזמנות לעיין בהם, הראשון מהרב ליכטנשטיין, מדברים שאמר בשיחה בישיבה (אפשר למצוא באתר vbm). המקור השני, מספר אורות התחייה, דברים נפלאים של הראי"ה קוק:

הרב ליכטנשטיין:

בתורה ניתן למצוא שתי דרכי הנהגה. האחת מנוסחת בלשון מצווה, ומפרטת את המעשים השונים שעל האדם לנהוג בהם או לחדול מהם. השניה מיוצגת בדמותם של אנשים שמעשיהם, הנהגותיהם ואורחות חייהם אמורים לכוון את דרכנו. לעתים, הצגת הדמות החיה, משפיעה ומדריכה הרבה יותר מניסוח אורחותיה בדרך של מצווה. במיוחד נכונים הדברים לגבי המצוות שבין אדם לחברו, שלגביהן קשה לקבוע מראש גדרים ברורים ומדוייקים. אכן, התורה אינה מותירה שיקול דעת מוחלט לאדם כיצד ינהג ביחסיו עם בני האדם, ואף על פי כן אין היא פורטת את כל ההוראות שיכוונו את התנהגותו בכל מצב ומצב אליו ייקלע במהלך חייו.

הראי"ה קוק,  אורות התחיה י"ד:

שריד קטן מדבר גדול הוא יקר ומעולה מדבר קטן שלם. ניצוץ אחד מאור חיי האבות, מקדושתם וגבורת אלהים העליונה שבגדולתם, ההולך ואור באחרית הימים להשיב לתחית עולמים את ישראל, ועמו יחד את העולם כולו, ע"פ סדר והדרגה, הוא נעלה ונשגב מכל הקדושה הגלויה שבתוכן של אמונה ויראה, תורה ומצוה, של ההמשך המועתק מספיחי ספיחים של בנים, "יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים". ושיחה זו היא מחיה דור אחרון באהבה מסותרת, בה מתגלה התוכן הכביר של "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה". נדחים הם האורים הקלושים, "שרגא בטיהרא", החוצפא מגרשת אותם ובתוכה רוח ד' נוססת. גדולי קדושי עולם יכירו את הרז ויצדיקו קודש, הם, בתומתם העליונה, יחברו את תורת הבנים לשיחת האבות ועבדיהם, ותורה מעוטרת בכל הוד ובכל גבורה, בכל חן ובכל תפארה, תתגלה להיות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו. חזקו אל תיראו! אור משיח מתנוצץ, גאולת עולמים מופיעה מכל החרכים, מחושך הרשעה והכפירה המנוולת, הבזויה וחדלת אישים, בא יבא אור עליון, אשר יעמיד במרחב רגלי ישראל וירומם בכבוד קרן עם יודעי אלהיו, יאיר אור על כל מחשכים ויעודד קדישי עליונים בישועת אמת, רק חסדי אבות ישארו, וכל ענוי לב, אשר ידעו איך להיות בעיניהם דכאים וגבורים יחד, אלה הם אשר יכירו אור התורה העליונה הנובעת משיחתם של עבדי אבות, שהיא גאולתם של בנים.

 

שבת שלום.

שי

 

ה' אלוקיך מצווך לעשות / פרשת כי תבוא

פורסם ב: 17:05 מאת yaaray

פרשת כי תבוא עוסקת בציפיה הגדולה לקראת הכניסה לארץ, והמצוות החשובות הנובעות מכך – מצוות הבאת הביכורים, ביעור ווידוי מעשרות, ולאחר מכן- הציווי על מעמד הערבות וקבלת התורה המיוחד לארץ ישראל, בעיר הקודש שכם.

לקראת תיאור המעמד החשוב בהר גריזים ובהר עיבל, מקדים משה רבינו: "היום הזה, ה' אלוקיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים, ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך. את ה' האמרתָ היום… וה' האמירךָ היום להיות לו לעם סגולה כאשר דיבר לך".


מה המיוחד ב"יום הזה", ומה מתחדש בו ביחס לשמירת התורה והמצוות, נוסף על הר סיני? מבאר הנצי"ב: "ועניין פרשה זו, הוא הקדמה וביאור לכריתת ברית, שבאו אחריו הברכות והקללות, שנקראו 'ברית שבערבות מואב'. ונתווסף בו עניין אחד, מאד נעלה, על ברית שבהר סיני, היינו מה שנזהרו עתה על שקידת התורה, לחדש בה דינים על פי כללי התורה ודקדוקיה, ועל ידי משפטי התלמוד שלימד משה… וזהו משמעות 'מצוך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים'."

החידוש הגדול שבכניסה לארץ ישראל, לא מסתכם במצוות התלויות בארץ. החידוש, הגדול יותר, הוא באופן בו נלמדת התורה בארץ ישראל. תלמידי חכמים של ארץ ישראל "עושים" את החוקים והמשפטים, נדרשים לחדש ולהוסיף נופך משלהם על גבי, ומתוך, התורה המסורה מסיני. כמובן, נדרשת נאמנות מוחלטת לתורה המסורה, אך אין להסתפק רק בהעברת התורה, יש צורך לעשות תורה.


ממשיך הנצי"ב ומבאר את המשך הפסוקים, "את ה' האמרתָ היום… וה' האמירךָ היום" – שהמושג 'האָמרָה' – מלשון חיבור, כפי שמבואר בגמרא: "אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם". מבאר הנצי"ב: "שבזה הברית על שקידה בעיון התורה, נתחברתָ אל ה', כלשון הזוהר הקדוש 'אורייתא וקוב"ה וישראל- חד הוא'… ומשום הכי נקרא התלמוד 'לחמו' של הקב"ה, דכשם שהקב"ה מתחבר כביכול אל ישראל, כן הוא כח התלמוד כמו 'לחם', שהלחם מחבר הנשמה והגוף יחד חיבור עצום, כך התלמוד הוא המחבר את ישראל לאביהם שבשמיים…כל זה נכלל בזו התיבה 'האמרתָ' – דבזה הברית נתחברתָ אל ה'… ' וה' האמירךָ היום' – בכריתת הברית, שכעת נתחבר הוא, כביכול, אליך".


עם ישראל, בכניסתו אל "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה", זוכה להשתתף עם הקב"ה ביצירת התורה, להגדיל תורה ולהאדירה. מדרגה חשובה זו תלויה, כמובן, בעיון ובהעמקה בדבר ה'. זהו התלמוד- הזכות, והיכולת, לרדת אל עומקם של דיני התורה, להבין דבר מתוך דבר, ולהורות הוראה מתוך העקרונות הנלמדים.

יהי רצון, שזכותה הגדולה של נחלת ארץ ישראל תעמוד לנו, להגיע למדרגה אותה מציב בפנינו משה רבינו – "לעשות את החוקים ואת המשפטים", מתוך ענווה ונאמנות לאמת, אמן.

שבת שלום ומבורך!

 

 

 

 

עם קשה עורף / פרשת וילך

פורסם ב: 16:57 מאת yaaray

בפרשת וילך מעביר משה את שרביט ההנהגה ליהושע. כחלק מנאומו האחרון, נאום הפרידה מעם ישראל, מזהיר משה את העם מהידרדרות רוחנית שעלולה להגיע לאחר הסתלקותו. "כי אנכי ידעתי את מרייך ואת עורפך הקשה, הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה', ואף כי אחרי מותי".

מה בין מרי לקשה עורף? מבאר הנצי"ב: "את מריך – הוא הנעשה בכוונה, שלא כדעת המצָווה". מרי הוא מרידה, הרצון לפרוק עול מלכות שמיים ולהשתחרר מהמחוייבות למוסר ולסטנדרטים האלוקיים הנדרשים מעם הנמצא תחת כנפי השכינה.

"ואת עורפך הקשה – הוא חטא הבא מחמת הטבע, שקשה להתהלך נגד הטבע וההרגל שמונח בדעת האדם, שהוא באחורי הראש (העורף)". הגורם השני לעזיבת ה' הוא השחיקה וחוסר תשומת הלב, שמקורו בהרגלים, ההופכים לטבע.

שני קלקולים אלה, המרידה וקשיות העורף, הם המביאים את האדם למעשים שאינם תואמים את הרצונות האמיתיים שלו, את השאיפות השורשיות לדבוק בקב"ה ובתורתו. לעיתים, הגורם הבולט והמרכזי יותר הוא הדעת, וההרגל מתלווה אליו, ולעיתים להיפך- הגורם המרכזי הוא ההרגל, והדעת מתלווה אליו ו"מתרצת" את המעשים.


כיצד נצליח להינצל מקלקולים אלה?

ממשיך הנצי"ב: "ומשה רבנו הזהירם בשביל זה, להטות את הלב לאהבה ודבקות". אהבת ה', ודבקות במידותיו והנהגתו, עשויות להציל מאיתנו את שני גורמי הנפילות הללו. אהבת ה' גורמת לנו שלא להתרגל ולהתייחס כמובן מאליו לקרבת אלוקים, וכמובן שלא ליפול למרידה ופריקת עול מלכות ה'. לכן, בהמשך דברי משה מובאת שירת האזינו, שמכוונת כולה למבט עמוק יותר על השגחת ה' עלינו, בכל זמן ובכל מצב.

כדי לזכות באמת לאהבת ה', אנו נדרשים להשקעה גדולה ומתמדת. אהבת ה' נובעת, בראש ובראשונה, מהתבוננות במעשי ידיו של הקב"ה, כפי שמבאר הרמב"ם בהלכות יסודי התורה: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ- מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר, ומתאווה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד 'צמאה נפשי לאלוקים, לאל חי'. וכשמחשב בדברים האלו עצמן – מיד הוא נרתע לאחוריו, ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה, שפלה, אפילה, עומדת בדעת קלה ומעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד 'כי אראה שמיך, מעשי אצבעותיך אשר כוננת, מה אנוש כי תזכרנו'."


על בסיס הידיעה על גדלות הבורא, בנויה אהבת ה' על תחושת חיבור ושייכות. כאשר האדם עומד על עומק החסדים הגדולים שגומל עמו הקב"ה בכל יום וכל שעה- הוא חש את האמון הגדול שהקב"ה רוחש לו, האדם, ומתמלא אהבה לקב"ה. כאשר האדם מתעורר בבוקר, הדבר הראשון שהוא אומר הוא הכרת הטוב לחסדי ה'. "מודה אני לפניך…רבה אמונתך". כאשר אני מפנים את האמון הרב שה' נותן בי, ומתוך כך הוא מחזיר בי נשמתי בכל יום, אני מתמלא אהבה לה'.

כיצד מגיעים לדבקות? חז"ל מלמדים אותנו, כי הדרך לדבוק בקב"ה, שהוא "אש אוכלה", היא דרך דבקות במידותיו, ובנושאי תורתו, אלו תלמידי חכמים שבדור. הרמ"א, בתחילת חיבורו על השולחן ערוך, כותב: "שיויתי ה' לנגדי תמיד- הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלוקים". הדרך לדבוק בה' ובמידותיו עוברת דרך הנכחה (-מלשון נוכח) של הקב"ה בכל רגע ורגע בחיי, "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך".

יהי רצון שנזכה לאהבה שלמה ודבקות בה', ומתוך כך לנתב את כוחנו כ"עם קשה עורף" למקומות חיוביים ובונים, לשמחתנו ולשמחת העולם כולו, אמן.

שבת שלום וגמר חתימה טובה!

 

בפיך ובלבבך לעשותו / פרשת ניצבים

פורסם ב: 16:51 מאת yaaray

פרשתנו, פרשת ניצבים, עוסקת בברית אותה כורת הקב"ה עם ישראל ערב הכניסה לארץ. "אתם ניצבים היום כולכם, ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל…לעברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו, אשר ה' אלוקיך כורת עמך היום".

לאחר הברכה והקללה שבפרשת כי תבוא, אנו מתבשרים בפרשה על היציבות והביטחון המוחלט בגאולה האחרונה, בסיום החיובי של המסע אותו עובר עם ישראל במהלך חייו ההיסטוריים. "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והשבות אל לבבך… ושבת עד ה' אלוקיך… ושב ה' אלוקיך את שבותך, ורחמך, ושב וקבצך מכל הגויים… והביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך, וירישתה, והיטיבך והרבך מאבותיך. ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך, לאהבה את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך, למען חייך".


בהמשך הברית, מחזק משה את העם לשמור את דברי הברית, ואת התורה בכלל. "כי המצווה הזאת אשר אנכי מצווך היום, לא נפלאת היא ממך, ולא רחוקה היא. לא בשמיים היא… ולא מעבר לים היא… כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו".

בביאור פסוק זה, מחדש הנצי"ב יסוד חשוב. " בפיך ובלבבך לעשותו – אלו הן עצות להגיע לעומק דעת התורה, שהרי אפילו להשיג אישה, אשר הוכיח ה' לו (שמיועדת עבורו), מכל מקום, בלי שום סיבה והשתדלות – לא יגיע לה". למרות שהחיבור לתורה הוא טבעי ומהותי עבורנו, יש להתאמץ ולהשתדל כדי להוציא אותו אל הפועל.


ממשיך הנצי"ב: "והכוונה, שתלמד ביגיעה בפיך, עד שיהא נוגע אל הלב, והיינו עם תלמידים". הדרך להגיע להפנמת התורה, עוברת בשני שלבים. לימוד תורה בפה, בקול, כדי שהמחשבה תתגשם ותצא לפועל בדיבור, ולאחר מכן- יש צורך לעמול ולהחדיר את הדברים אל הלב פנימה, לחיות אותם במילואם. הנצי"ב מחדש שהדרך לזכות לכך תלויה בהעברת התורה לתלמידים. כאשר אדם מלמד אחרים- התוכן משתרש בליבו, הופך לחלק מעצמיותו. סגולה זו נלמדת גם מההשוואה שעורכים חז"ל בין נתינת התורה בהר סיני, לבין הצורך שלנו לקחת אחריות על העברת התורה לדורות הבאים. העברה זו גורמת למלמד לבעור בעצמו, בדיוק כשם שהר סיני בער כולו במעמד נתינת התורה מה' לישראל.

מוסיף הנצי"ב: "ופירוש 'לעשותו'- או עשיית הפרשה, להבין דקדוקיה…או עשיית הלכה על פי הוויות התלמוד…והמחדש בזה מקרי שהוא 'עושה'." העשיה היא ההמשך הישיר לחיבור הפנימי של האדם לתורה. 'לעשותו'- דהיינו לקיים את התורה למעשה, וגם להוסיף מעצמו ולחדש בתורה, ובכך לעשות את התורה, להגדיל תורה ממש. כיצד עושים תורה למעשה? כותב הנצי"ב: "היינו, שתכתוב לעצמך כל רעיון וכל חידוש…כמו שכתב הרמב"ם בהקדמת ספר הי"ד החזקה, שכך היו נוהגים אפילו הנביאים הראשונים – לרשום כל חידושי התורה."

אם כן, לפי פירוש זה- הדרך לדבקות בדבר ה', עוברת בשלוש תחנות: יגיעה בפה, הפנמה ע"י לימוד לאחרים, וקיום התורה במעשה ובחידוש.


בהמשך דבריו מביא הנצי"ב פירוש נוסף: "בפיך- היינו ע"י רינה (שירה),שנכלל בזה גם שירות ותשבחות לקב"ה, וגם 'רינה של תורה' (לימוד)… ובלבבך לעשותו – שיהא הרצון והתשוקה להגיע לזה, דבלא תשוקת הלב, וודאי יש משורר זמירות כל היום, או הוגה בתורה, ואינו טועם טעם אהבת ה'. אבל בשום לב לכך – מתעורר על ידי זה אהבה עזה, כמו הבן הזוכר את אביו באהבה, כן נפש הישראלי לקב"ה."

השירה מבטאת הרמוניה שלמה בין הפרטים השונים. כאשר האדם זוכה לראות את דברי התורה כמקשה אחת, ולא כזֶמר חיצוני בלבד, אלא מתוך תשוקת הלב לזכות לקרבת אלוקים- מתרומם האדם למדרגה עליונה של דבקות בה'. לפי פירוש זה- הדרך לקרבת ה' עוברת בהעמקה לתוככי הנפש פנימה, ומתוכה נובעים השמחה והדבקות בה'.

יה"ר שנזכה כולנו, בשבת זו, הנועלת ומסכמת את שנת ה'תשע"ו, לראות בקיום הבטחת התורה "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו", אמן.

שבת שלום, שנה טובה ומתוקה

וכתיבה וחתימה טובה לנו ולכל ישראל!

 

על התדמית והחיים / פרשת וילך

פורסם ב: 16:46 מאת yaaray

פעמים שהתדמית חשובה לאדם מהחיים.

בפרשתנו מופיע תאור קצר אודות הליכתם של משה ותלמידו יהושע לאהל מועד. הליכה זו היא פרק הסיום בהנהגתו  של משה, והחלפתו  על ידי יהושע וכך נאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד:  וַיֵּרָא ה' בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל" (דברים לא, י"ד – ט"ו)


משה מלווה את יהושע אל אהל מועד על פי מצוות ה' – "וילך משה ויהושע". שניהם עומדים דרוכים כדי לשמוע את קול ה' מתוך אוהל מועד. הפסוקים אינם מתארים דו שיח כלשהוא המתנהל בין משה ליהושע. הכתוב אינו חושף טפח או טפחים מרגשותיו של משה. המדרש מספר על התגלות של הקב"ה ליהושע ועל השיח בין הרב לתלמיד:

משנסתלק עמוד הענן, הלך משה אצל יהושע ואמר מה אמר לך הדיבור? א"ל יהושע: כשהיה הדיבור נגלה עליך יודע הייתי מה מדבר עמך?! אותה שעה צעק משה ואמר מאה מיתות ולא קנאה אחת. (דברים רבא פרשה ט')


נדמיין  את משה הרב, המתלווה לתלמידו ובהגיעם לאהל מועד בוחר הקב"ה לדבר ביחידות עם יהושע. תמול שלשום היה משרתו של משה, ולפתע נתייחד עמו הדבור. התיאור העובדתי המופיע במדרש לכאורה אינו מדויק. כאשר משה ויהושע ניצבים באהל מועד מיד מתגלה ה' למשה עצמו (טז – כב): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ"

מהיכן סבר המדרש,שהקב"ה התגלה ליהושע הרי בתורה כתוב בדיוק הפוך שה' מדבר אל משה?!

כאשר מעיינים בהמשך הפסוקים מתבארת התמונה. לאחר שהקב"ה מודיע למשה מה יתרחש באחרית הימים פונה ה' פעם נוספת והפעם ליהושע בלבד וכך נאמר (פס' כג): "וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ".

בעוד משה עסוק בכתיבת השירה ("ויכתוב משה את השירה הזאת") מדבר הקב"ה ליהושע בלבד, ובנקודה זו מתמקד המדרש. משה מגלה סקרנות טבעית לשמוע את דבר ה' ופונה לתלמידו, יהושע כדי לקבל את המידע. להפתעתו משיב תלמידו: "כשהדבור נגלה עליך יודע הייתי מה מדבר עמך"?

משה מבקש לדלות מעט פרטים בנוגע לשיחה של ה' עם יהושע על מנת  להישאר קצת בתמונה ותלמידו האהוב יהושע שומר את הקלפים אצלו, ואינו מעוניין לספר לו את תוכן השיחה. באותו רגע זועק משה העניו מכל אדם, זעקה גדולה ומרה: "מאה מיתות ולא קנאה אחת".

קנאה יכולה לצוף גם כשהכוונה חיובית – שמא משה היה מעוניין לייעץ ליהושע מכוח ניסיונו הרב כמנהיג. ובכל זאת, לאחר שיהושע מסרב לדווח למשה על תוכן השיחה, משה מקנא. הוא זועק ומגיב תגובה אנושית וטבעית שיש בה קנאה – "מאה מיתות ולא קנאה אחת".


הקנאה ממיתה את תדמיתו של האדם. פעמים שהקנאה חוצה את הגבולות טוב לו לאדם למות ולא לקנא בחברו. חיים תחרותיים גורמים לקנאה. וכאשר הקנאה אוחזת באדם הוא מאבד את בטחונו העצמי, הוא מסיח את דעתו מתפקידו והוא משקיע שעות רבות במחשבות רעות הפוגעות בנפשו. אדם מייחס חשיבות עצומה לתדמיתו העצמית. טוב לו לאדם למות מוות גשמי, ובלבד שלא ייאלץ לראות במותה של תדמיתו העצמית. מוטב היה לו למשה למות בעבר הירדן ולא להיכנס לארץ, ובלבד שלא יראה עצמו יורד מגדולתו והופך למשרתו של יהושע. משה רבנו מתגלם בפרשתנו כדמות אנושית ומדריך אותנו שהקנאה אינה פוסחת על איש אבל טוב שנדע:

"מאה מיתות ולא קנאה אחת".

 

 

בין יאוש לתקוה בעקבות החטא / פרשת וילך

פורסם ב: 16:38 מאת yaaray

מצד אחד, טוב ונכון שאחווה את הטינוף של החטא, שממש אגעל מעצמי ומבחירותיי. אך מצד שני, חוויה זו של טינוף וגועל עלולה להפיל אותי לייאוש, להחליש אותי ולהעציב אותי, הכרחי שאראה את הטוב שיש בי, את הכוחות ואת היופי.

בתהליך התשובה בכלל, ובפרט בימים אלו שבין כסה לעשור, אנו מתנועעים בין שני הקטבים הללו, מעיין מניה-דפרסיה דו-קוטבית כזו שמלווה אותנו.


בפסוקים הבאים מהפרשה ישנו קושי שכבר עמדו עליו המפרשים:

דברים פרק לא/טז-יח

וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי  אִתּוֹ:

וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי  הָרָעוֹת הָאֵלֶּה:

וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים:


הפסוקים מתארים את החטא ועונשו, ואת מה שמגיע בעקבות העונש. לכאורה הפסוקים מתארים הרהור תשובה שמגיעה בעקבות הסתר הפנים המעניש- 'ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה'. ולכן לא מובנת תגובת השם להרהור התשובה הזה- 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא'. מדוע במענה ל'הכרת החטא' ו'החרטה', השם מוסיף להסתיר פניו??


זוהי תשובתו של הרמב"ן:

וטעם ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי – איננו וידוי גמור כענין והתודו את עונם, אבל הוא הרהור וחרטה, שיתחרטו על מעלם ויכירו כי אשמים הם. וטעם ואנכי  הסתר אסתיר פני – פעם אחרת, כי בעבור שהרהרו ישראל בלבם כי חטאו לאלהים ועל כי אין אלהיהם בקרבם מצאום הרעות האלה, היה ראוי לרוב חסדי השם שיעזרם ויצילם  שכבר כפרו בע"ז, וכענין שאמר (ירמיה ב לה) הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי:

ולכך אמר, כי על כל הרעה הגדולה שעשו לבטוח בע"ז יסתיר עוד פנים מהם, לא כמסתר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות, רק שיהיו בהסתר פני הגאולה,  ויעמדו בהבטחת פני רחמיו (ויקרא כו מד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים וגו' עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת וידוי גמור ותשובה שלימה, כמו שנזכר  למעלה (ל ב) ושבת עד ה' אלהיך וגו':


תשובת הרמב"ן בנויה משני חלקים משלימים. החלק הראשון-, הוידוי שלהם לא היה וידוי שלם ומלא, ולכן בעקבותיו לא מגיעה הגאולה השלמה. והחלק השני- מאחר שעל כל פנים היה וידוי כלשהו, לכן כבר מתחילה רפואת הגאולה להופיע, כלומר עדיין יהיה הסתר פנים, אך לא קשה ואכזרי כהסתר הראשון.


הספורנו מציע קריאה אחרת בפסוקים:

על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות. בשביל שסלק שכינתו מתוכנו היו אלה לנו ובחשבם זה לא יפנו להתפלל ולא לשוב בתשובה:

ואנכי הסתר אסתיר פני מהם. לא כמו שחשבו הם באמרם שאיני בקרבם, כי אמנם בכל מקום שיהיו תהיה שכינתי מצויה שם כאמרם ז"ל (מגלה פרק בני העיר) בכל מקום שגלו כו' אבל אסתיר פני מהצילם: על כל הרעה אשר עשה. הוא לעצמו: כי פנה אל אלהים אחרים. כי בצרות המוצאות אותם על מה שחטאו הם אינם פונים אלי לעזרה בתשובה ובתפלה אבל פונים להמלט באמצעות אחרים:


מהלך הדברים על פי הספורנו הוא שונה בתכלית. לדעתו אין בכתוב וידוי כלל, העם אומר 'הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה', לא בניגון של וידוי אלא בקול של יאוש ובכי, העם חווה את הסתר הפנים כנטישה וביטול הברית חלילה. ותשובת השם אליהם היא שחלילה להם להתייאש ולחשוב שהשם עזב אותם, אין זאת  כי אם הסתר פנים. והפסוק הבא הוא תשובת השם לחוויית הייאוש שלהם, 'ואנכי הסתר אסתיר', השם עונה להם ואומר, אף כי אינכם רואים אותי, אין זאת משום שאינני, אלא מפפני שאני מסתיר פני.


בחסידות פיתחו את הרעיון הזה, והדברים מתאימים מאד לערב יום הכיפורים. בחסידות מעתיקים את הרעיון שבפסוקים אלו מההקשר ההיסטורי-לאומי לייחידים ולמצבם הקיומי.


ספר קול מבשר ח"א – פרשת וילך

ונראה לפרש, דהנה כתיב, ואמר ביום ההוא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלו, ואנכי הסתר אסתיר פני וגו'. והקשו המפרשים, הלא מאמרם, על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה – הוי וידוי על חטאתם, ולמה עוד יסתיר פני רחמיו מהם? ופירש הרה"ק הרבי ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא, שמאמרם "על כי אין אלקי בקרבי" – זה עצמו הוא חטא. שהם חשבו עצמם שהם נדחו מפני הקודש, וזה גורם יאוש והתרשלות, אבל באמת אין הדבר כן, ואף על פי שחטא – ישראל הוא (סנהדרין מ"ד ע"א). וכתיב, (במדבר ל"ה לד), כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל, ואמרו ז"ל (ספרי שם), אף על פי שהם טמאים – שכינה שרויה ביניהם. אלא שהיא בהסתרת פנים ואינה נגלה. וזה שסיים הכתוב, ואנכי הסתר אסתיר, היינו, שלא כן כמו שאמרו, [כי אין אלקי בקרבי מצאוני וגו'], אלא, ואנכי הסתר אסתיר. עד כאן דבריו ז"ל:

ובאמת, זה גורם חיזוק גדול לכל איש. שבכל עת יצייר בדעתו, כי אפילו איך שיהיה – עדיין שכינה שורה עליו, והוא עצמו מרכבה לשכינה. וכאמרם ז"ל בש"ס תענית (י"א ע"א), לעולם ימוד אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו, שנאמר (הושע י"א יב), בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר. ומי הוא שלא יתחתכו ויהמו מעיו מאהבת המקום ויראתו – בזכרו את הדברים האלה:

שנה טובה וגמר חתימה טובה

שי