פורום המדרשות התורניות לבנות

פורים כיסוד "ואהבת לרעך כמוך"

פורסם ב: 9:38 מאת yaaray

שבת זכור

"שבת זכור" מהוה חלק מפורים. מהו באמת הקשר בין שבת זכור ובין פורים? אנחנו מצווים לזכור את אשר עמלק וגם לשנוא אותו. עמלק הוא הניגוד הגמור של עם ישראל. עם ישראל במהותו מביא לעולם את הצדק, המשפט ואת טוב הלב. עמלק בא לעקור את המהות הטוב הזה ואת הקשר לקב"ה, מן העולם. זו הסיבה שעמלק כל כך שונא את ישראל. משום כך רצה המן להרוג את כל העם, ומשום כך קמים כל צוררנו בכל הדורות עלינו לכלותנו. אנחנו מקדימים את "שבת זכור" לפורים כדי לחזק בנו את שנאת הרע.  אם יהודי לא שונא את הרע, סימן שהוא לא אוהב את ישראל, כלומר לא אוהב את הקב"ה. זה גם התוכן של הפטרת פרשת זכור. שאול כשחמל על עמלק לא הבין שאי אפשר להנהיג את העם מבלי לשנוא את הרע[1]. ולפני "פרשת זכור" אנחנו קוראים את "פרשת שקלים". "קיום מצווה זו לשנוא אותו בתכלית השנאה תליא ברוב אהבה ודבקות בני ישראל בעבודת הבורא יתברך…ולכך אחר נדבות בני ישראל למקדש ומתעורר אהבת בני ישראל להקב"ה, אז בכוחם לזכור איבת עמלק הרשע".


 "ימי הפורים האלה לא יעברו"

חז"ל[2] הביעו את המדרגה המיוחדת של היום באומרם: "כל המועדים יהיו בטלים וימי הפורים לא יהיו בטלים לעולם , שנאמר[3]: וימי הפורים האלה לא יעברו". דבריהם (המובאים ע"י הרשב"א[4] וע"י הרדב"ז[5]) מרוממים את פורים למדרגה עליונה, למעלה ממדרגת כל החגים האחרים. זאת על פי מה שנאמר בירושלמי[6]: "רבי יוחנן וריש לקיש. רבי יוחנן אמר הנביאים והכתובים עתידין ליבטל וחמשת ספרי תורה אינן עתידין לבטל, מה טעמא? – "קול גדול ולא יסף"[7]. ריש לקיש אמר אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל , "נאמר כאן קול גדול ולא יסף"18 ונאמר להלן "וזכרם לא יסוף מזרעם"[8]. הלכות – הליכות עולם לו[9]". דברי רבי יוחנן מבחינים בין דברי הנביאים שנאמרו בעקבות חטאי ישראל, לבין התורה שמכוונת למדרגה העליונה של ישראל. ספרי הנביאים שייכים למצב הנמוך – של חטא ונפילה וחמישה חומשי תורה עוסקים באידיאל של ישראל[10]. ריש לקיש כאמור מחבר את מגילת אסתר עם "חמשת ספרי תורה". הרמב"ם בסיום הלכות מגילה[11] כותב כדעת ריש לקיש: "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר והרי היא קיימת כחמישה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינו בטלין לעולם".

על פי זה פורים מחובר ושייך למדרגה העליונה של ישראל. פורים מבטא את האידיאל של ישראל, ואכן חז"ל מחברים את קבלת התורה לפורים: "הדור קבלוה בימי אחשורוש".


פורים וכיפורים

ידועה אימרת הזוהר "פורים אתקריאת על שם יום הכיפורים"[12].

יום הכיפורים הוא יום בעל מסוגלות מיוחדת לתשובה וכפרה. הדרך להגיע להוצאה לפועל של עניינו של יום היא על ידי התענית וכל חמשת העינויים. היום הזה יש לו ערך עצמי גדול, ביום הזה אנחנו עומדים "לפני ה'"[13]. זה היום שבו יכפר ה' עליכם מכל חטאתיכם. כדי להתרומם אל מעלת היום הזה, אנחנו צריכים להיטהר ולהתרחק מכל חיי עולם הזה וכך אנו יכולים לחשוף את עצמיותנו ולהגיע לדבקות מיוחדת ביום המיוחד הזה.

בפורים ישנה אפשרות להגיע לדבקות מיוחדת כמו ביום הכיפורים, שלא בדרך התענית. בקיום מצוות היום כראוי יכול אדם מישראל להגיע למדרגות עליונות.


סגולת ישראל

אחרי שעמדנו על הצדדים השונים והמיוחדים של ימי הפורים, עלינו לברר מהו שורש המיוחדות הזאת, ממה כל זה נובע? צריך למצוא את האירוע, להבין את המעשה האלוקי שנעשה בימי הפורים, שהוא זה אשר עושה את פורים ליום לא-שגרתי שכזה.

בתקופה ההסטורית המדוברת היה עם ישראל, כידוע, נתון לסכנת השמדה ממשית. תוכנית "הפתרון הסופי" כמעט שיצאה אל הפועל. על ידי ביטולה של הגזירה הנוראה הזאת התברר, שלמרות שראויים היו ישראל להשמדה – רצה ה' בעמו. שם בחו"ל[14] בהיותנו עבדי אחשורוש[15], התגלה שהקב"ה אוהב אותנו, "כי אשב בחושך ה' אור לי"[16]. מעשה ההצלה של ישראל בימי הפורים, הוא בעצם אמירה וביטוי קבל עם ועדה בקול גדול: "אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו". התגלה לעיני כל העולם, שאנחנו עם ה'[17], ואהבת ה' אלינו היא אהבה עצמית, אהבה שאינה תלויה בדבר. משום כך פורים הוא חג ששייך לגילוי סגולת ישראל. יוצא אפוא שפורים הוא יום מיוחד לגילוי קדושת הסגולה הישראלית. משום כך יש מקום למצווה המיוחדת של שתיה וביסום, שמגלה את עומק פנימיותנו. השתיה צריכה לגלות את הטהרה הפנימית.  השתיה מגלה את ההבדל הגדול שבין ישראל לבין הגויים: "כשישראל אוכלין ושותין, מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות. אבל אומות העולם שאוכלין ושותין – אין מתחילין אלא בדברי תיפלות. וכן בסעודתו של אותו רשע, הללו אומרים: מדיות נאות, והללו אומרים: פרסיות נאות"[18]. "נכנס יין יצא סוד"[19]. השתיה מגלה את הסוד- את החלק הנסתר, הפנימי, הסגולי של ישראל. השתיה בפורים צריכה לחשוף את מה שחשף נס ההצלה של ישראל- האהבה העצמית של ה' לישראל – המדרגה העצמית הפנימית של ישראל, מעל ומעבר לכל החשבונות החיצוניים.

"איש לרעהו"

האכילה והשתיה בפורים צריכה גם לגלות את יסוד אהבת ישראל והתחברותם יחד. אהבת ישראל שייכת כמובן לנקודת סגולת ישראל[20], שנחשפה כאמור בנס ההצלה). היסוד הזה בא לידי ביטוי במצוות היום – "משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים"[21]. "כי זה רומז כי הם באגודה אחת ובאהבה ואחוה היפך מה שאמר הצורר מפוזר ומפורד[22]"[23]. "טעם משלוח מנות הוא כדי שיהא שמח ושש עם אוהביו ורעיו ולהשכין ביניהם אהבה ואחוה ורעות".

כאשר יהודי מתחבר לכלל הוא עולה למדרגה אחרת. עם ישראל הגיע בימי הפורים למדרגתו המיוחדת בזכות "לך כנוס את כל היהודים". האחדות הזאת היא המגלה את כל הטוב שבישראל. מי שרוצה להתעלות ולהתדבק בה' היא צריכה "דיבוק חברים". ככל שאת יותר מלא באהבת ישראל את מגיעה יותר לחיבור אל ה'. כמו האחדות שע"י הצום והתפילה ביום הכיפורים "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים" – כך בפורים אנו יכולים להגיע לזה ע"י אכילה ושתיה. כאשר אדם שותה הוא שמח ואז הוא יכול להגיע לאהבה. אהבה לא באה אלא מתוך שמחה. על אדם עצוב נאמר: "ישב בדד וידום". כשאדם מסתגר הוא לא אוהב אף אחד, כשהוא שותה הוא רוצה את כולם לידו ואוהב את כולם. זה הסוד והמהות של פורים אהבת ישראל ומתוכה אהבת ה'.

וככל שנרבה אחדות ואהבת ישראל – כך נתגדל באהבת ה'. "ואהבת לרעך כמוך" – זה כלל גדול בתורה – רעך זה אדם מישראל וזהו גם הקב"ה.

מהותו של יום – מה עניינה של החקלאות? / טו' בשבט

פורסם ב: 0:08 מאת yaaray

ט"ו בשבט מוזכר במשנה כראש השנה לאילן[2], כלומר ביום זה משתנה שנת המעשרות של פירות האילן ואי אפשר לעשר מפירות של שנה זו על פירות של שנה אחרת. במשך הגלות המעמד ההלכתי של ט"ו בשבט בתור ראש השנה לאילנות היה חסר משמעות – במשך אלפיים שנה כמעט שלא עיבדנו את אדמת הארץ וממילא לא היתה משמעות מעשית להלכות שיום זה טומן בחובו.

בתקופת המקובלים התחילה להתפתח המסורת שדואגת להדגיש ביום הזה את חיבתה של ארץ ישראל על ידי אכילת פירותיה, ועם ראשית צמיחת גאולתנו התחיל ט"ו בשבט לתפוס יותר ויותר מקום כראש השנה לאילנות, במובן חדש – יום של נטיעות וחיבת הארץ. בפוסקים מובא שלא אומרים תחנון בט"ו בשבט, משמעות הדבר היא שביום זה יש איזו הארה אלוקית מיוחדת בעולם. נראה שיום זה מתאים במיוחד לבירור עניינה של החקלאות בחיי עם ישראל.

מעיון בתנ"ך במשניות ובגמרות ובכלל דברי חז"ל עולה תמונה ברורה שהתורה מתייחסת אל עם ישראל כאל אומה חקלאית, וכדברי הרצי"ה: "עם ישראל הוא עם חקלאי-צבאי". הרבה מן הברכות והקללות שבתורה הם על העניינים החקלאיים[3]. הדבר ניכר גם מסדר חלוקת הקרקעות המפורט בתורה – יש חשיבות שלכל יהודי תהיה קרקע, אדמה, נחלה. ענין נוסף הוא שיש ערך מיוחד בכך שישראל שוכנים על אדמתם לשבטיהם, זו נפקא מינה גדולה מאוד למידת ההתגלות של הקשר של ה' אלינו, לכן היובל חוזר רק כאשר רוב ישראל יושבים על אדמתם לשבטיהם. הסדר הראשון בסדר המשניות שסידר רבי יהודה הנשיא הוא זרעים, וגם במסכת כלים רואים הרבה התייחסויות לפרטי פרטים של מלאכות חקלאיות. החקלאות היא החיים של עם ישראל, כך היה בעבר וכך יהיה גם לעתיד לבוא.


החקלאות – פרימיטיביות?

אבל יש לשאול על כך:
לכאורה אומה חקלאית היא בהכרח אומה פרימיטיבית מאוד, ולעומת זאת אומות מפותחות הן אומות שעסוקות במסחר וייצור. בשביל להיות חקלאי לא צריך השכלה גבוהה, זו 'עבודה שחורה', עבודה שלא מביאה לידי ביטוי את היצירתיות שבאדם, את התעוזה שבו, את החכמה. זו בעיקר עבודה פיזית. לכן אין כל כך ביקוש היום לחקלאות בקרב אנשי הארץ.

הדברים נכונים היום, לאחר המהפכה הטכנולוגית, אבל הם היו נכונים גם בעבר. אומות שהתמקדו רק בחקלאות, היו פרימיטיביות יותר – אחד הגורמים להתפתחותן של אומות הוא יחסי מסחר עם אומות אחרות, יחסים שמובילים למפגש מפרה עם תרבויות אחרות, לעושר של רעיונות. אך אומות חקלאיות לא צריכות כל כך את המסחר עם החוץ מפני שהן מייצרות את המזון שלהן בעצמן. מעבר לכך, מהותה של התעשייה היא ייצור מרובה כדי למכור לאחרים. היא גורמת לאדם להיות יצירתי מאוד, יש צורך בהתמקדות בפרט קטן ולמצוא איך ניתן לשכלל אותו כמה שאפשר. 


חשיבות החקלאות בדברי חז"ל

בימינו החקלאות נתפסת כעבודה שבלונית במיוחד בגלל שיש כלים משוכללים שעושים את העבודה במקום האדם, למשל קומביין, או מחרשה שמחוברת לטרקטור. החקלאים מעבדים שטחים גדולים מאוד בקלות יחסית. פעמים רבות שוכר שטח והוא מעבד קרקע שאינה שלו. לכאורה אין היום שום דבר מסעיר בלהיות חקלאי. איך האדם בא לידי ביטוי בעבודה זו? איך צלם אלוקים שבו יוצא אל הפועל? איזה חזון גדול נושאת בתוכה החקלאות?

אבל בחז"ל אנו רואים שיש חשיבות עילאית לחקלאות בעם ישראל, עד כדי כך שרבן יוחנן בן זכאי אומר: "אם היתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך הרי לך המשיח, בוא ונטע את הנטיעה [ואח"כ צא והקבילו]"[4]. פלא והפלא, אם יש לך עץ ביד ובא המשיח – קודם תיטע את העץ. נטיעת עץ קודמת למשיח!

ובויקרא רבה מובא: "ר"י ב"ר סימון פתח 'אחרי ה' אלהיכם תלכו', וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקדוש ברוך הוא אותו שכתוב בו 'בים דרכך ושבילך במים רבים' ואתה אומר אחרי ה' תלכו? 'ובו תדבקון', וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק בשכינה אותו שכתוב בו 'כי ה' אלהיך אש אוכלה'… ואתה אומר 'ובו תדבקון'? אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקדוש ברוך הוא אלא במטע תחלה. הה"ד 'ויטע ה' אלהים גן בעדן', אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה. הה"ד 'כי תבאו אל הארץ' "[5]. קשה מאוד להבין את דברי המדרש, דברי אבא שאול על הדרך שבה האדם דבק בקב"ה בגמרא מובנים לנו יותר:  "ואנוהו – הוי דומה לו: מה הוא חנון ורחום – אף אתה היה חנון ורחום"[6]. האדם מצווה ללכת בדרכים האלוקיות, באידיאלים האלוקיים, במגמות האלוקיות. אבל למה לטעת עץ זה ללכת בדרכי ה'? איך זה גורם לנו להידבק באלוקים? מה מצאו חז"ל דווקא בנטיעה?


החקלאות בונה אדם בריא, גופנית ונפשית

נתחיל מהקומה האנושית, הנפשית הפשוטה. יש משהו מאוד בריא בחקלאות בכלל ובנטיעת עצים בפרט. הכתוב אומר: "והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמה ודעת"[7] ודרשו אותו חז"ל כנגד ששת הסדרים. "אמונת זה סדר זרעים"[8], ופרשו התוספות בשם הירושלמי "שמאמין בחי העולמים וזורע". החקלאי לומד מעבודת האדמה שנפש האדם והעולם בכלל מתקדמים דרך תהליכים ושאי אפשר לדלג על אף שלב בדרך. חייבים שיהיה חורף וסתיו ואביב וקיץ, כל עונה נצרכת בשעתה, למרות שאם מסתכלים בפרטים אז הקיץ מייבש הכל, ובחורף הכל מסתתר מתחת לאדמה – יש כאן תהליכים, דרך.

החקלאי יודע שהאפשרות היחידה לזרוע ולצפות לצמיחה היא מתוך האמונה בה'. הוא מכניס זרע לאדמה ובמשך תקופה ארוכה לא רואים דבר מעל פני השטח והכל תלוי בסייעתא דשמיא. אם חלילה יקדים הגשם, או יבוא חום – הגידול של הצמח עלול להשתבש, הוא ינבוט מוקדם מדי, או מאוחר מדי, או לא ינבוט כלל באותה השנה. בחקלאות משלמים על כל קיצור דרך – אם הוא לא יגדל באופן הטבעי לו, הצמח ייצא קטן מדי או גדול מדי. החקלאי רגיל לעבוד קשה, לעמול, הוא קם לפנות בוקר וחוזר הביתה עם חשכה.

המידה השלטת בחקלאי היא סבלנות, גם בגידולים חקלאיים פשוטים ומהירים יחסית כירקות וחיטה, אבל בעיקר בעצים. חז"ל אומרים: "דרש רבי יהודה בן פדייא: מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון? שלא יכולת לעמוד בצווי אפילו שעה אחת, והרי בניך ממתינין לערלה ג' שנים, שנאמר: שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל"[9].  אדם נוטע עץ, מחכה לצאת הפירות וכשמגיע הרגע לו הוא ציפה וייחל, התורה אומרת לו שהם אסורים בהנאה. אבל אפילו בלי קשר להלכות התלויות בארץ, כדי שעץ יתפוס טוב הוא צריך להשתרש, להעמיק שורש.

כל הדברים שהזכרנו בונים בנפש החקלאי בריאות, סבלנות, שלווה, שמחה ומוכנות לעבודה קשה. זה הצד הטבעי הפשוט, אבל בינתיים אנו פוגשים בריאות רק במובן החינוכי. החקלאות מחנכת את האדם, אבל חינוך ניתן להשיג בדרכים מגוונות, יש בחקלאות הרבה מעבר לזה.


"מאשר שמנה לחמו" – הנאה מיגיע כפיו

הדברים באים לידי ביטוי באגדתא שמובאת במסכת מנחות: "תנו רבנן: 'וטובל בשמן רגלו' – זה חלקו של אשר, שמושך שמן כמעין. אמרו: פעם אחת נצרכו להן אנשי לודקיא בשמן, מינו להן פולמוסטוס אחד, אמרו לו: לך והבא לנו שמן במאה ריבוא. הלך לירושלים, אמרו לו: לך לצור. הלך לצור, אמרו לו: לך לגוש חלב. הלך לגוש חלב, אמרו לו: לך אצל פלוני לשדה הלז, ומצאו שהיה עוזק תחת זיתיו, אמר לו: יש לך שמן במאה ריבוא שאני צריך? אמר לו: המתן לי עד שאסיים מלאכתי, המתין עד שסיים מלאכתו. לאחר שסיים מלאכתו, הפשיל כליו לאחוריו והיה מסקל ובא בדרך, אמר לו: יש לך שמן במאה ריבוא? כמדומה אני ששחוק שחקו בי היהודים. כיון שהגיע לעירו, הוציאה לו שפחתו קומקמום של חמין ורחץ בו ידיו ורגליו, הוציאה לו ספל של זהב מליאה שמן וטבל בו ידיו ורגליו, לקיים מה שנאמר: 'וטובל בשמן רגלו'. לאחר שאכלו ושתו, מדד לו שמן במאה ריבוא. אמר לו: כלום אתה צריך ליותר? אמר לו: הן, אלא שאין לי דמים. אמר לו: אם אתה רוצה ליקח קח, ואני אלך עמך ואטול דמיו, מדד לו שמן בשמונה עשר ריבוא. אמרו: לא הניח אותו האיש לא סוס ולא פרד ולא גמל ולא חמור בארץ ישראל שלא שכרו. כיון שהגיע לעירו, יצאו אנשי עירו לקלסו, אמר להם: לא לי קלסוני אלא לזה שבא עמי, שמדד לי שמן במאה ריבוא והרי נושה בי בשמונה עשרה ריבוא"[10].

הגמרא מביאה מעשה מימי בית שני. מכך שהגמרא טרחה לספר לנו את הסיפור הזה, משמע שהיא רואה באיש הזה מדגם מייצג שיכול ללמד אותנו מהו חקלאי אמיתי בארץ ישראל. מה אנחנו יכולים ללמוד מכך שפעם היה אדם אחד שהיה לו הרבה מאוד שמן? אלא שרואים שהוא היה באמת מיוחד, גם צור היא בנחלת אשר שהתברכה בשמן, אבל שם לא היו כמויות כאלו. מדוע זכה אדם זה לברכה כה גדולה?

השליח נשלח למצוא כמות שמן אדירה והנה שלחו אותו לאיזה משק קטן, הוא כבר חשב שצחקו עליו, מאיפה יש לפועל הפשוט הזה ש"עוזק את זיתיו" בעצמו, ללא שום משרתים ופועלים, כמות כזו של שמן? הרי לשם כך יש צורך בכרמים אדירים ובמרתפים ענקיים לאחסון. בסוף המעשה אומרת הגמרא ש"לא הניח לא סוס ולא פרד ולא גמל ולא חמור בא"י שלא שכרו", אולי זו רק לשון גוזמא, אך מכל מקום זה בא לבטא את הכמות האדירה של השמן שאותו שליח קנה.

מפליא ביותר שכאשר בא השליח ומבקש לקנות כמות שמן אדירה כזו, החקלאי כלל אינו מתרגש. הרי לכאורה זו עסקת חייו, הוא הולך להיות עשיר גדול, אבל הוא ממשיך לטפל בעצים בנחת. מה כל כך דחוף לו הטיפול בעץ עכשיו, שידחה את זה למחר! לא כל יום מגיע אדם שרוצה לרכוש כמות כזו של שמן, העץ לא יברח.

החקלאי הזה מזכיר לנו מאוד את יצחק ויעקב אבותינו. על יצחק מספרת התורה "ויזרע יצחק בשנה ההיא בארץ ההיא וימצא מאה שערים"[11]. חז"ל מדגישים שעבדו עליו, "בארץ ההיא" – מכרו לו אדמה קשה מאוד שאף אחד לא חשב שאפשר לזרוע בה משהו, אבל יצחק זרע. "בשנה ההיא" – זו היתה שנה שמבחינת מזג האוויר אנשים העדיפו לוותר על הזריעה ולשמור את הזרעים לשנה אחרת, באדמה לא ייצא מהם כלום. אבל יצחק זרע בכל זאת והנה היבול שגדל לו היה פי מאה ממה שהקרקע הזו יכלה להניב בשנה מבורכת.

אין שום פרופורציה בין ההשקעה הנורמאלית הסבירה לבין מה שצמח ליצחק. כך גם אצל יעקב: יעקב עבד אצל לבן כרועה צאן. אחרי שבע שנים לבן הציע לו משכורת, כמה כבשים, אבל מן המעט הזה "ויפרץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמרים"[12]. מהמנחה הענקית שהוא שולח לעשיו אחיו לאחר כמה שנים ניתן ללמוד משהו על העושר הגדול שהיה לו. לבן משתגע, הוא נתן לו כמה כבשים ופתאום, באורח נס, הם מתרבים ומתרבים.

כך גם אצל החקלאי מגוש חלב, לא מדובר פה על אדם עם דונמים על פני דונמים של עצי זית. יש לו חלקה פרטית שהוא אוהב ומטפח בשתי ידיו. המשפט שפותח את המעשה הוא: "וטובל בשמן רגלו זה חלקו של אשר מושך שמן כמעיין", אבל הברכה לא שרתה בכל מקום בנחלת אשר, זה היה תלוי גם בחקלאי. אנחנו לא יודעים איך אותו חקלאי היה מתפלל ולומד תורה, אנחנו יודעים רק מה שחז"ל גילו לנו בגמרא.


אהבת האדמה כאהבת ילדיו

אנחנו מתבוננים מבחוץ על המפגש בינו לבין אדמתו ורואים שיש לו אהבה אדירה לאדמה שלו ולמקצוע שלו. הוא וודאי לא חושב שחקלאות זה מקצוע משעמם, מבחינתו זה כמו שישאלו "מה אפשר לעשות עם הילדים, זה משעמם, כמה תשקיע בהם? כמה תלטף אותם? כמה תלך איתם לרופא? זה משעמם…' – הטיפול בילדים לא משעמם מפני שכשאדם מסתכל על ילדיו הוא רואה את ההמשכיות, את הנצח. יש פה נגיעה בנשמה. לא צריך ללמוד תורה בשביל לחוש את זה, כל אדם בריא מתייחס ככה לילדיו. לעולם לא עולה לאדם השאלה "מה יוצא לי מזה" או "מה אני מרוויח מזה" כאשר הוא משקיע בילדיו, ואם ישאלו אותו הוא ייעלב מעצם השאלה.

זה סוג האהבה של החקלאי מגוש חלב לעבודת האדמה שלו. הוא לא עובד את האדמה כדי לנצל אותה ולהרוויח ממנה כמה שרק אפשר, לכן אפילו כאשר מציעים לו סכום עתק הוא לא ממהר לעזוב את העצים. הוא אוהב את העצים שלו אהבת נפש. הוא חקלאי אידיאלי, הוא חי בימי בית שני וכבר אז הוא היה חריג בנוף. יש לו חלקה פשוטה-רגילה, אבל מבחינתו זו החלקה שלו בארץ ישראל. הוא משבט אשר, והוא דואג להזכיר את זה לעצמו יום יום והוא "טובל בשמן רגלו". זהו איש שכולו עובד אלוקים. האדמה שלו בשבילו היא לא סתם גושי אדמה היא החיבור שלו אל ה'. לכן הוא מלא אהבה אליה, ואם הוא מטפל עכשיו בעץ הוא לא מוכן שאף אחד יפריע לו, כמו שאף אדם נורמאלי לא יפסיק לטפל בילדים שלו בגלל איזו עסקה. הוא לא חופר בגלל שהוא רוצה כסף. כסף זה חשוב, אבל זה לא הכל בחיים. הוא חקלאי, זו האדמה שלו, פה הוא חי ופורח, פה יוצאת נשמתו אל הפועל, פה הוא יודע את אלוקים. אז הוא נהנה מהעבודה שלו במובן הכי עמוק שאפשר לטמון במילה "נהנה".

דרך הצורה הזו בה אתה מתייחס לאדמה שלך ולבית שלך אתה יוצר יחס כזה לכל העולם. כשאתה מצמיח דברים באדמה שלך אז ה' מדבר אליך. עם ישראל הוא עם שמאמין ביכולת הזו ש"איש צדיק" ו"איש אדמה" זה אותו הדבר באופן האמיתי והיסודי.

מספר בראשית נראה שכל מטרת בריאת האדם היא עבודת האדמה, לפני שנברא האדם כתוב: "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח… ואדם אין לעבד את האדמה"[13]. ולאחר בריאת האדם: "ויקח ה' אלקים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה"[14] – להיות חקלאי. המהר"ל בספרו 'תפארת ישראל' אומר שהטכנולוגיה היא רק בדיעבד, אחרי החטא. כיון שגורשנו מגן עדן נוצר פער בין הטבע ובינינו והטכנולוגיה מסייעת לנו להתקיים למרות הפער הזה[15]. אבל כל זה רק לגבי שאר המלאכות, עבודת האדמה, היא ראשיתית, לכתחילה, שייכת גם לעולם האידיאה, היא היתה גם בגן עדן.

" אלא שמי שפותח את ליבו להסתכל על החקלאות בארץ כפי שהיא בעיני התורה, בעיני ה', ה' מתגלה אליו בצורה של ברכה אדירה. החקלאי הזה הוא חקלאי שמוציא מנחלה כל כך קטנה כמויות אדירות של שמן, אלוקים מברך אותו. וכך מספרת הגמרא על השפע שנבע מאדמת הארץ: "רבי יהושע בן לוי איקלע לגבלא, חזנהו להנהו קטופי דהוו קיימי כי עיגלי, אמר: עגלים בין הגפנים? אמרו ליה: קטופי נינהו"[16]. ר' יהושע ראה את הענבים בכרם וחשב שאלו עגלים ותמה על כך, אז אמרו לו שאלו לא עגלים אלא אשכולות ענבים, כמו הפירות הענקיים אותם הביאו המרגלים. אבל הברכה מגיע לפי מדרגת האדם כי שפע חומרי הוא לא טוב כאשר האדם הוא לא איש צדיק, הוא גורם לך להיות איש של חולין. אבל אם אתה איש צדיק, השפע שיוצא איך מתוך האדמה רק מעצים אותך.

אמנם היום יש צורך אמיתי בכלכלה מפותחת וטכנולוגית, אבל אנחנו עוסקים כאן באידיאל הגדול שיתממש לעתיד לבוא. היום ההסתכלות על האדמה היא חומרית מאוד – כמה נוכל להוציא ממנה ולנצל אותה כדי להרוויח כסף, כמעט שלא מדברים על האידיאל שבדבר. עץ שלא עושה פירות כורתים אותו, מסתכלים על העץ כעל משהו חומרי.


כיצד מקדמים את המציאות?

הפתרון הוא לא לנסות לשכנע אנשים להיות חקלאים, הפיתרון הוא לגדל תורה ואמונה. המקובלים המשילו את תלמידי החכמים לחקלאים "חדו מחצדי חקלא בדיבור ובקלא"[17]. תלמידי חכמים הם חקלאים גם בגלל שדרך ההתגדלות בתורה דומה מאוד לסבלנות של החקלאות, וגם בגלל שחקלאי יודע להצמיח את מה שגנוז בארץ פנימה.

בט"ו בשבט אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו מהי מגמתנו. "א"ר סימון: אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו, ואומר לו גדל"[18]. עובד האדמה שהתורה עוסקת בו הוא אדם שאוהב את האדמה מפני שהוא מאמין, הוא מאמין ששווה לאהוב, שיש בארץ הזו הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים. ברור לו שבזרע הקטן טמון אינסוף ששווה עבודה קשה, כי הוא יקר לנו. זה באמת פלא גדול שחזון אחרית הימים הוא לא שכל עם ישראל ישב כל היום וילמד תורה, גם המרגלים תמהו על זה ובגלל זה חטאו בחטא הנורא. אבל הפסיקה האלוקית היא: "איש תחת גפנו ותחת תאנתו"[19], זה יכול להצטייר כבטלנות, אבל האמת היא שזה תיאור של חקלאי שעובד את האדמה שלו ושמח בה. כי מתוך עבודת האדמה צומחת עבודת האלוקים, צומח הקשר לאלוקים. זה סוג הקשר שהיה לאותו חקלאי מגוש חלב לאדמתו ולכן היתה לו ברכה כמו של האבות. המדרש מוסיף שמתוך אהבתו לארץ ישראל הוא סיקל אבנים גם בדרך, למרות שזו לא החלקה הפרטית שלו, הוא לא מרוויח מזה, אבל היחס שלו לאדמה הוא לא יחס של ניצול ורווח. הוא מלא חיבת הקודש לארץ, הוא חי את זה. לכן הוא גם מוכן להלוות לשליח, הכסף הוא לא הנקודה המרכזית אצלו.

המהפכה הזו בוא תבוא, והיא תצמח מתוך בית המדרש. לאט לאט נגדל דמויות כאלו שמאמינות שאפשר להאמין, דמויות שמאמינות שככל שעם ישראל, שמדינת ישראל, יותר תתעצם ותגדל אז בתי המדרש יהיו גדולים יותר ונוכל להתמיד עוד יותר ועוד יותר. נגדל בתורה ונברר את הסוגיות ומתוך כך יצוצו כעשב מארץ כל ניצני הקודש שטמונים בנו.

 

[1]. על פי שיעור שהועבר בטו' בשבט תשע"א.

[2]. ראש השנה א א.

[3]. פשוט שאי אפשר לומר שהתורה כתבה כך מפני שזה מה שהיה שייך בזמן כתיבת הדברים: א. מפני שהתורה לא מוגבלת בזמן. ב. התורה ניתנה במדבר, לפני הכניסה לא"י, ואם היה חפץ ה' בכך הוא היה מכוון אותנו לאומנויות אחרות.

[4]. אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק לא.

[5]. קדושים פרשה כה ג.

[6]. שבת קלג ע"ב.

[7] ישעיהו לג ו.

[8]. שבת לא ע"א.

[9]. בראשית רבה, בראשית כא ז.

[10]. מנחות פה ע"ב.

[11]. בראשית כו יב.

[12]. בראשית ל מג.

[13]. בראשית ב ה.

[14]. שם טו.

[15]. פרק א.

[16]. כתובות קיב ע"א.

[17]. מתוך אסדר לסעודתא שכתב האר"י הקדוש.

[18]. בראשית רבה, בראשית י ו.

[19]. מיכה ד ד.

לחשב מסלול מחדש / עשרה בטבת

פורסם ב: 15:33 מאת yaaray

לעיתים, אנו מוצאים את עצמינו במקומות כאלה ואחרים, שאין אנו  יודעים כיצד הגענו אליהם: "איך כעסתי ככה", "איך התנהגתי בצורה כזאת.." כאשר אנו מביטים על עצמינו מן הצד, אנו פשוט לא מבינים כיצד הגענו לאן שהגענו.

האמת היא, שבדרך כלל דברים לא קורים לנו פתאום. אלה הם תהליכים פנימיים עדינים שהולכים ומתפתחים מתחת לפני השטח, עד שהם מתפרצים ועומדים לנגד עינינו במלוא עוזם ועוצמתם.

כאשר התהליך הוא בתחילת התהוותו, יש לנו את הכוח ואת היכולת לשלוט בו ולטפל בו. אך כשהוא מתפרץ, ההתמודדות אתו היא  הרבה יותר קשה ומצריכה משאבים וכוחות רבים יותר.

בעולם המערבי בו אנו חיים, קיימת נטייה ל"עצלנות" אשר מביאה אותנו לטפל בבעיה רק כאשר היא מגיעה לפתחנו. כל עוד היא מונחת "מתחת לשטיח", אין אנו רואים אותה, לא ממהרים לטפל בה ואף מתעלמים ממנה ואז היא מתפרצת במלוא אונה וכוחה.

כאשר ישנו כביש מסוכן בשומרון והמקום מועד לפורענות, אפשר להתריע השכם והערב שדרושה שמירה במקום, אך לצערנו, זה לא תמיד קורה. אך אם לפתע היה פיגוע ומישהו קיפח את חייו ח"ו במקום, נעשה ברור לכולם, כי קיים צורך דחוף ומידי להציב עמדה במקום.

מובא בספרי החסידות: "חכם עיניו בראשו", היינו שהחכם תמיד מביט על שורשו של התהליך בתחילת צמיחתו ולא כאשר הוא נחשף  למציאות היום יומית, ואז ביכולתו לטפל בו ולכוון אותו לצרכיו.

כאשר אנו שמות לב שהקשר שלנו עם ההורים שלנו, עם הבעל שלנו, או עם החברה שלנו אינו כפי שהיה, בדרך כלל מדובר בתחושה עדינה ולא מעבר לכך. אבל אם לא נתחיל לחשוב מה קרה, מה השתנה ולהתעמק בשורש הבעיה ובפתרונה, מהר מאוד נמצא את עצמנו במתח כלשהו שהתפרץ ממקום שעלול להביא אותנו למקומות שמהם יהיה קשה מאוד להחזיר את הגלגל אחורנית (גם אם אין ייאוש והכל אפשרי..).


צום עשרה בטבת הוא ביטוי לעניין זה. לשם מה עלינו לצום על תחילת המצור על ירושלים? האירוע נראה כל כך רחוק מאתנו. אין מדובר ב- ט' באב, שהוא יום חורבן ירושלים ואין מדובר ב- י"ז בתמוז, שבו פרצו לירושלים וטבחו באופן נורא ואיום ביהודי ירושלים ששכנו בין החומות. אבל אירוע תחילת המצור, נראה כל כך רחוק מכדי לציין אותו בתענית! אלא שזהו הלימוד של היום הזה ובאמתחתו הוא מכיל את המוסר הגדול שהוא מלמד אותנו.

כשהחל המצור על ירושלים, היה זה השלב בו עם ישראל כבר החל בתהליך ההתדרדרות. המצור נמשך זמן ארוך ורב, בו עם ישראל היה יכול לעשות שינוי מהותי בדרכיו. כמובן, שהקב"ה הוא ארך אפיים ורב חסד ואמת, אשר רצה לתת לנו שהות לחשוב ולעשות "מחשב מסלול מחדש", אך עם ישראל המשיך לשרוד את חיי היומיום, הבעיות הלכו והתרבו  עד מאוד. עם ישראל שקע בחטאיו, עד שמתוך כך נפרץ לבסוף המצור והעולם חשך ביום תשעה באב.

הסוד הוא להיות מכוון מלכתחילה והסוד הוא גם להצליח "להרים את הראש" ולשנות כיוון לפני בוא החורבן. גם תרגום התורה ליוונית שהתרחש ביום זה לא היה כל כך נורא באותה העת ונראים לכאורה תמוהים דברי חז"ל שאמרו כי העולם חשך לשלושה ימים… אך גם פה מצוי אותו עניין, כי אכן אז עוד לא הייתה לכך משמעות, אבל מהנבט הזה של תרגום התורה ליוונית, צמחה התיוונות התורה החיצונית על כל מרכיביה, אשר לצערנו  החטיאה וממשיכה להחטיא את עם ישראל עד ימינו אנו, בביקורת המקרא ובהסתכלות חיצונית על דברי חז"ל העמוקים והשורשיים. המקור לשינוי התחיל למעשה שם למרות שטרם נראה עדיין. מכיוון שהבעיה לא טופלה אז משורשה ומעומקה, פרץ חושך גדול אשר הפיל נשמות רבות מישראל.

כפי שמקובל מהחתם סופר, שבכל שנה ושנה פותחים מחדש בבית דין של מעלה ביום עשרה בטבת את הדיון סביב חורבן ירושלים. יהי רצון שנזכה כולנו להתחיל להנביט עולם חדש וטהור ובתוכו האמת שתלך ותתעצם, תפרוץ ותאיר על כל העולם, והימים האלה יהפכו מימי אבל לימים טובים ומאושרים ואור של גאולה שלמה יזרח על ציון.

 

אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות / שבת חנוכה

פורסם ב: 15:26 מאת yaaray

השבת אנו מחברים את קדושת השבת יחד עם קדושת חג החנוכה וקדושת ראש חודש טבת, שחל השנה בסמוך לשבת. ננסה להתבונן מעט בעניינה המיוחד של המנורה במקדש, בדרכו של "אור החיים" הקדוש.

"יתבאר על פי דבריהם ז"ל: 'וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, לא הלכו אלא לאורו! אלא, עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמידת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים'… ויש לנו לחקור זאת, מעתה שלא בא המנורה אלא להגיד נס שבנר המערבי – היה מספיק בנר מצידה האחד ונר מצידה השני?!"

שאלת "אור החיים" הקדוש חדה וברורה- אם כל המטרה שבהדלקת המנורה, היתה לבטא את הנס שבנר המערבי – מדוע להדליק שבעה נרות?

לאחר פירוש בדרך הפשט, מוסיף "אור החיים" הקדוש ביאור נוסף, בדרך הרמז.

"ובדרך רמז, ירמוז בז' נרות לאומות העולם, שהם שבעים אומות, כל אחד ירמוז לכלל העשירי (-כל עשר אומות נמשלו לנר). ורמז כי כולן מאירים לנוכח המערבי ,שהם ישראל, שהם בחינת המערבי, כידוע ליודעי חן".

צד מערב, מסמל את השכינה. כל הנרות המאירים בעולם, באים מכוח השכינה ולאורה. המטרה הפנימית של אומות העולם, היא הארת השכינה דרך עם ישראל. זהו מקור הכח שלהן, וגם תכליתן.

ממשיך "אור החיים" הקדוש: "ורמז גם כן, שכולן כלים, ונר ישראל לא יכבה"

הנר המערבי, כידוע, דלק יותר מכל הנרות, כדברי חז"ל שממנו היה הכהן הגדול מדליק, ובו היה מסיים. עם ישראל הוא עם נצח, בניגוד לאומות העולם, שכשמן כן הן- עוברות מן העולם. היחודיות של הנר המערבי היא ביציבותו ונצחיותו, חרף כל הרוחות הרעות המנשבות כלפיו ללא הרף.


ממשיך "אור החיים" הקדוש: "ותמצא, שהארת הנרות אינו אלא בלילה, והוא סוד הגלות שנקרא 'לילה', מה שאין כן בבוא זמן הישועה המתייחס לה 'בוקר', יכבה נר האומות, וישאר מכללותן נר ישראל, שהוא הולך ואור עד נכון היום".

בסופו של יום, לאחר שנות הגלות הארוכות, בהן עובר עם ישראל תלאות ורדיפות, יכלה אורן של אומות העולם, והאור היחיד שישאר לזמן הישועה, הוא אורם של ישראל.

מסיים "אור החיים" הקדוש: "גם רמז במצוות הדלקת הנרות, שיכוון המדליק בהדלקתם (- של שאר הנרות) שתהיה הארתם למול פני המנורה – שהכל יהיו לצרכי ישראל, המתייחס להם שם 'פנים', כידוע למבינים".

האור המיוחד לישראל, לא יאיר רק לעתיד לבוא. כל קיומם של שאר הנרות תלוי במידת קישורם לנר המערבי. הנרות של אומות העולם דולקים מכוחו של הנר הישראלי, הנר המערבי. ככל שאומות העולם יכירו בכך, כך תהיה להן זכות קיום נצחית. הדבר נכון, כמובן, גם ליחס שבין עולם הרוח לחומר במישור האישי. ככל שהקודש נוכח יותר- כך מאיר עולם החול באור מדוייק ובהתמדה גדולה.

בימים ההם, בזמן הזה. בימים האחרונים אנו עדים לחשיפת פרצופו האמיתי של מנהיגה היוצא של המעצמה הגדולה בעולם. גם מי שלא מומחה גדול בענייני תקשורת בין-אישית, יודע את היסוד הפשוט, שאת המסר החשוב והעמוק יותר, שומרים בדרך כלל לסיום השיחה. מדהים לראות עד כמה דברי "אור החיים" הקדוש מתממשים אל מול עינינו. ככל שארה"ב מתכחשת לתפקידה ההיסטורי ומתרחקת מישראל- כך היא הולכת ונחלשת, השפעתה בעולם הולכת וקטנה, ואורה מתעמעם.

בחג החנוכה, לאור הנרות, נתפלל שנזכה להאיר את האור המיוחד לנו, אור עולם, ומתוך כך יאירו נכונה כל שבעת הנרות, הן בכלל והן בפרט.

שבת שלום, חודש טוב וחג אורים שמח!

 

הכל או כלום? / חנוכה

פורסם ב: 15:23 מאת yaaray

מדוע המכבים לא הרימו ידיים והתייאשו כשמצאו רק כד קטן של שמן טהור?

חודש כסליו הגיע! חודש הניסים! ריח הסופגניות ניכר באוויר, כבר החלו בהכנות למסיבות החנוכה. חג אורים… ומהו האור המיוחד הטמון בחג זה? שלא כמו בחגים האחרים שנקבעו לנו מהתורה, חנוכה הוא חג שקבעו לנו חז"ל דווקא מתוך חשכת הגלות. שרויים בחושך, בייאוש ובתחושות אובדן אל מול תרבות יוונית שמאיימת לכלות כל רוח יהודית. גלות יוון הרשעה ששמה לה למטרה להשכיח מאיתנו את התורה הקדושה. כמעט שאבדה כל תקווה לולי המהפך שהתרחש כשחבורת מכבים קדושים וגיבורים מחליטים להילחם בשם ה' ויהי מה. הם יודעים שבדרך הטבע אין להם הרבה סיכוי. הם יודעים שהם חלשים מול גיבורים, מעטים מול רבים ויכול להיות שזו "התאבדות" מצידם, אך בכל זאת הם אוחזים במעט שבמעט. ובכניסתם להיכל אפשר לשאול: מה בכלל אתם נכנסים לחפש? הרי היוונים כבר טימאו הכל! אך בכל זאת חיפשו שמן ומצאו רק כד קטן. מעט שבמעט. גם פה יכלו לאבד תקווה ולהרים ידיים. בנטייה הטבעית שלנו אנו נוטים לוותר אם לא השגנו הכל. לוותר על החבילה כולה. התרבות שלנו היא כזו של הכל או כלום. כנגד זה יוצאים המכבים! וכנגד זה יוצא גם רבי נחמן ואומר "מעט זה גם טוב".

עוד בעניין הזה אומר רבי נחמן "…כמו כן הוא אצל האדם עצמו שצריך למצוא בעצמו איזו נקודה טובה עדיין כדי לחזק עצמו שלא יפול לגמרי חס ושלום, רק אדרבה, יחיה את עצמו וישמח את נפשו במעט הטוב שמוצא בעצמו". יהודי! תלמד להודות ולשמוח על מה שיש. אפילו אם זה קצת. הטוב הזה שיש בך אפילו אם הוא זעיר – הוא ממש חלק ממך! תראה את נקודות האור ותשמח בהן וממילא זה גם ייתן לך את הכוח לשאת את החושך. הרי חושך הוא כולו העדר של אור. אין לו ממשות מצד עצמו. הדרך היחידה לגרש את החושך זה על ידי הוספת אור. אפילו אם האור זעיר מציאות החושך בטלה. כמאמר השיר המתוק: "באנו חושך לגרש! (איך??) בידינו אור ואש!"

הפח הקטן שנמצא במקדש הוא בעצם המעט שבמעט. המכבים בחרו שלא לייחס חשיבות לכמות. זו ממש שבירת הטבע. כשיהודי עושה שובר את הטבע שלו משמים משיבים לו את אותה הנהגה – הנהגה ניסית.


הימים המיוחדים של חנוכה הם ימים של שבירת טבע, לא רק אז בתקופת המכבים, אלא גם בימינו. כמה אנו שקועים בטבע שלנו שמסית אותנו מנקודת האור שבנו, כמה קל לנו ליפול לייסורי מצפון על היותנו יצורי אנוש שנופלים לאן שנופלים, וכמה קל לנו ליפול לייאוש בלי לראות את האור בקצה המנהרה.

פעמים רבות אני מוצאת שאני נופלת לתוך הנטייה הטבעית הזו, שמטפטפת לי טיפות ארס ולוחשת באוזניי כמה לא הספקתי, כמה אני רק "קצת" , וכמה היה אפשר הרבה יותר… זה קורה לי בעיקר בסוף יום כשהייתה לי רשימה ותכנון מדוייק כמה אני צריכה להספיק ביום הזה (אף על פי שהרשימה הזו אף פעם לא באמת מציאותית…) וגם בדברים רוחניים שקשורים לעבודת ה'.

כנגד זה קוראים לנו להילחם! לבחור לראות ולמנות את האור והטוב שכן קיים בנו.

המכבים נותנים לנו מסר לדורות. מסר שיוביל אותנו בגלות הארוכה וייתן לנו קצה חוט לאחוז בו ברגעים החשוכים. נכון, אתה מעט מול רבים, נכון, זה נראה כי אין לך סיכוי, אבל דע לך שאם תחזיק במעט טוב שיש בך, בנקודות האור הזעירות ששוכנות בפנים אזי משמים ירבו לך אור גדול בחזרה. "פתחו לי פתח כחודה של מחט – ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרונות נכנסות בו"[1]

ימי החנוכה באים ואומרים לנו: יהודי! גם אם יש חושך, זה הזמן שלך למצוא את נקודות האור המעטות שבחייך, ובהנהגה ניסית, על טבעית, תזכה לאור גדול בנשמתך ותגלה כוחות עצומים שנמצאים בתוכך פנימה!

 

בשורת הטוב בתוך הקשיים / חנוכה

פורסם ב: 15:21 מאת yaaray

איך אנחנו מגיבים כשיש הפסקת חשמל?

חנוכה. חג של הדלקת נרות, של בשורת האור הנצחי ההולך עִם עַם ישראל לאורך השנים בתוך החושך של הגלות, וגם, במקביל ובמעגל שהוא פנימי לזה, של בשורת האור הזו בתוך החושך האישי של כל אחד; כמו שאומר הבעל שם טוב זיע"א על המלים "קרבה אל נפשי גאלה" שגאולת הנפש הפרטית היא חלק מהגאולה הכללית. הוא מגיע אלינו בימים של תחילת החורף, ונותן את האמירה שיכולה ללכת איתנו ובתוכנו במשך החורף: אמירה של אור בתוך החושך.

השנה החורף החל קצת מאוחר. חיכינו לגשם ולבשורת האהבה של ה' המרווה את העולם יחד איתו (יהי רצון שנזכה לחורף גשום ומבורך!) אך בכל זאת הימים התקצרו, ובלילות קר. הרבה מהאנשים נוהגים שהרגע שבו הם מדליקים נרות הוא מיד עם שקיעה. הרגע הזה, כשהדמדומים הולכים ונעלמים והשמים הולכים ומקדירים, הוא בדיוק הרגע של האמירה הזאת. בדור שלנו מיד עם השקיעה אנחנו מדליקים אור, תאורה, פלורוסנטים. לא נותנים לחושך הזה להשפיע עלינו. אך אם מגיעה הפסקת חשמל היא מכניסה אותנו למקום הזה מיד, ולא רק משום שלא ניתן לעשות כלום בבית, אלא בעיקר משום שבחושך אנחנו מקבלים את המימדים האמתיים שלנו מול ה'. כשעומדים אל מול השקיעה, אם מקשיבים לתוכנו באמת, רואים שמשהו מתכווץ וגדלה תחושת הקטנות שלנו.

שמתי לב שבשיר הנפלא ששרים ביום כיפור "אמת מה נהדר היה כהן גדול" לקראת סופו, ישנה השורה: "כרואה זריחת שמש על הארץ" וחשבתי על הרגע נורא-ההוד הזה, כשיום חדש מפציע והשמש מבשרת את בואו באופטימיות, יום חדש של הזדמנויות לעבוד את ה', לעשות רצונו, להמליך אותו. גם הכהן הגדול היוצא בשלום ומבשר לעם ישראל כי התכפר לו, מתחיל שנה חדשה ממקום נקי ומזמין. כאן אנו מתארות את רגע השקיעה שזה כמעט ההיפך: מה שהיה – היה. היום עומד להסתיים ואיתו ההזדמנויות… אגב, סיומו של יום הוא הזדמנות לומר תודה על מה שכן היה, להתבונן במה שלא, לעמוד מול ה' באמת ובנקיות.

זה בדיוק הרגע של הדלקת נרות החנוכה. האמירה של הנר הקטן-קטן הזה, שנאבק ברוח ובחושך ויכול להם.

אז זהו, מדליקים נרות. ולא רצים לטגן סופגניות וגם לא לנקות ולבשל. אלא – יושבים מול הנרות, וזו הזדמנות נפלאה להביט בהם ולהתפלל.

להתפלל על העם היקר שלנו ועלינו בתוכו – שנזכה לגאולה השלמה בקרוב! שנזכה לנסים גלויים! שנזכה כולנו להתקרב לה' ולעשות רצונו, למלא ולממש את הכוחות שהוא נתן ונטע בנו, בשמחה ובטוב, כשהכל קורה מולו. שנזכה לברכה של שפע מידו המלאה, שנזכה בדור המתוקשר הזה לגדל את ילדינו למקומות פנימיים, קשובים לעצמם, נאמנים לעצמם ולה'. שנזכה לרצות טוב.

אמן.


וכעת אני רוצה להציע משהו. כדי שהזמן הקדוש והיקר הזה של חנוכה יהיה מנוצל וממוקד, ולא יעבור רק במחשבות מזדמנות וחולפות – כדאי להתכונן אליו. שבי לפני החג ושאלי את עצמך מה מהווה ויכול להוות גישה של אור בחיים שלך. גם דברים שכבר יש  ותמיד אפשר להתחזק בהם יותר, וגם דברים שלא מספיק קיימים. למשל: הודיה, שמחה, אמונה שה' אוהב אותי כפי שאני, התחזקות בזכות של לימוד תורה, אמונה שיש לי כוחות להתמודד, אמונה שהקשיים שלי נועדו לי לצמיחה, ועוד.

ואז תסדרי את הדברים לפי סדר שנכון לך, לאו דווקא סדר חשיבות, אולי סדר של "מהקל אל הכבד" דהיינו, מה שאני עוד לא רכשתי יהיה אחרון. כעת תרשמי מתחת לכל כותרת כזאת מספר שורות שמרחיבות אותה. לדוגמא: תודה – לשים לב למה שיש לי, זה לא מובן מאליו! אני מוקפת בחסד ה' ואהבתו! שמחה – לא רק כתוצאה של דברים משמחים, אלא כבחירה להשקיע בלהיות שמחה – לשים לב מה משמח אותי, גם ברבדים הכי יומיומיים כמו מוסיקה מסויימת או אוכל מסויים וכן הלאה.

תשמרי על הרשימה הזאת ותתכנני איך להתאים בינה לבין הימים. בהחלט לא חייבים להיות 8 סעיפים, אפשר להחליט שאחד מהם מקבל את תשומת הלב יומיים. ואם יש יום שאת מתארחת ולא יהיה לך זמן שקט לעצמך, אולי תדלגי עליו (או תמצאי פתרון אחר).

וכעת – לביצוע, בעזרת ה'. מדליקים נרות, את יושבת ומשקיעה בסעיף המסוים של האור הזה שתכננת ליום הזה. חושבת עליו, מתחזקת בו, מורידה את זה לפרטי החיים ומתפללת ומבקשת מה' להצליח להכניס אותו לחיים שלך. ואל תשכחי להתפלל על כל שאר עם ישראל שיזכה גם הוא לאורות האלו, ושנזכה לגאולה בקרוב.

רגע… לא שכחתי שאנחנו נשים – בשלבים שונים של החיים. אז אם את בשלב שבדיוק אחרי הדלקת נרות את מוקפת בילדים קופצים, רבים, צוחקים, רוצים לאכול ולרקוד ובעיקר רוצים את אמא – זה לא אומר שלא דיברתי אלייך! יש תקוה לאחריתך… אולי תבקשי מהם 10 דקות של חסד שיתנו לך לשבת מול הנרות? ואולי תשבי איתם, עם שמיכה עוטפת את כולכם, התינוק בידיים והשאר צמודים-צמודים אליך, ותספרי להם כמה את רוצה להתחזק ב… ותשתפי אותם כמה זה חשוב לך, ושהם יוסיפו את הרצונות והרעיונות שלהם? או שתשימי יותר שמן בנרות ותדאגי שאחרי שכל החבורה כבר ארוזה במיטה, את תשבי לך כמו מלכה (בין איי החורבות שהם השאירו…) מול הנרות? אף פעם לא מאוחר…

יהי רצון שנזכה להתחזק ולהתמלא באור האמונה, באור של עבודת ה' נכונה ומאוזנת.

באנו חושך לגרש / שירן שניר

פורסם ב: 15:18 מאת yaaray

 

חודש כסליו הגיע ומביא איתו את חג האור. מדי שנה אני שואלת את עצמי: מהו האור המיוחד הטמון בחג זה? למה יש כל כך הרבה התרגשות סביבו?

נראה כי דווקא בגלל שחג נולד מתוך חשכת הגלות כששרויים היינו בחושך, בייאוש ובתחושות אובדן אל מול תרבות יוונית שמאיימת לכלות כל רוח יהודית. כמעט שאבדה כל תקווה אילולי המהפך שהתרחש כשחבורת מכבים קדושים וגיבורים מחליטים להילחם בשם ה' ויהי מה. הם יודעים שבדרך הטבע אין להם הרבה סיכוי. הם יודעים שהם חלשים מול גיבורים, מעטים מול רבים, אך בכל זאת הם אוחזים במעט שבמעט. גם בכניסתם להיכל אפשר לשאול: מה בכלל אתם נכנסים לחפש? הרי היוונים כבר טימאו הכל! בכל זאת חיפשו שמן, ומצאו רק כד קטן. מעט שבמעט. גם פה יכלו לאבד תקווה ולהרים ידיים. בטבע שלנו אנו נוטים לוותר אם לא השגנו הכל. את החבילה כולה. התרבות שלנו היא "או הכל או כלום".

כנגד זה יוצאים המכבים! וכנגד זה יוצא גם רבי נחמן ואומר "מעט זה גם טוב".

עוד בעניין הזה אומר רבי נחמן: "כמו כן הוא אצל האדם עצמו שצריך למצוא בעצמו איזו נקודה טובה עדיין כדי לחזק עצמו שלא יפול לגמרי חס ושלום, רק אדרבה, יחיה את עצמו וישמח את נפשו במעט הטוב שמוצא בעצמו". הטוב שיש בך, אפילו אם הוא זעיר – הוא ממש חלק ממך. תראה את נקודות האור ותשמח בהן, וממילא זה גם ייתן לך את הכוח לשאת את החושך. הרי חושך הוא העדר של אור. אין לו ממשות מצד עצמו. הדרך היחידה לגרש את החושך היא על ידי הוספת אור. אפילו אם האור זעיר, מציאות החשוך בטלה. כמאמר השיר המתוק: "באנו חושך לגרש!" ואיך? התשובה היא: "בידינו אור ואש!"


פעמים רבות אני מוצאת שאני נופלת לתוך הנטיה הטבעית הזו, שמטפטפת לי טיפות ארס ולוחשת באוזניי כמה לא הספקתי, כמה אני רק "קצת", וכמה היה אפשר הרבה יותר. זה קורה לי בעיקר בסוף יום, כשהיתה לי רשימה ותכנון מדויק כמה אני צריכה להספיק ביום הזה.

כולנו שקועים בטבע שלנו שמסית אותנו מנקודת האור שבנו. כמה קל לנו ליפול לייסורי מצפון על היותנו יצורי אנוש שנופלים לאן שנופלים, וכמה קל לנו ליפול לייאוש בלי לראות את האור בקצה המנהרה. וכנגד זה קוראים לנו להילחם! לבחור לראות ולמנות את האור והטוב שכן קיים בנו.

המכבים נותנים לנו מסר לדורות. מסר שיוביל אותנו בגלות הארוכה וייתן לנו קצה חוט לאחוז בו ברגעים החשוכים. נכון שאתה יחיד מול רבים, נכון שזה נראה כאילו אין לך סיכוי. אבל דע לך שאם תחזיק במעט טוב שיש בך, בנקודות האור הזעירות ששוכנות בפנים אזי משמים ירבו לך אור גדול בחזרה. "פתחו לי פתח כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתח שיהיו עגלות וקרונות נכנסות בו".

ליצירת קשר עם שירן: snirshiran@gmail.com

 

אור של אמונה וחום / חנוכה

פורסם ב: 15:17 מאת yaaray

ישיבה מול הנרות מזמנת לנו התרפקות על הזיכרון העמוק כיצד חשנו עטופים ברחם.

כתוב בגמרא שכאשר העובר נמצא במעי אימו, נר דלוק לו מעל ראשו ומלאך מלמד אותו תורה.

כל אחת מאתנו הייתה שם, ברחם, עם נר מעל ראשה, ומלאך שלימד אותה תורה והראה לה מה צפוי לה בחיים האלה, והעביר אליה את השליחות שה' מטיל עליה ואת האהבה שהוא מרעיף עליה.

אומר הרב שלמה קרליבך, שכאשר אדם יושב בחושך מול נר, משהו עמוק בתוכו נזכר בנר ההוא, שהיה לו מעל לראשו טרם יציאתו לעולם. במקום שמעבר למודע הוא נזכר בבראשיתיות הזאת, המוגנת והשמורה, עם הידיעה הוודאית של האמת הגדולה של התורה, השליחות והאהבה.

אז עכשיו כשאנו יושבות אל מול הנרות, אנחנו יכולות להתחבר, להתרפק, ולקבל כוחות. כדאי לשבת לכמה דקות, כאילו יש לנו את כל הזמן שבעולם. נכון, זה רק כאילו. אבל יש עוצמה לדבר הזה: לוקחים זמן קצר מוקצב, יודעים שמיד כאשר הוא יסתיים נחזור למירוץ הנפלא שלנו, אבל בדקות עצמן נותנים תחושה של אינסוף זמן.

תשאלו "איך?". התשובה היא, שבפרק הזמן הזה לא חושבים בכלל בכלל על מה שצריך לעשות עוד מעט, על מה שמחכה אחרי, על מה שמוטל עלי ועוד לא עשיתי, וכל מה שעוד רגע אני הולכת להספיק ולעשות ולבצע. מזיזים הצידה את כל זה, ונמצאים בכאן ובעכשיו. זאת יכולה להיות תחושה של אינסוף.

אז מה אני עושה בעצם?

יושבת, מסתכלת בנר, חושבת על זה שעוד לפני שה' הביא אותי לעולם, הוא הכין אותי לעולם הזה עם כל ההתמודדויות שלו. הוא נתן לי השגחה צמודה, נר מעל ראשי, מלאך שלימד אותי תורה וסיפר לי מה צפוי לי בעולם. הייתי שם עטופה, בתוך המים הנעימים, שומעת את הלמות הלב של אמא שלי, ויודעת את הסוד הנפלא הזה – שאני בת של ה', אהובה ושמורה. שהוא איתי בציפיה ובשותפות. למדתי והפנמתי שיש לי נשמה, ושקרבת ה' היא הדבר העיקרי בחיים האלה.

חושבת, מתכנסת, חווה, מתחזקת, מתפללת.

יהי רצון שנזכה בחג הקדוש והיקר הזה להתחזק ולהתמלא באור האמונה, באור של עבודת ה' נכונה ומאוזנת, אור של תפילה שילך איתנו הלאה לתוך החורף עם כוחות ושמחה.

 

אולי אני בעצם קצת מנותקת מהמציאות?! / לחודש כסלו

פורסם ב: 18:18 מאת yaaray

חודש טוב מאיר ומבורך!

כבר רמזו בספרים שהראשי תיבות של הפסוק "בכל דרכיך דעהו" הוא המילה "בדד" ובאמת בעולם שלנו כשמנסים ללכת עם ה' עד הסוף בכל הדרכים השבילים והצמתים של החיים, לפעמים יש תחושה של 'בדד', תחושה של בדידות שאתה חי משהו שהעולם הזה לא בדיוק נמצא בו. השפה של עובד ה' שונה, היחס והעדיפות לדברים במציאות שונה ממה שהולך ברחוב, אפילו המראה החיצוני הרבה פעמים מבליט את השוני.

את יכולה ללכת ולשמוע ברחוב שפה זולה, לשון הרע שנוזל מהפה של אנשים שנראה לך כל כך זר ומנוכר. פתאום נתקלים במושגים אחרים של צניעות, פתיחות ושבירת מחיצות כאלה שאת יודעת איפשהו בפנים שלא נכון לחיות כך אבל לאט לאט משהו יכול להיסדק בתודעה של הנפש, כל כך הרבה אנשים חיים אחרת.. המציאות אחרת, ככה העולם עובד עד מתי אהיה "שונה" ופתאום עולה שאלה בנפש "אולי אני קצת מנותקת מהמציאות" אולי העולם והמציאות יותר חזקים מכל מה שלמדתי בספרים מצהיבים?!


אני רוצה פה לשתף אתכן בשתי תמונות שעוברות לי בראש תמיד בחודש כסליו בזמן שימי החנוכה ממשמשים ובאים.

תמונה ראשונה היא ספר ישן שקראתי בו על התקופה של מאחורי מסך הברזל ברוסיה שיהודים נאלצו לחיות חיים ללא תורה ומצוות. יום אחד האבא, גיבור הסיפור, ראש המשפחה החליט שהוא חייב לעזוב את גבולות רוסיה הוא חייב לצאת מהמשטר הזה בשביל לגדל את ילדיו על ברכי היהדות. הבעיה הייתה שרוסיה סוגרת ומסוגרת. הדרך היחידה לצאת היא לקחת מבריחי גבולות והסיכון הוא כפול. העלות של הברחה הייתה אדירה. המשמעות שלה הייתה למכור כמעט את כל הרכוש שהיה לאדם על אדמות רוסיה. שנית משטר הגבולות מחפש מאוד את אותם אלו שמנסים לברוח ויש סכנה גדולה להיתפס. מה שאומר שמעבר לכך שכל כספך הלך לריק אפשר גם לקבל עונשים כבדים והגליה לסיביר הקפואה. על אף הסכנות הכרוכות בכך אב המשפחה אמר טוב לי לנסות לעשות את אשר ביכולתי ולוותר על הכל למען חינוך ילדי מאשר לגדל אותם פה כגויים.
הוא שילם למבריח מיטב כספו וחיכה ליום המיוחל יחד עם משפחתו ועם קבוצה של עוד כאלה שרצו לברוח על מנת לצאת באישון לילה לנתיב הבריחה.

לאחר שיצאו לדרך והלכו עם הילדים על גבם במשך כמה שעות הגיעו בשעת לילה מאוחרת לחורבה. המבריח הודיע לכולם שיש כמה דקות מנוחה פה בחורבה. ודרש מכולם לשמור על שקט על מנת לא למשוך תשומת לב מיותרת. אבי המשפחה תפס פינה בתוך החורבה ובין הלבנים הדליק נר והחל להתפלל חרש על ידו. הדלקת הנר משכה את תשומת לבם של כל הסובבים ששאלו אותו מה הוא עושה ואמר להם שהיום ליל ראשון של חנוכה יש מצווה להדליק נר ולהיזכר במכבים הקדושים ובניסים שנעשו להם. האב פנה לילדיו ואמר להם תסתכלו על הנרות הקדושים איזה סיפור הם מחזיקים בתוכם.. עד מהרה המראה הפסטורלי נקטע בצעקות חרישות שהגיעו מכל עבר שיכבה את הנר כי זה יכול לסכן את כולם ושיוכלו לראות ממרחק רב את האור הקטן בתוך החושך ויעלו על עקבותיהם הוא מסכן בכך את כולם… עוד הם מתווכחים והם שומעים קול מבחוץ 'להרים ידיים'. בין רגע פורצים מכל הכיוונים חיילים רוסים ומקיפים את הבית. הלב של כולם נפל הקבוצה נתפסה, החלום נגוז, העתיד לוטה בערפל.

הקצין שעמד בראש החיילים שואל מי הדליק פה את הנר? ביד מהוססת מרים אב המשפחה את היד מסביב כולם מסתכלים עליו במבט של ספק בוז ספק רחמים. הוא אמר לו אתה בא איתי.. הוא יצא איתו החוצה ושאל אותו מדוע הדלקת נר? האב הנרעד והמבוהל פשוט פולט את האמת מתוכו שהוא יהודי והיום זה חג שנקרא חנוכה והם נוהגים להדליק בחג זה נרות לזכר אבות אבותיהם שניצחו מעטים רבים… עוד הוא מדבר והוא רואה בזווית עינו של הקצין דמעה נוזלת. הקצין פונה אליו לתדהמתו בעברית ואומר: "שלום עליכם" עשית דבר גדול עכשיו. "הזכרתי לי את בית אבא" אני זוכר כילד את אבא שלי מדליק נרות חנוכה וכולם מסביב שרים "הנרות הללו שאנו מדליקים.." החזרת אותי אחורה לטעם של הבית היהודי בו גדלתי ושכבר כל כך התרחק ממנו. הוא נתן לו חיבוק ונכנס ואמר לחייליו אני רוצה שאתם תלוו את הקבוצה הזאת עד שיצאו מגבולות רוסיה באישור שלי ואני מבקש שזה יהיה מהר ובלי עיכובים. הקבוצה נשמה לרווחה אב המשפחה הפך להיות הגיבור של הקבוצה. האב עם אשתו וילדיו זכו כעבור כמה חודשים לדרוך על אדמת הקודש של ארץ ישראל ולגדל את ילדיהם על ברכי התורה והמצוות.


תמונה שניה היתה לפני כמה שנים בעת התהלכתי בשבילי אושוויץ על האדמה הארורה – קדושה הספוגה בדם אחינו בית ישראל הקדושים. לצידי הלך יהודי קשיש, איש עדות שבא לספר לקבוצה את סיפורו האישי "למען ידעו דורותיכם.."  לפתע בין שני צריפים באיזה שהוא מין תנור אבנים ישן וחרב הוא נעצר ושקע במחשבות. הוא פנה אלי ואמר לי: "זה מקום מיוחד באושוויץ זה מקום שהיינו מתחממים בו. לא, לא שהתנור הזה עבד פעם, הוא תמיד היה קר. אבל בתוכו בסתר היינו מדליקים נרות חנוכה. עשרות ואולי מאות יהודים היו עוברים כן בשקט באותם דקות שהנרות דלקו מבלי שכוחות החושך ישימו לב והיינו באים לשאוב כח מהנרות הזעירים. וזה לא היה פשוט זה היה כרוך בסכנת מוות". "מאיפה היה נרות"? שאלתי. והוא ענה לי "שהיינו חוסכים מעט מהחמאה שהיו נותנים לנו .. זה היה ממש מסירות נפש שאי אפשר לתאר בתנאי הרעב של אושוויץ.. מכותנות הפסים היינו פורמים חוטים ושזרנו אותם לפתילה. וכך מהחמאה והחוטים יצרנו נרות חנוכה והיינו שרים בתוך הלב פנימה "מעוז צור ישועתי…" והיינו מתחננים שמנותר הקנקנים שזרוקים פה בתוך החושך של אושוויץ שהקב"ה יעשה נס לשושנים ויצילנו שנוכל להמשיך ולהפריח את ערוגת השושנים של עם הקודש".


כל הסיפור של חנוכה, כל הסיפור שלנו מול תרבות יון המלחמה, של יעקב מול שרו של עשיו – לא נגמר עד הגאולה השלמה עד "עלות השחר" שיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו. עד אז יש לנו מלחמה.

כוחות גדולים מאוד עומדים מול היהדות שלנו, נאצים שהולכים ומשתלטים על העולם… ומכלים ונוגסים בנו. קומוניסטים שבעוצמה אדירה כובשים מיליוני אנשים לשיטתם ומחריבים ומנתקים כל יהודי מעולמו הרוחני… אימפריה הלניסטית שמשנה את שמי אירופה ומכניסה התייוונות בעם ישראל. ומול כל זה עומד לו בשקט נר החנוכה אור שבוקע משמן שיודע לצוף מעל הכל ולא להתערבב אל מול כל מה שיש וממשיך לשדר את אותה אמת של התורה את אותו אור שעתיד לכבוש את העולם ביום מן הימים.


האור הקטן הזה, מה לא עבר עליו.. כמה רוחות עזות נשבו בו, האימפריות באו והלכו עשו רעש גדול אבל נעלמו כלעומת שבאו.. היום הם בעיקר נמצאים כמוצגים במוזאונים ונושאי מחקר לפרופסורים להיסטוריה ואנתרופולוגיה. אבל הנר הזה ממשיך לפעם, לחיות במציאות באותה צלילות, עצמאות וקדושה.

אסור לנו להתבלבל במציאות! גם עכשיו שנושבות רוחות מערביות חזקות, צריכים להמשיך ולהיות חלק מהאור, אל מול כל מה שנוצץ בחוץ לצעוק "מי כמוך באלים ה'" בגאווה של שרשרת הדורות. לחיות אמת לחיות את המציאות האמתית באמת.

ככל שנתרבה וניתן יד ליד עוד ועוד נרות קודש בודדים שחיים את המציאות האמתית, חיים של "בכל דרכך דעהו" נזכה לקיים את הנאמר בשיר ש"כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" והקב"ה יפציע עלינו את האור הגדול שאנחנו כבר כל כך קרובים לביאתו שיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והייתה רק לה' המלוכה. וה' יודה ויכיר טובה לכל אחת שהמשיכה באותם זמנים שהאור והחושך שימשו בערבוביה להחזיק את הנר הקטן הזך והטהור ושמרה עליו מכל משמר והעבירה אותו הלאה באמונה ובגבורה בלי להתבלבל.

חודש טוב !

הרב זאביק הראל.

 

 

 

עם קשה עורף / פרשת וילך

פורסם ב: 16:57 מאת yaaray

בפרשת וילך מעביר משה את שרביט ההנהגה ליהושע. כחלק מנאומו האחרון, נאום הפרידה מעם ישראל, מזהיר משה את העם מהידרדרות רוחנית שעלולה להגיע לאחר הסתלקותו. "כי אנכי ידעתי את מרייך ואת עורפך הקשה, הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה', ואף כי אחרי מותי".

מה בין מרי לקשה עורף? מבאר הנצי"ב: "את מריך – הוא הנעשה בכוונה, שלא כדעת המצָווה". מרי הוא מרידה, הרצון לפרוק עול מלכות שמיים ולהשתחרר מהמחוייבות למוסר ולסטנדרטים האלוקיים הנדרשים מעם הנמצא תחת כנפי השכינה.

"ואת עורפך הקשה – הוא חטא הבא מחמת הטבע, שקשה להתהלך נגד הטבע וההרגל שמונח בדעת האדם, שהוא באחורי הראש (העורף)". הגורם השני לעזיבת ה' הוא השחיקה וחוסר תשומת הלב, שמקורו בהרגלים, ההופכים לטבע.

שני קלקולים אלה, המרידה וקשיות העורף, הם המביאים את האדם למעשים שאינם תואמים את הרצונות האמיתיים שלו, את השאיפות השורשיות לדבוק בקב"ה ובתורתו. לעיתים, הגורם הבולט והמרכזי יותר הוא הדעת, וההרגל מתלווה אליו, ולעיתים להיפך- הגורם המרכזי הוא ההרגל, והדעת מתלווה אליו ו"מתרצת" את המעשים.


כיצד נצליח להינצל מקלקולים אלה?

ממשיך הנצי"ב: "ומשה רבנו הזהירם בשביל זה, להטות את הלב לאהבה ודבקות". אהבת ה', ודבקות במידותיו והנהגתו, עשויות להציל מאיתנו את שני גורמי הנפילות הללו. אהבת ה' גורמת לנו שלא להתרגל ולהתייחס כמובן מאליו לקרבת אלוקים, וכמובן שלא ליפול למרידה ופריקת עול מלכות ה'. לכן, בהמשך דברי משה מובאת שירת האזינו, שמכוונת כולה למבט עמוק יותר על השגחת ה' עלינו, בכל זמן ובכל מצב.

כדי לזכות באמת לאהבת ה', אנו נדרשים להשקעה גדולה ומתמדת. אהבת ה' נובעת, בראש ובראשונה, מהתבוננות במעשי ידיו של הקב"ה, כפי שמבאר הרמב"ם בהלכות יסודי התורה: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ- מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר, ומתאווה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד 'צמאה נפשי לאלוקים, לאל חי'. וכשמחשב בדברים האלו עצמן – מיד הוא נרתע לאחוריו, ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה, שפלה, אפילה, עומדת בדעת קלה ומעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד 'כי אראה שמיך, מעשי אצבעותיך אשר כוננת, מה אנוש כי תזכרנו'."


על בסיס הידיעה על גדלות הבורא, בנויה אהבת ה' על תחושת חיבור ושייכות. כאשר האדם עומד על עומק החסדים הגדולים שגומל עמו הקב"ה בכל יום וכל שעה- הוא חש את האמון הגדול שהקב"ה רוחש לו, האדם, ומתמלא אהבה לקב"ה. כאשר האדם מתעורר בבוקר, הדבר הראשון שהוא אומר הוא הכרת הטוב לחסדי ה'. "מודה אני לפניך…רבה אמונתך". כאשר אני מפנים את האמון הרב שה' נותן בי, ומתוך כך הוא מחזיר בי נשמתי בכל יום, אני מתמלא אהבה לה'.

כיצד מגיעים לדבקות? חז"ל מלמדים אותנו, כי הדרך לדבוק בקב"ה, שהוא "אש אוכלה", היא דרך דבקות במידותיו, ובנושאי תורתו, אלו תלמידי חכמים שבדור. הרמ"א, בתחילת חיבורו על השולחן ערוך, כותב: "שיויתי ה' לנגדי תמיד- הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלוקים". הדרך לדבוק בה' ובמידותיו עוברת דרך הנכחה (-מלשון נוכח) של הקב"ה בכל רגע ורגע בחיי, "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך".

יהי רצון שנזכה לאהבה שלמה ודבקות בה', ומתוך כך לנתב את כוחנו כ"עם קשה עורף" למקומות חיוביים ובונים, לשמחתנו ולשמחת העולם כולו, אמן.

שבת שלום וגמר חתימה טובה!

 

בפיך ובלבבך לעשותו / פרשת ניצבים

פורסם ב: 16:51 מאת yaaray

פרשתנו, פרשת ניצבים, עוסקת בברית אותה כורת הקב"ה עם ישראל ערב הכניסה לארץ. "אתם ניצבים היום כולכם, ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל…לעברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו, אשר ה' אלוקיך כורת עמך היום".

לאחר הברכה והקללה שבפרשת כי תבוא, אנו מתבשרים בפרשה על היציבות והביטחון המוחלט בגאולה האחרונה, בסיום החיובי של המסע אותו עובר עם ישראל במהלך חייו ההיסטוריים. "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והשבות אל לבבך… ושבת עד ה' אלוקיך… ושב ה' אלוקיך את שבותך, ורחמך, ושב וקבצך מכל הגויים… והביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך, וירישתה, והיטיבך והרבך מאבותיך. ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך, לאהבה את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך, למען חייך".


בהמשך הברית, מחזק משה את העם לשמור את דברי הברית, ואת התורה בכלל. "כי המצווה הזאת אשר אנכי מצווך היום, לא נפלאת היא ממך, ולא רחוקה היא. לא בשמיים היא… ולא מעבר לים היא… כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו".

בביאור פסוק זה, מחדש הנצי"ב יסוד חשוב. " בפיך ובלבבך לעשותו – אלו הן עצות להגיע לעומק דעת התורה, שהרי אפילו להשיג אישה, אשר הוכיח ה' לו (שמיועדת עבורו), מכל מקום, בלי שום סיבה והשתדלות – לא יגיע לה". למרות שהחיבור לתורה הוא טבעי ומהותי עבורנו, יש להתאמץ ולהשתדל כדי להוציא אותו אל הפועל.


ממשיך הנצי"ב: "והכוונה, שתלמד ביגיעה בפיך, עד שיהא נוגע אל הלב, והיינו עם תלמידים". הדרך להגיע להפנמת התורה, עוברת בשני שלבים. לימוד תורה בפה, בקול, כדי שהמחשבה תתגשם ותצא לפועל בדיבור, ולאחר מכן- יש צורך לעמול ולהחדיר את הדברים אל הלב פנימה, לחיות אותם במילואם. הנצי"ב מחדש שהדרך לזכות לכך תלויה בהעברת התורה לתלמידים. כאשר אדם מלמד אחרים- התוכן משתרש בליבו, הופך לחלק מעצמיותו. סגולה זו נלמדת גם מההשוואה שעורכים חז"ל בין נתינת התורה בהר סיני, לבין הצורך שלנו לקחת אחריות על העברת התורה לדורות הבאים. העברה זו גורמת למלמד לבעור בעצמו, בדיוק כשם שהר סיני בער כולו במעמד נתינת התורה מה' לישראל.

מוסיף הנצי"ב: "ופירוש 'לעשותו'- או עשיית הפרשה, להבין דקדוקיה…או עשיית הלכה על פי הוויות התלמוד…והמחדש בזה מקרי שהוא 'עושה'." העשיה היא ההמשך הישיר לחיבור הפנימי של האדם לתורה. 'לעשותו'- דהיינו לקיים את התורה למעשה, וגם להוסיף מעצמו ולחדש בתורה, ובכך לעשות את התורה, להגדיל תורה ממש. כיצד עושים תורה למעשה? כותב הנצי"ב: "היינו, שתכתוב לעצמך כל רעיון וכל חידוש…כמו שכתב הרמב"ם בהקדמת ספר הי"ד החזקה, שכך היו נוהגים אפילו הנביאים הראשונים – לרשום כל חידושי התורה."

אם כן, לפי פירוש זה- הדרך לדבקות בדבר ה', עוברת בשלוש תחנות: יגיעה בפה, הפנמה ע"י לימוד לאחרים, וקיום התורה במעשה ובחידוש.


בהמשך דבריו מביא הנצי"ב פירוש נוסף: "בפיך- היינו ע"י רינה (שירה),שנכלל בזה גם שירות ותשבחות לקב"ה, וגם 'רינה של תורה' (לימוד)… ובלבבך לעשותו – שיהא הרצון והתשוקה להגיע לזה, דבלא תשוקת הלב, וודאי יש משורר זמירות כל היום, או הוגה בתורה, ואינו טועם טעם אהבת ה'. אבל בשום לב לכך – מתעורר על ידי זה אהבה עזה, כמו הבן הזוכר את אביו באהבה, כן נפש הישראלי לקב"ה."

השירה מבטאת הרמוניה שלמה בין הפרטים השונים. כאשר האדם זוכה לראות את דברי התורה כמקשה אחת, ולא כזֶמר חיצוני בלבד, אלא מתוך תשוקת הלב לזכות לקרבת אלוקים- מתרומם האדם למדרגה עליונה של דבקות בה'. לפי פירוש זה- הדרך לקרבת ה' עוברת בהעמקה לתוככי הנפש פנימה, ומתוכה נובעים השמחה והדבקות בה'.

יה"ר שנזכה כולנו, בשבת זו, הנועלת ומסכמת את שנת ה'תשע"ו, לראות בקיום הבטחת התורה "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו", אמן.

שבת שלום, שנה טובה ומתוקה

וכתיבה וחתימה טובה לנו ולכל ישראל!

 

על התדמית והחיים / פרשת וילך

פורסם ב: 16:46 מאת yaaray

פעמים שהתדמית חשובה לאדם מהחיים.

בפרשתנו מופיע תאור קצר אודות הליכתם של משה ותלמידו יהושע לאהל מועד. הליכה זו היא פרק הסיום בהנהגתו  של משה, והחלפתו  על ידי יהושע וכך נאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד:  וַיֵּרָא ה' בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל" (דברים לא, י"ד – ט"ו)


משה מלווה את יהושע אל אהל מועד על פי מצוות ה' – "וילך משה ויהושע". שניהם עומדים דרוכים כדי לשמוע את קול ה' מתוך אוהל מועד. הפסוקים אינם מתארים דו שיח כלשהוא המתנהל בין משה ליהושע. הכתוב אינו חושף טפח או טפחים מרגשותיו של משה. המדרש מספר על התגלות של הקב"ה ליהושע ועל השיח בין הרב לתלמיד:

משנסתלק עמוד הענן, הלך משה אצל יהושע ואמר מה אמר לך הדיבור? א"ל יהושע: כשהיה הדיבור נגלה עליך יודע הייתי מה מדבר עמך?! אותה שעה צעק משה ואמר מאה מיתות ולא קנאה אחת. (דברים רבא פרשה ט')


נדמיין  את משה הרב, המתלווה לתלמידו ובהגיעם לאהל מועד בוחר הקב"ה לדבר ביחידות עם יהושע. תמול שלשום היה משרתו של משה, ולפתע נתייחד עמו הדבור. התיאור העובדתי המופיע במדרש לכאורה אינו מדויק. כאשר משה ויהושע ניצבים באהל מועד מיד מתגלה ה' למשה עצמו (טז – כב): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ"

מהיכן סבר המדרש,שהקב"ה התגלה ליהושע הרי בתורה כתוב בדיוק הפוך שה' מדבר אל משה?!

כאשר מעיינים בהמשך הפסוקים מתבארת התמונה. לאחר שהקב"ה מודיע למשה מה יתרחש באחרית הימים פונה ה' פעם נוספת והפעם ליהושע בלבד וכך נאמר (פס' כג): "וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ".

בעוד משה עסוק בכתיבת השירה ("ויכתוב משה את השירה הזאת") מדבר הקב"ה ליהושע בלבד, ובנקודה זו מתמקד המדרש. משה מגלה סקרנות טבעית לשמוע את דבר ה' ופונה לתלמידו, יהושע כדי לקבל את המידע. להפתעתו משיב תלמידו: "כשהדבור נגלה עליך יודע הייתי מה מדבר עמך"?

משה מבקש לדלות מעט פרטים בנוגע לשיחה של ה' עם יהושע על מנת  להישאר קצת בתמונה ותלמידו האהוב יהושע שומר את הקלפים אצלו, ואינו מעוניין לספר לו את תוכן השיחה. באותו רגע זועק משה העניו מכל אדם, זעקה גדולה ומרה: "מאה מיתות ולא קנאה אחת".

קנאה יכולה לצוף גם כשהכוונה חיובית – שמא משה היה מעוניין לייעץ ליהושע מכוח ניסיונו הרב כמנהיג. ובכל זאת, לאחר שיהושע מסרב לדווח למשה על תוכן השיחה, משה מקנא. הוא זועק ומגיב תגובה אנושית וטבעית שיש בה קנאה – "מאה מיתות ולא קנאה אחת".


הקנאה ממיתה את תדמיתו של האדם. פעמים שהקנאה חוצה את הגבולות טוב לו לאדם למות ולא לקנא בחברו. חיים תחרותיים גורמים לקנאה. וכאשר הקנאה אוחזת באדם הוא מאבד את בטחונו העצמי, הוא מסיח את דעתו מתפקידו והוא משקיע שעות רבות במחשבות רעות הפוגעות בנפשו. אדם מייחס חשיבות עצומה לתדמיתו העצמית. טוב לו לאדם למות מוות גשמי, ובלבד שלא ייאלץ לראות במותה של תדמיתו העצמית. מוטב היה לו למשה למות בעבר הירדן ולא להיכנס לארץ, ובלבד שלא יראה עצמו יורד מגדולתו והופך למשרתו של יהושע. משה רבנו מתגלם בפרשתנו כדמות אנושית ומדריך אותנו שהקנאה אינה פוסחת על איש אבל טוב שנדע:

"מאה מיתות ולא קנאה אחת".